דוד ליבי, בן 19 מהיישוב מלאכי השלום בבנימין, נהרג ברצועת עזה מפיצוץ מטען בכלי ההנדסי שאותו הפעיל. ליבי שימש כעובד בחברה קבלנית שמבצעת עבודות הנדסיות עבור צה"ל - אבל הוא לא יוכר כחלל צה"ל.
במועצת בנימין אמרו כי ליבי, שהיה בחודשים האחרונים חלק ממערך ההנדסה בצה"ל, הוא דור שלישי להתיישבות בבנימין, והותיר אחריו הורים ושבעה אחים ואחיות.
ראש המועצה ישראל גנץ ספד: "דוד היה בקו הקדמי של המלחמה בעזה. הוא גילה דבקות עליונה במטרה להביא להכרעת האויב. על שמו רשומות הריסות רבות של תשתיות טרור. בשם כל תושבי בנימין אני שולח תנחומים לאביו, חברי אליאב היקר ולאשתו שרה וכן לאחים ולאחיות ולמשפחת ליבי כולה. בזכות גבורתו והקרבתו של בנכם עם ישראל ינצח!".
התקרית שבה נהרג ליבי מגיעה כשבוע אחרי נפילתו של לוחם חטיבת גולני סמ"ר דנילו מוקנו ז"ל, בן 20 מחולון, שנהרג גם הוא מפיצוץ מטען בדרום הרצועה - פיצוץ שגרם לקריסת המבנה שבו פעל הלוחם, מפלוגת החשיפה והתקיפה (פחת"ק) 51 בגדוד 82 של עוצבת "סער מגולן" (7).
לפי הספירה של צה"ל, מתחילת המלחמה נפלו 858 חיילים - אך המניין הזה לא כולל חללים כמו ליבי, שהיה כאמור אזרח שעבד בחברת קבלן מטעם משרד הביטחון. המקרה האחרון שבו נהרג אזרח במסגרת פעילות חברות קבלניות מטעם משרד הביטחון היה בינואר האחרון, אז נהרג קובי אביטן ז"ל, שהפעיל כלי הנדסי במסגרת עבודות בציר נצרים ונורה על-ידי כוחות צה"ל בשל זיהוי שגוי.
גם במקרה זה, כאמור, ליבי לא יוכל כחלל צה"ל - אלא כנפגע פעולות איבה מטעם ביטוח לאומי. שלושה עובדי קבלן נהרגו מתחילת המלחמה, ולאחר המקרה הראשון - אז נהרג לירון יצחק בעזה - החלו בצה"ל ובמשרד הביטחון להחתים עובדי קבלן על טפסים שבהם נכתב כי מסכימים לכך שאם ייהרגו משפחתם לא תוכר כמשפחה שכולה של חלל צה"ל.
מצה"ל אמרו על כך כי "ליבי הועסק כעובד חברה קבלנית שמבצעת עבודות הנדסיות עבור צה"ל מטעם משרד הביטחון. על-פי החוק, חלל צה"ל הוא רק מי שנהרג בעת שירותו הצבאי, בסדיר או בשירות מילואים פעיל".
שבועיים ל"מרכבות גדעון": תמונת מצב
ליבי הוא הישראלי השלישי שנהרג ברצועת עזה מאז תחילת מבצע "מרכבות גדעון" לפני כשבועיים, מבצע שבמסגרתו מרחיב צה"ל את שליטתו בשטחי הרצועה בניסיון להדק את הלחץ על חמאס, בין היתר כדי לקדם עסקת חטופים. בניגוד לתמרון העצים בתחילת המלחמה, כוחות צה"ל פועלים כעת באיטיות רבה יותר ובזהירות רבה יותר, והלוחמים נשארים בצירים שמפרידים בין הערים הפלסטיניות, כשההתקדמות למעוזי הטרור היא איטית ויחסית בטוחה יותר.
הדרג המדיני, יש להדגיש, הוא זה שהנחה את הצבא לפעול לאט יותר כדי לאפשר הזדמנויות נוספות למשא ומתן מול חמאס לעסקת חטופים או לפחות לפעימות חלקיות. בנוסף, בצה"ל נזהרים שבעתיים, במה שנראה כמדיניות מכוונת, כדי לצמצם את האבדות - בטח כשהצבא מוגבל בכוח אדם לוחם שנשחק וחסר לו עקב שנה ושמונה חודשים של לחימה רב-זירתית.
בצה"ל מציינים כי אומנם חמש אוגדות מתמרנות ברצועה, אבל מדובר בחמש מפקדות של אוגדות, לא בחמש דיוויזיות מלאות בעשרות אלפי לוחמים. כל מפקדת אוגדה שכזו אחראית על מספר נמוך יותר של צוותי קרב חטיבתיים שפועלים כעת ברחבי הרצועה, ביחס לתמרון של תחילת המלחמה, וברוב השטחים עדיין אין נוכחות צה"לית לוחמת. מטרת הכוחות היא להגיע למצבורי הנשק שנותרו לחמאס, הכוללים אלפי רקטות ובהן עשרות שמגיעות לתל אביב ולמעט המפקדים הבכירים שנשארו לארגון הטרור, ובראשם מפקד הגזרה הצפונית, עז א-דין חדאד.
