חלמתי שכל החטופים משוחררים. ריחפתי מעל עזה וראיתי אותם הולכים, רזים ומאובקים, עטופים באור של שקיעה, לכיוון הגבול עם ישראל. לא היו סביבם אנשים אחרים, לא מחבלים ולא חיילים. גם לא בתים, לא עצים, כלום. רק שטח עצום של אדמה חרוכה וקבוצת אנשים, מתקדמים הלאה וצמודים זה לזה, ושקט. היה המון שקט. זה היה חלום קצרצר, סצנה אחת של כמה שניות. אבל זה מילא אותי בהקלה כל כך גדולה שבזכותה הגוף שלי המשיך לרחף שם באוויר, ופתאום הכול היה קל, הנה הם מגיעים הביתה, ממש עוד כמה צעדים וזה נגמר. אלא שאז מישהו מהם צעק, אמא! ואז שוב, אמא! וניסיתי לזהות אותו אבל לא הצלחתי, והסתחררתי באוויר עד שהתרסקתי ובבת אחת פקחתי עיניים וראיתי את הבן שלי ליד המיטה, הוא טלטל אותי ואמר, אמא, קומי. יש אזעקה.
ומאז נהיה מפחיד לישון, אז החלומות מבוטלים. דממת אלחוט בתחום החיבור לנפש. וגם החיבור לבית לא משהו. בדירה שלנו בגבעתיים אין ממ"ד ובבניין אין מקלט, אז אחרי כמה פעמים של ריצה לילית למרחב מוגן בבניין סמוך, הבנו שכדאי לנו להסתלק ועברנו לגור אצל ההורים של אבנר בקיבוץ בארי. כן. עוטף עזה. זה המקום הבטוח עכשיו. פעם אירחנו אותם, פעם הם מארחים אותנו. אי אפשר שיהיה קצת משעמם? אי אפשר שכל אחד יגור בבית שלו, ויתקלח במקלחת שלו, ויריב רק עם המשפחה הגרעינית שלו? למה הכול צריך להיות מורחב? משפחה מורחבת. התרעה מורחבת. פינוי מורחב. מלחמה מורחבת.
שמתי את הדרכונים של כולנו בתיק, הוספתי כמה בגדים וכלי רחצה והסתכלתי על הדירה שלי. היא כל כך יפה ונקייה
קצת לפני שנסענו עברתי בכל הדירה שלנו וסגרתי חלונות. אני יודעת שעדיף להשאיר אותם פתוחים כדי שיישברו פחות, אבל אין לדעת לכמה זמן אנחנו נוסעים, אז אין ברירה. שמתי את הדרכונים של כולנו בתיק, הוספתי כמה בגדים וכלי רחצה והסתכלתי על הדירה שלי. היא כל כך יפה ונקייה, שתילי התירס שלי צומחים יפה, הפורטלקות באדניות פורחות. בובה שקיבלתי במלחמת יום כיפור נשענת על מדף מעל המיטה. הספות ריקות. המזגן כבוי. יצאתי אל חדר המדרגות ונעלתי אחריי את הדלת.
ובאמת שקט ונעים בבארי. בקצה המזרחי נבנית שכונה חדשה. בקצה המערבי לא נגעו. הבתים השרופים עדיין שם, כמו שורה ארוכה של מצבות. עם השקיעה יצאנו אבנר ואני להליכה, כי מה כבר אפשר לעשות בקיבוץ מלבד "להקיף את המערכת", כמו שהיינו קוראים לזה כשהייתי קטנה. וצעדנו שם, בין אזורים שלא נפגעו בכלל, לבין אלו שנפגעו ושוקמו. הדשא חזר, הבתים מוקפים בעציצים חדשים, הכול ירוק. אבל כשהגענו לגדר שנפרצה ב-7 באוקטובר, זו שמאחוריה בית העלמין שהורחב גם הוא ומשקיף אל השדות היפים שמובילים לעזה, חזר אליי בבת אחת החלום. וניסיתי לאחוז בקצוות של ההקלה שהייתה בו, בתחושה שבקרוב יהיה טוב. והדקות חלפו, והזמן עבר, והערב ירד, ולא ריחפתי, אלא נותרתי על הקרקע, בעיניים פקוחות, כי אסור לעצום עיניים עכשיו, אסור אפילו למצמץ. אבל החלום לא הרפה ממני, ואני לא הרפיתי ממנו. נדמה לי שקוראים לזה תקווה.