השוטרת: "כל מה שעניין אותי היה לעוף עם התינוקת משם"
רס"ל אביב סרנגה, רק בת 23, מצאה את עצמה עם התינוקת איילה בזרועותיה. "היא לא בכתה", היא אומרת. מאז אותו לילה גם אביב לא הצליחה לבכות
אביב סרנגה (23) היא שוטרת סיור בתחנת ראשון לציון במחוז מרכז, שהתגייסה למשטרה לפני פחות משנה. אבל זירות חירום אינן זרות לה. היא שירתה במג"ב, נלחמה במבצע "שומר החומות", סייעה לכוחות באסון מירון וכבר יודעת איך ומה עליה לעשות. "אני משרתת בתחנת המשטרה של ראשון לציון, היא מספרת. "בשגרה אני מסתובבת עם ניידת סיור וכל רגע אני מקבלת אירוע חדש: חשד לשב"חים, אדם חשוד וכל דבר אחר. לאירוע כזה לא ציפיתי".
הסיפור המלא מאחורי התמונה
איפה זה תפס אותך?
"בשבת לפנות בוקר (14.6) היינו לקראת סוף משמרת של 12 שעות, שהתחילה בשש וחצי בערב. הכול היה רגוע, עבר חלק. היו אמנם כמה אזעקות שבמהלכן לבשנו אפודים ויצאנו למרחבים מוגנים, אבל לא קיבלנו שום קריאה".
ואז?
"פתאום שמענו בום חזק מאוד. לא עברו שתי דקות ועלו מולנו בקשר 20 הודעות על נפילה בראשון לציון. הגענו למקום. ראינו מבנים שקרסו מפגיעת טיל, כל השכנים יצאו החוצה, אנשים בהיסטריה, צועקים 'אבא שלי לכוד פה', 'אמא שלי נמצאת כאן'. לקח שנייה עד שהבנתי את גודל האסון והנזק, ומאותו הרגע ירדתי מהניידת וחיפשתי את מי להציל. במקרים כאלה את עובדת על אוטומט".
איך הגיעה התינוקת בת החודשיים לידייך?
"לוחמי האש חילצו אותה, ואנחנו, השוטרים, קיבלנו אותה מהם. פתאום הביאו לי תינוקת, וכל מה שעניין אותי היה לעוף משם. פחדנו שמבנים ימשיכו לקרוס או שיש מנוע של טיל או רסיס שיכול להתפוצץ. תוך כדי האירוע המשיכו לעלות התרעות נוספות, כי היה בדרך עוד נחיל של טילים. היינו צריכים להרחיק את כל השכנים מהזירה ולסגור אותה".
באיזה מצב הייתה התינוקת?
"היא לא בכתה. אני לא יודעת להסביר את זה. יכול להיות שהיא הייתה בהלם. היא הייתה כולה מאובקת, עם אבק על השיער, כתמי דם על האוברול שלה - זה לא היה דם שלה, היא הייתה בריאה ושלמה, ברוך השם. רק רציתי ששום דבר לא יפגע בה. כיסיתי עם היד שלי את הראש שלה. היא הייתה כל כך קטנטונת.
"מרגע שקיבלתי אותה לא הוצאתי אותה מהידיים שלי, עד שעלו מולי בקשר לשאול איפה אני, כי המשפחה שלה מחפשת אותי. לא הסכמתי לעזוב אותה עד שאדע שהילדה הזו פונתה למקום בטוח".
פגשת את הוריה?
"כן. אמרו לי שהאמא והאבא מחפשים את התינוקת בהיסטריה. הגעתי לאזור של הצוותים הרפואיים, ושם ראיתי את האמא, טלי, והבנתי שקוראים לתינוקת איילה. טלי חיבקה אותי, בכתה מאוד, הייתה בשוק ואמרה: 'תודה ששמרת לי על התינוקת, איזו גיבורה את'. היא סיפרה בבכי שהתינוקת ממש נפלה לה מהידיים והיא לא מצאה אותה. האמא הייתה חבולה מאוד. דאגתי לה".
את האירוע המטלטל הצליחה לעכל רק כשהגיעה הביתה. "עזבי את התמונה ואת התיעוד של מה שקרה. כשהכול נרגע, ניגשו אליי אנשים ושאלו, 'את בסדר? הנפש שלך בסדר?'".
מה ענית?
"אמרתי 'כן' באוטומט, אבל היום הלכתי שוב לזירה והייתה לי צמרמורת בגוף. השותף שלי לניידת אמר לי שהזירה הזו מרגישה לו כמו מה שקרה בנובה אחרי 7 באוקטובר. טיילתי בין המבנים שקרסו, מכוניות מנותצות, ואז, כשהבנתי מה עשינו, התרגשתי. עכשיו כשאני מדברת איתך, אני עם אפוד עליי כי יש התרעה לאזעקות, אבל עדיין לא בכיתי ועוד לא פרקתי. בטח יגיע הרגע שכל מה שקרה ייפול עליי, ואוכל לבכות.
"יכול להיות שעוד 15 שנה אני אסתכל על התמונה הזו שבה צולמתי עם התינוקת ואבין מה קרה. ואולי בעתיד כשהיא תגדל גם אפגוש אותה - כמו ציונה בושרי, השוטרת שהצילה את התינוקת שני וינטר בפיגוע באפרופו בתל אביב בשנה 1997, וכעבור כמה שנים פגשה אותה".
האמא: "צעקתי, איפה הילדה שלי?"
טלי שבתאי (32) מחולון הגיעה עם משפחתה - בעלה אריאל ושתי בנותיהם, רננה (בת שלוש) ואיילה (בת שבעה שבועות) - לביקור אצל הוריה המתגוררים בשכונה שקטה בראשון לציון. כמה דקות לתוך האזעקות שנשמעו ברצף בשבת לפנות בוקר, מצאה את עצמה בממ"ד ושמעה פיצוץ מחריד. "לא הספקנו לסגור את דלת הממ"ד, ואז היה בום נוראי וצעקות מחרידות", היא אומרת. "ממש הרגשתי את הבית נופל לי על הראש, והתינוקת שלי, איילה, נפלה לי מהידיים. התחלתי לצעוק לאמא שלי, שעליה נפל ארון. כשהפסקנו לצעוק שמענו את איילה בוכה ומיד הרמתי אותה. בעלי, כמו הרקולס, הרים את הארון, הגיע לוחם אש לעזור לנו לצאת מהמקום ולקח אותה. בשלב מסוים, למרות שהבנתי שהתינוקת שלי בסדר, לא ראיתי אותה. התחלתי לצעוק ׳איפה הילדה שלי?׳. התברר שלוחם אש מסר אותה לשוטר, שמסר אותה לאביב השוטרת. אביב בעצם לא הוציאה אותה מההריסות, אבל שמרה עליה מהרגע שמסרו לה אותה ועד שמצאה אותי. אחר כך אנשים אמרו לי שהתמונה הזו בכל הארץ".
5 צפייה בגלריה
"הרגשתי את הבית נופל לי על הראש והיא נפלה לי מהידיים". טלי שבתאי ובתה איילה
(צילום: אלבום פרטי)
הכול קרה מהר: כמה דקות לאחר שפונתה מזירת הנפילה, עמדה חבולה ופצועה ליד צוות רפואי שהגיע באמבולנס, והמשיכה לחפש את הבת שלה. "אביב הגיעה פתאום עם איילה בזרועותיה ומסרה לי אותה, אבל לא יכולתי להחזיק על הידיים גם את התינוקת וגם את הבת הגדולה שלי. נפצעתי ונשרטתי בפנים וגם חטפתי חבטה נורא חזקה ברגל שמאל, קשה לי מאוד ללכת עד עכשיו. גם רגל ימין מאוד כואבת ויש עליה סימנים כחולים, אבל יותר מהכול כואב לי בחזה. אין לי מושג מה זו המכה הזו, נפלו עליי כנראה דברים, והקול שלי עדיין רועד כשאני נזכרת".
חיפשת בשידור לטלוויזיה את האישה הצעירה בפיג׳מה, שעלתה איתך לאמבולנס.
"מישהי שלא הכרתי עלתה איתי לאמבולנס, בלי ארנק ובלי כלום, רק כדי לעזור לי, והחזיקה את איילה. לא ידעתי איך למצוא אותה. לא ידעתי עליה כלום כי לא ממש דיברנו במהלך הנסיעה. לשמחתי, דר מצאה אותי ושלחה הודעה לטלפון של בעלי. כשחזרתי אליה היא לא הייתה זמינה. אני מאמינה שנדבר בקרוב".
איפה את עכשיו?
"בבית מלון ברחובות עם ההורים שלי. הבית שלנו בחולון בשיפוצים, הבית של הוריי נחרב כליל, אני לא רוצה לעזוב אותם לרגע לבד".
המתנדבת שסייעה:"דווקא ברגע הזה לא פחדתי"
כשדירתה נהרסה בפיצוץ העז, יצאה דר בן עבו בפיג'מה ופגשה את טלי שבתאי, פצועה, אובדת עצות, מחפשת אחר התינוקת שלה. היא ליוותה אותה באמבולנס לבית החולים ואז הבינה שאין לה כסף לחזור הביתה
בן עבו (28), סטודנטית לעבודה סוציאלית, גרה שני רחובות מזירת האסון בראשון לציון. כששהתה במרחב המוגן, שמעה פיצוץ עז והבינה שמשהו רע קרה. "אצלי בדירה הכול היה מלא זכוכיות", היא משחזרת. "יצאתי החוצה לאזור שבו נפל הטיל, ופתאום ראיתי אישה יחפה, פצועה עם דם, וילדה בת שלוש עליה. הבגדים שלה היו מכוסים באבק לבן. שאלתי אותה אם היא צריכה עזרה, והיא אמרה שהתינוקת שלה, איילה, נעלמה והיא לא יודעת איפה היא. הצעתי לה שנחפש ביחד. ואז הגיעה השוטרת, אביב סרנגה, והביאה לה את התינוקת. מאוחר יותר גיליתי שלאישה הזו קוראים טלי שבתאי, ושהיא תושבת חולון".
מה את זוכרת מאותם רגעים?
"רננה, הילדה בת השלוש, לא הסכימה לעזוב אותה לרגע ולרדת מהידיים שלה. כשאנשי מד"א הגיעו לזירה וניסו לבדוק את טלי, הילדה פשוט לא נתנה להם. אז אני החזקתי את התינוקת כדי לעזור לה, וניסיתי להיות קרובה אליה כדי שתוכל לראות את התינוקת שלה מולה כל הזמן. טלי הייתה מאוד לחוצה ודאגה לכולם: להורים שלה, לכלב שלה, לבעלה. הייתי בטוחה שהיא עומדת להתעלף כי היא הייתה ממש פצועה. אני לא יודעת איך היא תפקדה והצליחה לעמוד על הרגליים.
"הרופאים היו ממש לחוצים להעביר אותה ראשונה לאמבולנס כי היא נראתה מאוד לא טוב. אמרתי לה שאלך איתה, ומשם כבר הגענו לבית החולים והכול היה ממש מהר. הייתי שם עד שבעלה הגיע, הרופאים השתלטו על הכול והוציאו אותי".
ואז?
"יצאתי מחדר המיון וגיליתי שאני לבושה בפיג׳מה, עם נעלי בלנסטון ובלי שקל עליי. התקשרתי לחברים וסיפרתי שאני תקועה בתל השומר, ולא יודעת מה אני עושה עם עצמי. פשוט עמדתי שם רגע כדי לחשוב איך אני מגיעה הביתה. ואז אחת המאבטחות בבית החולים סיימה בדיוק משמרת, והסכימה להסיע אותי לראשון לציון, למרות שהיא בכלל לא גרה בעיר".
כשניסתה לאתר את טלי שבתאי, רק כדי לוודא שהכול בסדר, קלטה שהיא כלל לא ידעה את שמה. "אחד החברים שלי, שהכיר את הסיפור, שלח לי את הכתבה על טלי ששודרה בכאן 11. מכיוון שהטלפון שלה הלך לאיבוד בזירה, חברה מצאה לי את מספר הטלפון של בעלה. אני יכולה לומר שהיא לביאה מטורפת".
איפה את נמצאת עכשיו?
"בגלל שהדירה שלי נהרסה לחלוטין, חזרתי לצפון, להוריי ברמת הגולן. אתמול ההורים שלי אמרו לי שכנראה אני לא צריכה לעזוב את הבית שלהם, כי בכל פעם שאני עוזבת אותם, יש פינוי".
הסיפור המלא מתפרסם בגליון לאשה החדש, עכשיו בדוכנים
