"כשאני יושב על חוף הים ויש רוח כשעובר מסוק – אני נזרק לרגע, וכל הגוף שלי כואב". אתמול בבוקר (ראשון) נחשפו נתונים חדשים שהגיעו לידי ynet, שצופים בין היתר זינוק חד במספר פגועי הנפש בעקבות המלחמה - שפרצה לפני כמעט שנתיים.
הנתונים מסמנים שיא שלילי במספר הלוחמים שלקו בפוסט טראומה - כשעד סוף 2028, ההערכה מצביעה על כ-50 אלף מאובחנים עם מצוקה נפשית מכל מלחמות ישראל. אלו סיפוריהם של שלושה לוחמים שלקו בפוסט טראומה, נאלצים להתמודד עם השלכותיה - ומתריעים: המדינה לא ערוכה למה שעתיד להגיע.
ניר כהן (59) שירת בחטיבת הצנחנים והשתחרר ממילואים בחטיבה 551 כשהיה בן 52. עם פרוץ המלחמה, הוא ויתר על הפטור משירות בשל גילו והתעקש להצטרף ללחימה. איתו בחזית שלושת ילדיו, שגויסו גם הם ללחימה בעזה. אחרי 160 ימים בשירות, ב-24 באוקטובר 24', כהן נפצע קשה בתקרית בכפר חולא בלבנון, שבה נהרגו חמישה לוחמים ונפצעו 20.
״הייתי בסכנת חיים, קיבלתי 7 מנות דם עוד בפינוי״, שיתף בשיחה עם ynet. כעת, כהן מציין תשעה חודשים לשיקום מהפציעות האורטופדיות והנוירולוגיות שמהן הוא סובל, הליך שבמהלכו גם הוכר כפוסט טראומתי. ״עשיתי את מה שהמדינה שלחה אותי לעשות, וחזרתי עם צלקות בגוף, ובעיקר בנפש״, העיד על עצמו.
הפוסט טראומה שאיתה אובחן רשמית לאורך השיקום, התחילה לדבריו עוד כשאיבד את אביו במלחמת יום הכיפורים. ״כשאבא שלי יצא למלחמה, הוא אמר לי ׳תשמור על הבית ועל אמא׳. הדבר הזה ליווה אותי, כמו נשארתי שם - והתופעות הן קשות״, הוא שיתף.
״כמשפחה שכולה, לא קיבלנו אז טיפול על-ידי אנשי מקצוע. הפוסט טראומה שלי התחילה בשכול על אבא שלי, והפציעה עכשיו החזירה אותי אחורה. הגירושים שלי הם תוצר של פוסט טראומה מוסווה. ההתמודדויות האלו לא נכנסות לשום פרמטר, אבל יש השלכות גם של ההיסטוריה שלי עם מה שאני עובר היום״, הוסיף.
משנת 2006 כהן הוא טריאתלט, ולפני 12 שנים הקים את חברת ״טריפלוס״ להפקת אירועי ספורט. "העסק, שאני הפנים שלו, נפגע. אני במאבקים להמשיך לקבל את התט"ר (תגמול טיפול רפואי, ג"ג) שמגיע לי", סיפר על הפגיעה המקצועית. עוד שיתף על משבר הזהות שחש, כמי שעסק בספורט כל חייו וכעת מתקשה לבצע פעולות פשוטות. "זה תסכול ענק, התחושות הקשות האלו פוגעות בשיקום כי אני מרגיש חסר ערך", אמר בכאב.
על ההתמודדות הקשה עם תופעות הפגיעה הנפשית, סיפר: "אלו מעגלים מטורפים של פגיעה, קשה להבין את העומק שלהם. הפציעות הנפשיות כואבות ועם השלכות גדולות יותר מהפציעות הפיזיות. כשאני יושב על חוף הים, ויש רוח כשעובר מסוק - אני נזרק לרגע שהייתי במנחת במנרה, וכל הגוף שלי כואב".
הוא תיאר: "אני יכול לשמוע מוזיקה ופתאום כל הגוף כואב מרסיסים. אני עוצר את הנהיגה ומחזיק חזק את ההגה, נושם עמוק וחייב להמשיך. הטריגרים נמצאים שם כל הזמן. אני פחות סבלני, מתרחק מהסביבה, לא מפוקס, לא מביע רגשות, כל הזמן דרוך ובהיכון. השדים כל הזמן שם, אני כל הזמן בהיכון. כשהם יוצאים החוצה, אני יודע להתמודד איתם".
לסיכום הוסיף כי "במלחמה שנמשכת המון זמן, מסבב לסבב אתה לא מספיק לעכל את האירוע שקרה ואתה כבר בסרט אחר. את בעיית הפוסט טראומה של מדינה ישראל אחרי המערכה הקשה הזו נגלה עוד כמה שנים".
אורי (שם בדוי, 21) התגייס בנובמבר 2022 ושירת בתור לוחם בהנדסה קרבית. בינואר בשנה שעברה הוא נפצע בחאן יונס. ״הכבש של הנמר״ה נסגר עליי, ובמשך שבוע סחבתי את הפציעה מבלי לקבל טיפול. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי מתהלך לגמרי לבד בלילה בלב חאן יונס, כשאני פצוע וחבול, כשאף אחד לא יודע איפה אני ומה איתי״, נזכר.
רק אז, אחרי שביקש שוב להתפנות לקבלת טיפול רפואי - הגיע לבית החולים שם אובחן עם פציעה פיזית בעקבות הזנחה. אז, גם התחיל הליך הכרה בתור פוסט טראומתי. ״זו בירוקרטיה ארוכה, מייגעת ומתסכלת. הרבה פעמים צריך להילחם על דברים שמגיעים לי״, שיתף.
על הרגע שבו הבין שהוא מתמודד עם פוסט טראומה סיפר: ״אתה מתחיל לפחד מדברים שלא הפחידו אותך לפני, שומע רעשים ונבהל בקלות, נרתע ממילים שפתאום מחזירות אותך לרגע הזה. כשאתה יוצא מלחימה הכול אמור להיות יפה ו-וורוד, אבל כל 'הותר לפרסום' זורק אותך שוב לאותה תקופה. היום אני משוחרר כמעט שנה, עוד לא חזרתי לעבוד, לא התחלתי ללמוד, לא הצלחתי לפתח את עצמי, הראש שלי פשוט לא שם״.
אורי, שמלווה על-ידי פורום ״יהלומי קרב״, הוסיף: ״ההתמודדות היא קשה. מרגיש שיצאתי ממלחמה למלחמה אחרת. אני נלחם לחזור לעצמי, אבל מרגיש שאין לי כלים. בטוח שכמוני, יצוצו הרבה אנשים עם בעיות אחרי שתיגמר המלחמה. אנחנו לא רובוטים – אנחנו בני אדם. את הדברים שחווינו ועוד נחווה לא אמור לחוות אף אדם״.
"המלחמה תדעך - ואנשים יבינו מה הם סוחבים"
נועם פרידמן (34), נשוי ואב לשלושה מעין חרוד, שירת בחטיבה 646. בינואר בשנה שעברה הוא נפצע באורח קשה מרימון בפעילות בחאן יונס, ומתמודד עם פגיעות בגפיים, בשמיעה, הפרעות קוגניטיביות ונוירולוגיות בהן בעיות זיכרון, סחרחורות, כאבי ראש ועוד.
״במהלך הלחימה אתה מאוד ממוקד במטרה לשמה נשלחת – ניצחון במערכה. אתה לא חושב על הנזק שיקרה אם תיפגע. גם אחרי הפציעה, לוקח המון זמן להבין את היקף שלה - פיזית, נפשית, קוגניטיבית, מקצועית, משפחתית, כלכלית. מקצה לקצה, זה פוגש אותך בכל רובד בחיים״, סיפר.
נועם, המלווה גם הוא על-ידי פורום ״יהלומי קרב״, שיתף שההתמודדות שלו עם הפוסט טראומה פוגשת אותו בהמון רגעים "שגרתיים". "כשאתה הולך לישון ולא יודע אם תצליח בכלל, מגיע למקומות הומי אדם ונלחץ. אתה מונע מעצמך הרבה אירועים כי אתה לא רוצה להגיע לפינות, מפלס הלחץ שלך עולה ויורד ואתה חייב ללמוד להתמודד עם זה", שיתף.
על הליקויים המערכתיים אמר: ״אגף השיקום חייב להחליף דיסקט. כיום הוא לא ערוך בעיניי לטפל בצורה מיטבית באנשים שיחזרו למסלול חיים תקני. מאחורי הקלעים יש המון אנשים טובים שרוצים לשנות, אבל הם מוגבלים ביכולת שלהם. זו מערכת מסורבלת שקשה לה לתת מענה לכל מה שנדרש באופן מידי, ואז הרבה אנשים נופלים בין הכיסאות״.
הוא סיכם: "ברגע שהמלחמה תדעך ואנשים יחזרו לשגרה - רבים מהם יבינו שהם סוחבים שקים על הגב, וידרשו להתמודד עם הרבה מורכבויות שלא הכירו לפני".
איציק סעידיאן עוזר לפגועי נפש: "אין מילת קסם"
הבוקר, התראיין לאולפן ynet איציק סעידיאן, שהצית את עצמו במחאה על היחס להלומי קרב לפני כארבע שנים ושוקם. הוא אמר כי הוא "חי את השגרה הלא נורמלית הזאת. אני שומע על סיפורים ממקור ראשון, אנשים שלא יוצאים מהבית ושואלים אותי מה אפשר לעשות ואם אני יכול לעזור. לצערי הרב היו שני חבר'ה ששמו קץ לחייהם וההורים שלהם דיברו איתי לפני. ניסיתי לקדם את זה מול אגף השיקום ומשרד הביטחון אבל זה לא עזר, והם לא פה איתנו".
"אני מנסה להקשיב ואומר להם שזה משהו שהוא נורמלי. לפעמים אני גם מגיע, כמה פעמים הגעתי לבית ודיברתי, אבל זו בעיקר כהזדהות, ניסיון לעזור במה שאפשר. אין איזו מילת קסם או משהו מסוים שאפשר לעשות, העיקר לתמוך".
(צילום: יריב כץ, ליאור שרון)
לדבריו, תמיכה יכולה להציל חיים. "הנפש היא דבר שצריך את ההזדהות, ההבנה, ההכלה. זה שונה מפציעה פיזית", אמר. "הפציעה בנפש, כשהיא מגיעה לבד ואין לה סממן פיזי - היא יותר קשה. היא יכולה להתפרץ הרבה יותר. במיוחד כשזה בנפש יש בעיה לתווך את זה, כי מבחוץ אתה נראה בסדר. זה לא פחות קשה מפציעה פיזית, אפילו יותר. כשאתה נפצע פיזית יש סביבך אנשים, תמיכה, לו"ז מסודר, טיפולים. כשזה רק בנפש - יותר קשה להתמודד".
סעידיאן הוסיף כי דברים רבים השתנו מבחינת אגף השיקום מאז המקרה שלו, "רק שמאז קרה עוד משהו במדינה - טרגדיה שלא קרתה פה מעולם". לדבריו, "אנחנו ניצבים מול תופעה הרבה יותר רחבה ממה שהיה לי. לא נראה לי שאי פעם המדינה הייתה בטראומה כך כך קשה. סטטיסטיקה כל כך גבוהה של אנשים שנמצאים בבית ועוברים דברים לא נורמליים. כן השתנה, אבל בגלל מה שקרה ב-7 באוקטובר אז זה בסדר גודל גדול יותר ממה שהתכוננו אליו. כרגע לא עומדים בקצב, לא מצליחים להגיע לאנשים.
"התור לחכות ל'בתים מאזנים' הוא קרוב ל-300 איש. כן עשו דברים, שינו ועדות, הוסיפו כוח אדם, אבל מאז 7 באוקטובר המספר הוא פי 3 והולך לגדול פי 6-7, ולא עומדים בזה. אני מבין את הטענה של הלומי הקרב שאומרים שאגף השיקום וארגון נכי צה"ל לא מקדמים אותם וכן מקדמים דברים משיקולים פוליטיים. זה בסוף מי שיושב בממשלה", אמר.
"אני לא בא להשוות, אבל כשהחטופים חזרו הם לא היו צריכים לחכות בשביל שיגיע אליהם עובד סוציאלי. עבר חוק שמקנה להם טיפול. הם קונצנזוס, בכל מקום שהם מגיעים מביאים להם את הכבוד הראוי. לוחם שנלחם 200 יום, עובר סיוטים ואיבד חברים, מגיע לו טיפול לא פחות ממישהו שחזר מהשבי. מה שפופולרי בישראל ומה שכולם מדברים עליו מקדמים תוך שלושה ימים, למרות שאנחנו מחכים ארבע שנים להעביר את רפורמת 'נפש אחת'".
סעידיאן תיאר תחושות קשות: "בסוף הלוחמים האלה מרגישים שמתייחסים אליהם כמי שעשה את שלו ויכול ללכת. הם עשו דבר משמעותי ו'יאללה ביי, אתם כבר לא חשובים'. זה לב ליבה של החוויה". בנוסף, סיפר כי התמיכה באלו שבמצוקה עדיין מעוררת אצלו את חוויותיו: "זה לא פשוט, אני במצב של מה שאני יכול לעזור, אני עוזר. אני עדיין בשיקום, שכבתי חודשיים בבית חולים. אני מנסה כמה שאני יכול, ולפעמים אני מרגיש את זה, אבל אין לי כל כך ברירות".
היכנסו למתחם "קצת אוויר" לחיבור לסיוע נפשי בצל המלחמה, כלים וסיפורים אישיים.
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או headspace.org.il
