בפינת אחד העם וכיכר המייסדים בראשון לציון, מהלך פרש מבית הכנסת הגדול, הוצב פודיום ועליו לוגו של החברה קדישא. זו לא יכולה להיות התחלה של סיפור טוב, אבל זה לכל הפחות יכול להיות הסוף של סיפור רע כמו הסיפור של איציק אלגרט ז"ל, שנחטף מביתו בניר עוז ב-7/10 וגופתו הוחזרה בשבוע שעבר אחרי למעלה מ-500 יום בשבי חמאס.
מסע הלווייתו של איציק אלגרט ז"ל בראשון לציון
(צילום: הרצל יוסף, מאיר תורג'מן)
שלט כתום המבקש להשתתף בצער משפחת ביבס על הירצחם של שירי, אריאל וכפיר עדיין תלוי כאן, וכך גם שלט ההזדהות מטעם העדה הדרוזית. בפינת ההנצחה שבמקום יכולים עדיין העוברים והשבים להדליק נרות נשמה. המוות לא לגמרי נוכח פה, אבל גם החיים לא בדיוק כאן. זו כיכר רבין קטנה. איש לא ימהר להסיר את שלטי ההזדהות התלויים על המעקים או לסלק את הנרות. הם כולם אנדרטה לתקופה שבה חנויות ריקות עם שלטי "להשכרה" הפכו נקודת פתיחה לגיטימיות למסעות הלוויה. גם כאשר הזמן יעשה את שלו והצומת ישוב להיות מוקד של חיים ולא של מוות, ייוותר על המדרכות הצל שהטילו המונים שהגיעו ללוות בדרכו האחרונה אדם שלא הכירו.
הרעות הזאת חזקה מספיק בכדי לכבד את המתים, אבל לא הספיקה בשביל להשיב את חלקם בחיים. בשבוע האחרון הפך מפגש הרחובות הזה לגראונד זירו של האבל הישראלי, נקדות המוצא למסעות לוויה שסופם בבתי הקברות בעוטף. מכאן גם התחיל מסע הלוויה של אלגרט ז"ל.
"אנחנו לוקחים את איציק מפה ישירות לבית שלו", יאמר בהמשך דני אלגרט, אחיו, בתחילתו המסע שסופו בקבורה בבית העלמין בניר עוז, שם שימש איציק - בן 69 במותו - כאיש התחזוקה של הקיבוץ. ארונו ניצב עתה בתוך ואן כחול של החברה קדישא. "תראה איזה בלאגן עשית", התייחס דני למאות שהגיעו לחלוק כבוד לאחיו הבכור והובילו לסגירת הרחובות המרכזיים, "אבל הוא כמובן לא אשם. איציק נחטף והופקר למותו. את שאר ההספדים ואת כל מה שצריך נגיד ליד איציק, בבית שלו. חי או מת, אמרתי שאני מחזיר אותו הביתה – ואיציק חוזר הביתה".
דני הוא תושב העיר ומורה לאזרחות בתיכון מקומי. בסיוטיו הגרועים ביותר לא דמיין שחייו הפרטיים יהפכו דוגמה רעה לחשיבות החומר אותו הוא מלמד ועל נחיצותה של ערבות הדדית. דני היה הראשון לענוד על חולצתו טלאי צהוב ובמרכזו נכתב "7.10". רז קינסטליך, ראש העיר, התנצל בפניו בפתח נאומו. "לרבים זה נדמה אולי מוגזם", אמר, "אך היום, כשאנחנו רואים כיצד חוזרים משם החטופים החיים ואלו המתים, מתברר שלא טעית".
צדקת הדרך של דני, שהיה מהקולות המושמעים ביותר במאבק משפחות החטופים, לא תנחם אותו, כי נחמה אין. חיבוק, להבדיל, ישנו. כזה פיזי, אותו העניקו המעטים שהכירו אותו אישית וכאלו שהיו אמיצים מספיק כדי לסדוק את חומת חוסר ההיכרות, וכזה סמלי שהציעו המאות שהרכינו ראשם בשתיקה. כאשר סיים דני לשאת את דבריו ולומר קדיש על אחיו, יצא מסע ההלוויה לקול שירה שקטה של ההמנון מפיהם של מאות. יש לפעמים שראוי לשיר את "התקווה" בזעקה. לא כך הפעם. חרדת קודש מלווה בבושה ובקשת סליחה, גרמו למלים להילחש בדומיה כמעט.
