דווקא בימים שבהם הקואליציה נמצאת במצב רעוע - עם איומי פרישה תכופים מצד הסיעות החרדיות ברקע חוק ההשתמטות מגיוס - האופוזיציה מתקשה לאחד שורות. הח"כים שלה לא מצליחים לאיים בהפלת הממשלה, או אפילו לסכל חוקים שנויים במחלוקת.
הם אומנם דומיננטים מאוד בוועדות, וכבר הצליחו להביך את הקואליציה לא פעם, אך בהצבעות שמתקיימות במליאה נוכחותם דלה. הבטחות שסיפק ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שלפיהן "נחזיק אותם פה בלילות", נראה שלא ממומשות בינתיים. מה עובר על האופוזיציה?
האופוזיציה בת 52 החברים בכנסת ה-25 ניצבת מול קואליציה רחבה המונה 68 ח"כים, ופער זה מקשה עליה להפיל הצעות חוק או לבלום יוזמות ממשלתיות. בכנסת הקודמת, לעומת זאת, ממשלת השינוי של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ושותפו לפיד נשענה על רוב צר של 61 ח"כים בלבד, מה שאפשר לאופוזיציה בראשות בנימין נתניהו לאיים על יציבות הממשלה ואף להפיל חוקים, בעיקר כאשר הצליחה לאחד את שורותיה.
בכנסת הזאת, מנגד, נראה כי הפערים המספריים נתפסים אצל ראשי האופוזיציה אחרת. בעוד ח"כים מסיעת "הדמוקרטים" (העבודה) מאמינים שצריך להמשיך להיאבק בכל מחיר גם כשאין באמת סיכוי להפיל חוקים של הקואליציה, הסיעות האחרות בוחרות על מה להיאבק ועל מה לא. שוב ושוב חזרו ח"כים באופוזיציה על העמדה שלפיה הם רואים עצמם "כאופוזיציה לממשלה ולא למדינה".
לכתבות נוספות בנושא:
משמעות הדבר היא שלא יתנגדו אוטומטית לכל יוזמה קואליציונית, אלא יבחנו כל הצעת חוק לגופה. כך, למשל, בניגוד לאופוזיציה הקודמת שהצביעה לעיתים נגד חוקים שתמכו בנכים ובאוכלוסיות מוחלשות, האופוזיציה הנוכחית משתדלת לתמוך ביוזמות שהיא רואה כמיטיבות עם הציבור.
ואולם, במקרים של הצעות חוק שנמצאות בלב המחלוקת הציבורית - כמו חוק הגיוס והרפורמה המשפטית - מצליחה האופוזיציה לאחד כוחות ולנהל מאבקים משותפים. השבוע הצליחה האופוזיציה להפיל בוועדת החוץ והביטחון הצבעה על הרחבת צווי הגיוס למילואים בצו 8, מהלך שנחשב להישג משמעותי עבורה, גם אם למחרת התקיימה הצבעה חוזרת ולבסוף הצו אושר - המבוכה לקואליציה הוכיחה את הכאוס שמתחולל בתוכה בימים אלה על רקע המתח העולה בכל הנוגע לחוק הגיוס, המלחמה המתמשכת והיחסים עם ארצות הברית.
3 צפייה בגלריה
אופוזיציה שהתנהלה כגוש אחד. בן גביר, קיש, נתניהו וקרעי
(צילום: נועם מושקוביץ / דוברות הכנסת)
הקואליציה עצמה נמצאת במצב רעוע. ברביעי שעבר היא לא הצליחה להביא הצעות חוק פרטיות להצבעה במליאת הכנסת, בשל מחלוקות פנימיות ובעיקר בשל התנגדות הסיעות החרדיות, המוחות על רקע חוק הגיוס והמעצרים נגד משתמטים, מה שמוביל לחרמות ולהשבתות פעילות פרלמנטרית. נראה כי מצב זה ימשיך גם מחר כאשר הקואליציה שוב תיאלץ למשוך את הצעות החוק שלה ולא להעלותן להצבעה, מחשש שהחרדים ימשיכו בשלהם.
במקביל, בכנסת החלו רוב הסיעות להיערך לבחירות. כשהקואליציה לא יציבה וכל שבוע היא ניצבת בפני איום אחר, זה רק עניין של זמן עד שהממשלה תתפרק וישראל תצא למערכת בחירות. מבחינת סיעות האופוזיציה המטרה היא קודם כל להפיל את הממשלה, לרבות באמצעות שיח עם ח"כים מהקואליציה שאינם מרוצים מהמצב, השתתפות בהפגנות, כנסים וחוגי בית, וכן הצגה אלטרנטיבה שלטונית. באופוזיציה מנסים לשכנע את הציבור כי יש ביכולתם להנהיג את המדינה בצורה טובה יותר מהממשלה הנוכחית.
מאבקי הכוח בתוך הגוש, ו"העצלנות" של האופוזיציה
לאופוזיציה הנוכחית יש כמה בעיות יסודיות - חלקן אובייקטיביות ובלתי ניתנות בהכרח לשינוי, אחרות ניתנות לפתרון אך נדמה שכרגע אף אחד לא מעוניין בו. הבעיה הראשונה והמרכזית היא שמדובר באופוזיציה שאינה הומוגנית.
בשונה מהאופוזיציה הקודמת של נתניהו, שהתנהלה אידיאולוגית כגוש אחד, כאן מדובר בשורת מפלגות שפרוסות על ציר רחב מאוד, ובכל הנוגע לסוגיות מדיניות וביטחוניות שעולות בימים האלה חדשות לבקרים - הן פשוט לא רואות את הדברים עין בעין. כך יוצא שיו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, ששייך לימין הקשה של המפה הפוליטית בישראל בכל הסוגיות - החברתיות, הכלכליות, המדיניות והביטחוניות - נמצא באותו מאבק לצד יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן, שבאותן סוגיות נמצא כמעט בצד השני של המתרס.
ראש האופוזיציה לפיד ויו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ פונים בכלל לקהלים אחרים, וזאת מעבר למשקעי העבר שהשניים סוחבים איתם. לפיד מכוון למצביעים מקרב המרכז-שמאל הישראלי, וגנץ מכוון למרכז-ימין. האחרון מתעקש להישאר "ענייני וממלכתי", וזה נוגע גם להצבעות במליאה, מה שיוצר קשיים לפעול בצורה אחידה.
הבדלי האידיאולוגיה מייצרים על בסיס כמעט שבועי עימותים בתוך האופוזיציה, כך שקשה להם מאוד לתעל את האנרגיות הדרושת לשם מאבקן להפלת הממשלה. סיבה נוספת נוגעת לעובדה שלאופוזיציה אין מועמד מוסכם לראשות הממשלה, וכל אחד מהם רואה עצמו מתאים. בשל כך גם כל אחד מותח את החבל לקצה ומייצר מתח על רקע הניסיון לבסס מעמד.
סיבה נוספת ולא פחות חשובה היא "עצלנותם" של חלק מחברי הכנסת והיעדר רוח לחימה אמיתית. ישנם ח"כים שלא מקפידים להישאר לדיונים ארוכים בדרך כלל, אין פיליבסטרים שמטרתם להתיש את הקואליציה ואין תרגילים פרלמנטרים מבריקים מהסוג שקורה כשיש אופוזיציה רעבה.
בזמן ממשלת השינוי נמשכו הדיונים אל תוך הלילה כמעט על בסיס יומי, ולא הייתה הצבעה שנחשבה לא חשובה. במקרה של האופוזיציה הזו, ההתייחסות היא אחרת והמאבקים האמיתיים מגיעים בענייניים נקודתיים בלבד.
