רס"ל במיל' שני חוזה (22) מרחובות הייתה בחמ"ל התצפיות של החטיבה הדרומית באוגדת עזה ברעים בערב שמחת תורה, 6 באוקטובר 2023, עד חצות. ב-05:30 היא חזרה אליו לכוננות עם שחר. אלה היו ימים מתוחים, שהתאפיינו בהתפרעויות על הגדר, והיא זוכרת שבחמ"ל הייתה דריכות גבוהה. אלא שגם היא לא דמיינה ששעה לאחר מכן ייפתחו שערי הגיהינום, והיא תהיה נצורה בחמ"ל למשך כיממה - מנותקת מהעולם החיצון, ומנהלת לחימה באמצעים מוגבלים במיוחד.
"כל מה שלמדתי וידעתי התנקז ליום הזה", היא מספרת כעת, יותר משנתיים אחרי, מחוץ לאותו הבסיס שבו עברה את הנורא מכל. "אין לכזה דבר שום נוסחה. את עושה מה שאת יכולה".
העדות של שני חוזה
(צילום: גדי קבלו)
10 צפייה בגלריה
"התחננתי אליהן שיישארו במיגונית". חור קליע במרפאה מול מגורי החיילות באוגדת עזה
(צילום: שני חוזה)
היא התגייסה במרץ 2022, ואחרי הכשרתה שובצה במוצב כרם שלום. אחרי שלקחה חלק במבצע "עלות השחר" נגד הג'יהאד האיסלאמי, היא החליטה להמשיך לפיקוד. בנובמבר 2022 שני יצאה לקורס, וחודשיים לאחר מכן שובצה כמפקדת בחמ"ל ברעים. "זה תפקיד עם המון אחריות, וכשהקצינה לא נמצאת - אני הייתי אחראית על המחלקה והחמ"ל כולו", היא מספרת.
שני מסבירה כי "מהרגע שאת מגיעה להיות תצפיתנית בגזרת עזה, את מודעת להיסטוריה הגזרתית. החטיפה של גלעד שליט, יציאות פיר מנהרה, דברים שקרו. הסכנה מחטיפה וחדירה של מחבלים הייתה לי בתודעה. הכרתי את האויב וידעתי שאי אפשר להסתמך על כלום, ושחייבים להישאר בכוננות. אבל לתרחיש כמו שקרה לא היינו ערוכות בכלל, לא לכמות כזו של מחבלים. לא חושבת שהייתה מישהי שדמיינה את זה".
פרוץ מתקפת הפתע
כבר במקביל לאזעקות שהחלו להישמע ב-6:29, זיהו התצפיתניות את התקדמות המחבלים לשטח ישראל. "אלפים רצו לעבר הגדר ופוצצו אותה", היא מספרת, ומתארת מה ראתה: "חוליות בטנדרים, אופנועים עם RPG, מחבלים אחרים הולכים רגלית. זה הפך לסרט אימה, הבנתי שפולשים למדינה שלי".
יחד עם שני בחמ"ל היו באותה עת שלוש תצפיתניות תחת פיקודה. לא רחוק ממנה, בחמ"ל אחר, ישב מפקד האוגדה אבי רוזנפלד - שהחלטתו לנהל את הלחימה משם עדיין שנויה במחלוקת, יותר משנתיים לפרוץ הלחימה. כ-25 תצפיתניות נוספות שלא היו במשמרת הסתתרו במיגונית. רגע לפני שנשאבה לכאוס, היא הספיקה לחייג למשפחתה ואמרה להם "תתחבאו". לדבריה, "אמא שלי שאלה מה קרה ומה זאת אומרת, אבל ניתקתי. פעם הבאה שדיברנו הייתה בחצות".
למרות התיעודים המבעיתים, שני אומרת כי "לא היה לי זמן לרגשות, פעלתי על אוטומט. הייתי בחוסר אונים אבל הבנתי שאני חייבת לתפקד. הכרזתי על פשיטה אחת אחרי השנייה ותיארתי בדיוק מה ראיתי. עליתי לכמה שיותר הערכות מצב - בניסיון לבנות תמונה ברורה יותר ולהכווין כוחות אש לאיפה שצריך".
אלא שעד מהרה הדיווחים בקשר החלו להגיע ללא הפסקה, והמעקב אחריהם כמעט והיה בלתי אפשרי. "בלאגן מוחלט", היא משחזרת. "שמענו המון דיבורים, חיילים שמבקשים עזרה, אזרחים שנפצעו. הדיווח הראשון על מפקד שנפל בנחל עוז. הבנתי שהמצב מחמיר, ושתכף הם יגיעו אלינו ולשאר החמ״לים".
בשעה הראשונה מפרוץ המתקפה, שני חילקה את הקשב בין הדיווחים, מענה לטלפונים שמגיעים ללא הפסקה ולדאגה לתצפיתניות שבחמ״ל ומחוצה לו. "ממש הכול קרה בו זמנית", היא מסבירה. "ניסיתי להיות אמא עבור החיילות, להכיל אותן. חיבקתי אותן, ליטפתי אותן, נתתי להן נשיקות בראש גם. ניסיתי לתת להן כמה ביטחון שאני יכולה, שיביעו את עצמן. אפילו החלפתי אותן בעמדות כדי שיראו פחות מראות קשים, ונעבור את זה יחד. ישבתי בעצמי בעמדה כתצפיתנית, ואז חזרתי לתפקיד שלי כמפקדת, ואז עוד פעם".
על התצפיתניות שהיו במיגונית היא אומרת: "התחננתי אליהן שישארו במיגונית וינעלו את הדלת, למרות שאין להן אוויר. אמרתי להן שמצידי יתעלפו, אבל ינעלו את הדלת. בשלב הזה כבר ידעתי שיש מחבלים, ושאם הן יצאו מהמיגונית הן יפלילו את עצמן".
במקביל, כל שנייה בקשר הייתה חשובה - ושני נאלצה לתעדף אילו מהדיווחים חשובים יותר. אלא שאז, פתאום, נפלו אמצעי התצפיות המרכזיים לעזה - ביניהם בלוני התצפית. "זה דבר ראשון שהמחבלים פגעו בו בשטח הארץ", היא אומרת. "הם ידעו שזו נקודת החוזקה שלנו".
כך, חמ"ל התצפיות באוגדה נותר עם שלוש עמדות מתפקדות בלבד, אחרי שמשכו אמצעים גם מחמ"ל החטיבה הדרומית - מוצבים כיסופים וכרם שלום. "מהשלב הזה הכול היה עלינו, מה שהעיניים שלנו רואות", היא נזכרת. "המשכנו לנהל פשיטות אחת אחרי השנייה. ראינו חמסניקים על הגבול נכנסים לשטח הארץ, וזה חוסר אונים. את לא מצליחה לסגור מעגלים על כל האירועים במקביל, לנהל את הכול לבד. אף אחד לא הכין אותי שאצטרך לתעדף על מה להכריז - על קיבוץ, על מוצב, איזה ציר, איזה מוקד. באיזשהו מקום נדרשתי לבחור ביניהם, תוך שניות".
התחינות לסיוע, המח"ט שנהרג
"פתאום שמענו דיווח בקשר", מתארת שני את הרגע שבו גילתה על נפילת מפקד החטיבה הדרומית, אלוף-משנה אסף חממי, שיצא להילחם בקיבוץ נירים - ונהרג ונחטף עם לוחמיו תומר אחימס וקירל ברודסקי בקרב הירואי. מאז הושבו גופותיהם מרצועת עזה, אך שלו עדיין מוחזקת שם.
"הבן של אסף הסתובב בין החדרים, קצינת החינוך שמרה עליו", מספרת שני. "היא ידעה שאצלנו בחמ״ל יש נשנושים ובאה אליי באיזשהו שלב לבקש עבורו משהו לאכול. הבאתי לו חבילת עוגיות וחזרתי במהרה לעמדה".
לדברי שני, "אסף היה הדוגמה למפקד בצה"ל. תמיד צנוע ומדבר בגובה העיניים, מקצועי ופועל בצורה חכמה. היה חשוב לו שנכיר את האויב ולא נזלזל בו. באותו בוקר הוא קפץ מיד וניסה להציל את התושבים בנירים. הדיווח על המוות שלו היה קשה נורא, את רגילה לאדם שאת מכירה כראש החטיבה - וקשה לתאר את התחושה הזו. במקביל עדכנו אותי גם על לוחמים שנפלו. אבל היינו חייבות להכיל את זה ולהמשיך לעבוד, כי קרו המון דברים במקביל".
וככל שחלפו השעות, עוד ועוד אזרחים מודאגים, חיילים ומשפחות של משרתים התקשרו לחמ"ל לבקשת עזרה. בין השאר שני נזכרת בשיחה קשה עם סגן רבש"ץ מקיבוץ מגן, אוהד דזרמן, שביקש סיוע אווירי. "פושטים עלינו, חדרו מלא מחבלים, אני חייב עזרה", אמר לה. היא מסבירה: "לא ידעתי מה לענות לו, כי לא היה לי איך לעזור, אבל לא הייתי יכולה להשלים עם זה כשחיילת אגיד לאזרח שאני לא יכולה לסייע. עשיתי מה שהייתי יכולה, כשהוא זיהה חולייה שמתקרבת אליו וראיתי אותה מהמסך בחמ"ל - עזרתי לו להבין איפה היא בזמן אמת. צעקתי לחטיבה שחייבים לתת לו עזרה, אבל השיחה נותקה. אחרי כמה דקות התקשרתי שוב, הוא אמר שיש לו פצועים, ביקש עזרה - והשיחה שוב התנתקה".
לימים, כשפגשה בדזרמן בקיבוץ מגן, אמרה שלא חשבה שהוא שרד - והוא, מצידו, גם לא חשב שהיא תצא מזה בחיים. "התחבקנו ובכינו, זה הוריד לי אבן גדולה מהלב", היא אומרת.
אחרי השיחה עם דזרמן, בכל אופן, שני קיבלה שיחה משלוש נשים שסיפרו בלחש ששמעו קולות בערבית. בדיעבד התברר כי היו אלה שלוש משתתפות בנובה, ששרדו את הטבח. "לא הצלחתי להבין את המיקום שלהן, השיחה הפכה מקוטעת - ושוב התנתקה", אומרת שני.
במקביל, המסכים המשיכו להציף את העובדה שהמצב מחמיר מרגע לרגע. "המחבלים הפכו לאלפים, הרגשתי שהם מסתכלים לי בלבן של העיניים ועוד רגע הם פה", היא אומרת. "נעלנו את הדלת עם חגורות מהמדים".
המשפחה שנחטפה: "זעקתי לעזרה"
יוסף אל-זיאדנה מרהט הגיע בבוקר ה-7 באוקטובר לעבודה ברפת קיבוץ חולית עם שלושת ילדיו: חמזה (22), בילאל (19) ועאישה (17). בילאל ועאישה שוחררו בעסקה כעבור 55 ימים, ואילו יוסף וחמזה נרצחו בשבי.
"בשעה 08:19 זיהינו את החטיפה של המשפחה", שני משתפת. "ראינו אותם עם ידיים קשורות מאחורי הגב, כשמחבלים מובילים אותם עם קלצ׳ניקובים. לא הבנתי איך קורה דבר כזה. הם הורידו אותם על הברכיים, ובשלב הזה זעקתי. חשבתי שעומדים לירות בהם. מסרתי נ.צ, עליתי לתמונות מצב, הכוונתי אליהם זיק. ואז פתאום הם קמו, כנראה שמעו את הזיק שהתקרב".
ברגע הזה הגיע רכב שאליו הועלו הארבעה, שנחטפו לעזה.״צעקתי 'חטיפה! הם ממשיכים מערבה, 200 מטר לתוך הרצועה'. תיארתי שאני רואה שני צעירים, מבוגר ואישה עם שמלה ורודה. זו תחושה של חוסר אונים מטורף. זעקתי לעזרה, נשבר לי הלב. נלחמנו בשביל לעשות משהו. בדיעבד אני אומרת - הם לא ידעו שמישהו ראה אותם והיה איתם ברגע הזה, נלחם עבורם. בתחושה שלהם הם היו לבד בסיטואציה".
אחרי חטיפת המשפחה, שני הייתה עדה גם לחטיפת גופות לשטח הרצועה. "המצב לא נרגע", היא אומרת. "ראינו מחבלים שקשרו בחבל רגליים של גופה ומשכו אותה משטחים החקלאיים בארץ לרצועת עזה. הכרזנו גם על זה, על כל מה שאפשר".
מחבלים בבסיס
בשלב מסוים, נזכרת שני, היא והחיילות שמעו דפיקות בדלת החמ"ל. "אחד החיילים ששמר במסדרון שבחוץ אמר לי ששמע דיבורים בערבית", היא מספרת. "התחיל קרב יריות, ואז נשמעה צעקה 'מחבלים חדרו לבסיס! הרבה מהם!'".
לדבריה, חיילות בחמ"ל השתטחו על הרצפה, איך היא בחרה לעמוד על יד הדלת. "העדפתי לספוג את זה ראשונה", היא אומרת בדמעות. "הכנתי את עצמי לרגע שהם נכנסים והכל נגמר, שאני עומדת למות, שהחיים שלי נגמרו. אחרי כמה דקות של שקט מחריש אוזניים, שבו שמענו רק את קולות הקשר, ראינו שהדלת לא נפתחת - וקמנו חזרה. המשכנו להתנהל כאילו אין מחבלים בבסיס, לעשות כל מה שאנחנו יכולים".
יריות ופיצוצים חזקים נשמעו מתוך שטח הבסיס, ושוב החיילות נדרשו להישכב על הקרקע. "הרגשנו כאילו עוד שנייה מישהו פותח את הדלת והורג אותנו, הייתי מוכנה למות", היא מודה. "לא חשבתי שאשרוד את היום הזה". ומשלא נכנסו המחבלים, שוב התצפיתניות חזרו לעמדותיהן.
"המשכנו להתנהל עד ששוב היו דפיקות בדלת, והפעם אלו היו חמישה שורדים מהנובה", אומרת שני, ומספרת בכאב שרק במפגש הזה גילתה על קיום הפסטיבל - במרחק חמש דקות מהחמ"ל. "אחד מהם נפצע בגב וביד, ראו לו את הבשר והעצמות. עזרתי לחבוש אותו, וגזרתי לו את הצמיד של הנובה שהיה מוכתם בדם".
אחד השורדים הללו, אלעד חכים, זכור לה היטב. "איתו הצלחתי לתקשר הכי הרבה", היא אומרת. "האחרים היו בהלם מוחלט. הוא אמר לי שהם ראו את חברים שלהם נרצחים, ושירו גם בהם".
"הפעם הראשונה שהתפרקתי"
בשעה 20:11 ניסתה שני לצאת מהחמ"ל כדי למצוא מים עבור החיילות. "היינו כל היום בלי מים", היא אומרת. "כשיצאתי ראיתי מלא גופות של חיילים ומחבלים. היו דם, רסיסים וריח חזק. לא מצאתי מים בשום מקום והבנתי שאני חייבת לחזור".
בפעם השנייה שיצאה, שני חייגה לאימה לראשונה מאז השיחה בבוקר. "אמרתי לה מה קרה", היא מספרת. "שהמח״ט שלי נהרג, שאני בין גופות כרגע. לא היה לי למי לפרוק במשך כל היום, הייתי מפקד יחידה והייתי צריכה לקחת אחריות ולתמוך בחיילות שלי. לא הייתי יכולה להביע רגשות במשך כל האירוע. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להתפרק".
בפעם ההיא, היא גם הייתה עדה לנזק העצום שנגרם לחדר הכושר הסמוך לחמ״ל. "המחבלים התבצרו בו, וידעתי שהם שם, מטר מאיתנו", היא אומרת. "זיק הפציץ אותו, והיה בום שהרגיש כמו רעידת אדמה. היו שם הרבה חומרי נפץ, כל הבסיס היה הרוס".
רק בבוקר שלמחרת יצאו החיילות מהחמ״ל לחלוטין, וגם אז - משתפת שני - היא לא הרגישה בטוחה, לאור החשש שמחבלים עוד מסתובבים בבסיס. "פתחתי את הנייד וראיתי כל כך הרבה דברים", היא אומרת. אבל רק בימים שלאחר מכן היא גילתה מה עלה בגורל חברותי מחמ"ל נחל עוז.
"בבוקר ה-7 באוקטובר ידעתי על הירצחן של שתיים מהחברות שלי, שבדיעבד גיליתי שאלו היו ים גלס ושי אשרם זכרונן לברכה", היא מספרת. "רק אחרי כמה ימים גילינו מה קרה עם יתר התצפיתניות". שבע תצפיתניות ושתי סמב"ציות נהרגו בנחל עוז, ועוד שבע נחטפו - מהן נרצחה בשבי נועה מרציאנו ז"ל.
אחרי אותה שבת, שני החליטה שתישאר בצבא כל עוד יזדקקו לה. מיד עם שחרורה במרץ 2024 היא המשיכה לחצי שנה של שירות מילואים רצוף, וגם היום היא בסבב נוסף. "אני לא יודעת לשחרר", היא אומרת. "הרגשתי שאני יודעת מה לעשות ואיך, ושאני חייבת לתת מעצמי כמה שאני יכולה, כי מי שעבר את זה נמצא בתודעה שונה לגמרי מאחרים. החלטתי שאני מעבירה הלאה את מה שלמדתי".
שנתיים אחרי
"הימים שסביב 7/10 מאוד קשים לי", אומרת שני. "לא הספקתי ללכת לכל הקברים והאזכרות. ובעיקר כואב לי על תושבי העוטף, שכל כך העריכו אותנו כל השנים ואז עברו את התופת הזו. בתור תצפיתנית את מנווטת בעין השלושה, מבקרת בניר עוז, הולכת לבריכה של קיבוץ מגן - ותמיד מארחים אותך ומחבקים אותך. זכרתי כל פנים שפגשתי אפילו לשנייה בשנתיים האלה, וזה כאב לב. האנשים הכי מיוחדים נפגעו".
ומלבדיהם, היו גם ההורים של חבריה לבסיס, שביקשו לדעת מה קרה ממי שרד. "כמה ימים אחרי, התקשרתי אליהם אחד-אחד, הצגתי את עצמי והסברתי כל מה שהייתי יכולה", היא אומרת. "נתתי להם את הוודאות שלא הייתי יכולה לתת להם ב-7/10".
שני מספרת כי רגעי האימה שעברה באותו יום נוראי נשארו איתה - כשעמדה מול הדלת והמתינה למוות, החטיפות שראתה וקולות האנשים שהתחננו לעזרה בשיחות הטלפון. "זה חיזק וחישל אותי, אבל זה לא פשוט", היא מסבירה. "לא עיכלתי עדיין מה עברתי, וזה נשאר איתי, לא עוזב".
למרות זאת, היא אומרת, "ראיתי את המחבלים פולשים לארץ ועושים מה שעושים - אבל גם ראיתי את צה"ל חוזר לתפקד, ואותנו נלחמים ומלווים את התמרון ברצועה. המשכנו לתפקד כחמ"ל כשהחזרנו את אמצעי התצפית לתפקוד. חזרנו לתפקד כצה"ל. זה היה סוג של סגירת מעגל עבורי".
סגירת מעגל שהיא עדיין מחכה לה היא פגישה עם בילאל ועאישה אל-זיאדנה. "אני רוצה להסביר להם שזעקתי יחד איתם, שניסיתי לעזור להם, שכאבתי את כאבם ונלחמתי עבורם", היא אומרת, ומסכמת: "אני גאה להיות תצפיתנית - וגאה בכל מי שמילאה וממלאת את התפקיד גם ברגעים האלה. אני שמחה שהחטופים החיים חזרו, ומייחלת להשבתם של החטופים החללים".
