ושוב אותם הקולות ושוב אותם המראות. 7 באוקטובר 1973, י"א בתשרי, היום לפני 52 שנים השמים נפלו, עננה כבדה ושחורה כיסתה את הארץ, המחדל הנורא החל לתת את אותותיו וברחבי הארץ בוקה ומבולקה. אותה תרבות פוליטית מושחתת, אותה יהירות, אותה שאננות, אותה שחצנות ואותו עיוורון. אותה מלחמת גנרלים, אותה קונספציה. אותו כישלון חרוץ, אותו כיבוי מאורות.
ושוב נשאלת השאלה ההיא באוקטובר 1973, איפה היה צה"ל החזק כשצריך אותו? כן, גם אחי, רב סמל אליעזר ז"ל (32) היה בין משלמי מחיר היוהרה הישראלית. גם אנחנו ברחנו מבשורה. ואת שלא רצינו לדעת, ידענו לאחר שנה ושבעה חודשים של אי ודאות איומה ומעיקה של האח ה"נעדר". אחר כך שינה סטאטוס גרוע יותר והוכרז כ"חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע". כאז כן עתה, פוליטיקאים וגנרלים עיוורים למציאות, שיכורים מהתבשמות בדרכם להתבהמות מוחלטת, חורשי מזימות והוללים, אנשי שררה שהתכוננו למלחמה מזן אחר, מלחמת הבחירות, שעמדה בשער וסימאה את מחשבי המנדטים הצפויים, תחת מעטה של ערפל , שכיסה את המדינה כולה.
רק במדינה מטורללת, דלת ערכים, משוועים הורים, כאז כן עתה, לקבור את גופת בנם או בתם כדת וכדין באדמת הארץ, שנתנו לה אוהביה את כל אשר יכלו לתת. ערב ראש השנה דאז אמר שר הביטחון בראיון חגיגי בערוץ האחד והיחיד כי בתעלת סואץ מובטח לנו שקט של עשר שנים לפחות. עשרה ימים לאחר מכן פרצה המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. גם עתה, שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה הבטיח ראש אמ"ן הכושל והמחפיר כי בגבול רצועת עזה מובטח לנו שקט מהחמאס לפחות חמש שנים.
אותם קולות במכשירי הקשר, אותם דיווחים מתריעים של תצפיות המעוזים, אותן זעקות לעזרה ולסיוע, שנפלו על אוזניים ערלות ואין מענה. שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, כתב אחי את מכתבו האחרון, שהגיע לאחר נפילתו. בין השאר תיאר "מזג אויר מעט חם, אבל נסבל", כלשונו. אחי קיווה "לצאת במשך השבוע הקרוב, אך קשה לומר דברים ודאיים". האם רמז על האוירה הנוראית בתעלה? מה חלף בראשו? זכורה לי כותרת ראשית ערב המלחמה של אחד הכתבים הצבאיים דאז, שהתריעה על ריכוז כוחות מצריים ותכונה צבאית בצד המצרי, אולם הצנזורה הצבאית פסלה 90% מהידיעה והותירה אותה יבשושית וריקה מתוכן, חסרת משמעות.
שש קוביות בטון לזכרם של חללי גדוד 68 של החטיבה הירושלמית, חטיבה 16, שהחזיקו במעוזי התעלה בצפונה ובמרכזה, וגויסו לשירות מילואים ימים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, מספרות את הסיפור. שש קוביות שעליהן חקוקים שמות 76 הנופלים של החטיבה במלחמת יום הכיפורים, שמות המעוזים וקריאות המצוקה של הלוחמים דאז ב-7 באוקטובר 1973 וזהות לזעקות 7 באוקטובר 2023. הנה לקט מתוכן. "הם עולים עלינו, אתם מבינים?"; "נו תרביצו ארטילריה"; "כל הזמן חיכיתי למטוסים, כמה זמן זה לוקח למטוס להגיע"; "הם עולים עלינו, כוח עצום, זקוקים לכוח אווירי"; "אדם מבוגר עמד חשוף וירה ללא פחד, ידע שמישהו צריך להרים את הראש"; "הם לא עונים"; "הם לא לוקחים בשבי, את החברים של הטנקיסט הרגו במקום"; "לא הייתי נותן לעצמי ליפול בשבי, הברירה הייתה חי או מת"; "כבר חשבתי על האישה והילדה וחשבתי שזה הסוף שלי... שם היכו אותנו באכזריות רק בשביל לשבור בעיקר עם אלות"; "הבנתי שאנחנו לגמרי לבד".
כאז כן עתה, גם אנחנו שיווענו לפירורי מידע אודות גורלו של אחי אליעזר, ששאבנו מהשבים מהשבי המצרי. רצינו לדעת מה קרה ברגעיו האחרונים, כשניצב לוחם ללא חת בפתח הבונקר במעוז
כאז כן עתה, גם אנחנו שיווענו לפירורי מידע אודות גורלו של אחי אליעזר, ששאבנו מהשבים מהשבי המצרי. רצינו לדעת מה קרה ברגעיו האחרונים, כשניצב לוחם ללא חת בפתח הבונקר במעוז "אורקל" ג' , בניסיון למנוע מנחילי המצרים את החדירה אליו, אך לשווא.
18 חיילים בלבד החזיקו במעוז, רק חלקם לוחמים, שרובם נהרגו ומעטים בלבד נלקחו בשבי. וכך העיד אחד הלוחמים ששב מהשבי, בעדותו מול החוקרים: "בנו אליעזר עמד צמוד לפתח מתוך חשש שהמצרים ייכנסו פנימה. הוא שמר על הפתח... המצרים עמדו מהצד השני מאחורה ושמעתי אותם בבירור אומרים: 'תצאו' והחלו לקלל ולמה אתם נשארים בפנים, תצאו תילחמו וכך הלאה. אחרי זה הם הרביצו כנראה פצצות בזוקה כלפי פנים הבונקר... בכל אופן את בנו יותר לא שמעתי אחרי הפגיעה הזאת".
בשעה 3 בצהרי יום 7 באוקטובר 1973 הארור, קרס המעוז. ב-4 באפריל 1975 הוחזרו גופותיהם של 39 חללי צה"ל. "קיווינו" שאליעזר ביניהם. שנה ושבעה חודשים מתום המלחמה ההיא ב-20 במאי 1975 "זכינו" להביא את יקירנו, " שמקום קבורתו לא נודע", לקבורה בבית העלמין הצבאי בחיפה, כשהוא מותיר אלמנה ותינוק בן שנה בדיוק, הורים, אחים ואחיות דואבים.
את אליעזר, שהתגורר בירושלים, נבקר גם הפעם בכתובתו חדשה-ישנה : אזור ב', חלקה 2, שורה 6, קבר 10. שם גם נקבר עידן התמימות וחוסר האמון המוחלט שלי, לפחות, בפוליטיקאים באשר הם
את אליעזר, שהתגורר בירושלים, נבקר גם הפעם בכתובתו חדשה-ישנה : אזור ב', חלקה 2, שורה 6, קבר 10. שם גם נקבר עידן התמימות וחוסר האמון המוחלט שלי, לפחות, בפוליטיקאים באשר הם, מאז ועד עולם. חסרי עמוד שדרה, חוליגנים, נהנתנים ממנעמי שלטון בריקבון מתקדם, שטובת המדינה מהם והלאה.
מגדלור חיינו כבה.
אחרי עשרות שנים של מלחמה בלתי גמורה על קיומנו, נבקש "בואו חזרה ימים טובים", כפי ששר אריק איינשטיין. זה מגיע לכולנו.
