13 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: מיטל, שני ואסתר. למטה: התיעודים מ-7/10
(צילום: עוז מועלם, דנה קופל, אביגיל עוזי)
כמו אלפים רבים אחרים, גם אסתר, מיטל ושני הגיעו למסיבת הנובה כדי לרקוד וליהנות. מה שקרה החל מהרגע שהשמש עלתה, ילווה אותן כל החיים. בריאיון מיוחד ל-ynet, הן משחזרות בפרטי פרטים את סיפור הישרדותן באותה שבת ארורה - וגם חושפות כיצד נראית ההתמודדות שאחרי, זו הסמויה מהעין. מאז הטבח והטראומה, שלושתן מסתייעות בעמותת קהילת שבט הנובה - שמספקת להן סוגים שונים של טיפולים, לצד אירועים שבהם הן מעניקות וגם מקבלות תמיכה.
שבע שעות של מלחמה על החיים
ב-6 באוקטובר 2023 סיימה אסתר שטרית (23) את המשמרת בחברת האבטחה שבה עבדה בראשון-לציון, אספה שתיים מחברותיה, והשלוש נסעו לחגוג במסיבת הטבע נובה. כמה שעות לאחר מכן הן מצאו את עצמן נמלטות על חייהן במהלך הטבח האכזרי של מחבלי חמאס.
"אני זוכרת בדיוק את הרגע שהשמש עלתה. זה היה 6:29 בבוקר", משחזרת שטרית לראשונה. "ואז המוזיקה נעצרה, ופתאום ראיתי רקטות. עד אותו רגע בכלל לא קלטתי שאנחנו בעוטף עזה. אחרי כמה דקות פתח חמאס במתקפת הטרור הקטלנית".
הריאיון עם אסתר
(צילום: ליאור שרון)
תיעוד משטח הנובה: כך שרדה אסתר
כשהחלו להישמע יריות המחבלים הבינה שטרית שאין לה זמן להסס. "אני הנהגת, אם אני נופלת - כולן מתות", היא מסבירה. היא אספה את חברותיה, הניעה את המכונית והחלה בבריחה. אלא שאפליקציית הניווט הובילה אותן בטעות היישר לקיבוץ בארי. “הגעתי ממש אל מול חדר האוכל. הווייז אומר לי 'הגעת ליעד'. ואני מבינה שזהו – משהו רע הולך לקרות". שטרית החלה לחזור בנסיעה לכיוון שטח המסיבה. בזמן שחברותיה מאחור לא הבינו את גודל הסכנה, היא ראתה מולה שיירה של עשרה מחבלים חמושים רכובים על אופנועים.
"לא הייתה לי ברירה", היא מתארת. "לחצתי על הגז עד הסוף, והמחבלים התחילו לירות. כל הרכב התמלא באבק שריפה. הייתי בטוחה שאני הולכת למות". כדורי המחבלים פגעו במכוניתה של שטרית. ליאור, אחת מחברותיה נפצעה בראש, והחברה הנוספת נפצעה ברגל.
הדרך חזרה לאזור המסיבה ברעים הייתה זרועה בגופות ובמכוניות שרופות. "עברתי ליד רכב שעמדו לידו מחבלים, עישנו סיגריה, והוציאו גופות החוצה", היא נזכרת בחלחלה. "רציתי להאמין שמישהו יגיע, שהצבא יחלץ אותנו, אבל אף אחד לא בא. התקשרתי לדוד שלי וצרחתי לו: 'רוצחים אותי, תעזור לי', אבל הוא לא שמע. היה כל כך הרבה ירי ורעש. הרגשתי הכי לבד בעולם".
במהלך הנסיעה קלטה שטרית שמכוניתה נפגעה מהירי ברמה כזו שהבלמים כבר אינם עובדים. היא הצליחה בזהירות רבה לעצור על דרך כורכר והיא וחברותיה נמלטו מהמכונית. שטרית רצה אל שטח המסיבה וניסתה למצוא מחסה באמבולנס שהיה בחפ"ק. שם היא פגשה שוב את ליאור, חברתה שנפצעה. "כל הפנים שלה היו פצועות", היא מתארת. "זה ממש לא היה הפרצוף של החברה שלי. אמרתי לה: 'אנחנו הולכות. תני לי את היד, בואי'".
השתיים ברחו ממקום למקום, מצאו מקומות מסתור, זחלו על הארץ, עד שהגיעו למחסה לצד מבלים נוספים, מאחורי הטנק הפגוע שהגיע למסיבה ותופעל בגבורה ובאומץ על ידי שניים מבאי המסיבה, האחים דניאל ונריה שרעבי, שבמשך שעות הדפו בירי את מחבלי חמאס. "שכבתי שם שלוש שעות. הירי התחזק, ואז שמעתי צעקה 'אר-פי-ג'י!' ואחריה בום מטורף. הייתי בטוחה ששם זה ייגמר. לא ראיתי כלום, רק שחור וריח של עשן. התחננתי שלא יכאב לי, שלא יענו אותי, שלא יחטפו אותי", מתארת שטרית. "אבל משהו בי אמר - 'אל תוותרי. את לא עושה את זה להורים שלך. את לא נותנת להם לקבור אותך, את לא מתה היום'".
ירי בלתי פוסק מכל כיוון, צרחות כאב ואימה, דם, פחד מתמשך. "רוב הזמן לא הבנתי איך אני לא נפצעתי", היא אומרת. "זה לא הרגיע אותי. להפך, זה רק הפחיד אותי יותר. הרגשתי שזה עוד יקרה לי, כאילו יש להם חשבון לא סגור איתי".
רק בשעה 13:00, אחרי כמעט שבע שעות של הישרדות במה ששטרית מגדירה כ"גיהינום", הגיע רכב הפינוי הראשון לשטח המסיבה. "ידעתי שלא יתייחסו אליי, כי אני לא נראית פצועה", היא מספרת. "שמתי דם על הרגליים, תפסתי את ליאור החברה שלי, והיא לא עזבה אותי".
שטרית הצליחה לעלות על רכב הפינוי ולצאת מהשטח. היא לא מסוגלת לשכוח כיצד במהלך נסיעת החילוץ הועלה לרכב פצוע נוסף, שגסס לצידה. "ניסיתי לעזור לו", היא אומרת בכאב. "היה לי פד גזה, שפכתי עליו מים, ניקיתי לו את הפנים. אבל הוא מת ממש מולי. בחור צעיר, בגילי".
את הלילה הראשון העבירה בביתו של דודה בנתניה. לבית ההורים לא יכלה ללכת מיד. "הרגשתי שפגעתי בהם, שנטשתי אותם. שאיך אני חוזרת אליהם אחרי מה שקרה לי?" היא מסבירה.
במשך חודשים אחרי 7 באוקטובר חיה שטרית בצל הטראומה. היא פחדה לצאת מהבית, לא הצליחה לישון, וסבלה מתסמינים גופניים בלתי מוסברים. "הגוף שלי היה חולה - לא בגלל משהו רפואי, אלא כי הנפש שלי הייתה חולה", היא מסבירה. "היו ימים שלא יכולתי אפילו לזוז בהם. חיפשתי איפה להתחבא אם יחדור מחבל. כל רעש - אמבולנס, אזעקה, אפילו קול של שכן – גרם לי לרעוד".
הסביבה לא תמיד הבינה. "שאלו אותי, 'למה את לא חוזרת למסיבות? למה את לא שמחה כמו פעם?' ואני, רק רציתי שמישהו יהיה לידי. שלא אהיה לבד". שטרית מספרת גם על שיחות קשות שניהלה עם אלוהים: "למה גרמת לי לראות את כל מה שראיתי? לחוות מה שאני חווה, לחלום על הגופות?".
את סיפורה משתפת שטרית בלב כבד, אבל לדבריה גם בתחושת שליחות. "אני יודעת שאני כבר לעולם לא אהיה מי שהייתי פעם", היא אומרת. "גם בגיל 40 עדיין תהיה לי חרדה. אבל אני לא רוצה להיכנע לזה. אני רוצה לחזור לרקוד, לצאת, לחיות. להאמין שיש עוד חיים אחרי כל מה שקרה".
שטרית גם מספרת על הסמליות שהבחינה בה ומעודדת אותה: "יש לי עציץ בבית. הוא לא פרח כל השנה. ואז, כשהתחלתי להחלים - הוא פרח. כאילו אמר לי: 'גם את יכולה'".
"אמרתי לאמא שאני שרופה עליה"
המסיבה הראשונה בחייה של מיטל בן גוזי (24) מתל אביב הייתה האחרונה של רבים מחבריה. ב-7 באוקטובר היא הגיעה לנובה עם האנשים שהכי אהבה, אנשים שהכירו את סצנת המסיבות מגיל צעיר. הם לקחו אותה איתם במלוא ההתלהבות וההתרגשות, אל חוויית הטבע שכולם אמרו שהיא חייבת לחוות. עד אותו לילה, לא נכחה מעולם במסיבת טבע.
הריאיון עם מיטל בן גוזי
(צילום: מיקי שמידט)
מהמסיבה ועד ההימלטות והטיפול: כך שרדה מיטל
"אני מאוד אוהבת לרקוד", מספרת בן גוזי לראשונה. "כל בוקר תופסת את ההשתקפות שלי באיזה חלון בבית. אבל אף פעם לא יצא לי ללכת למסיבה כזו, למרות שכולם אמרו שזה ממש אני. בנובה, זה סוף-סוף קרה. נסענו חמישה חברים. הייתה שמחה, שירים, כולם התרגשו בשבילי. פגשנו את גיא ובן, חברים קרובים, ואמרתי לעצמי 'תודה אלוהים, תודה שהבאת אותם אליי עכשיו, אני לא רוצה לבזבז רגע'".
מיטל מספרת על הלילה כאילו מדובר בסרט צבעוני של אהבה ושמחה. "הייתי מוקסמת", היא נזכרת, "האנרגיה, האנשים, החיבוקים. כל מי ששמע שזו הפעם הראשונה שלי בירך אותי. רקדנו, פגשנו חברים, כולל כאלה שכבר לא איתנו היום, כמו דור מלכה וקשת קסרוטי. הייתי עטופה באהבה. לא הבנתי אז כמה עוצמה יש ברגעים האלה".
הבוקר עלה, ובשעה 6:35 נעצרה המוזיקה. "חשבתי שזו בדיחה", מיטל מספרת, "שאולי מישהו עלה לדבר או שעשו הפסקה יזומה. פתאום צעקות 'צבע אדום'. לא שמעתי אזעקה, לא הכרתי את האזור, הייתי בעוטף בפעם הראשונה. ראיתי אנשים מתפזרים. בת שבע רצה ואני אחריה, ואז הסתובבתי וראיתי את בן לבד. בלי גיא. הרגשתי שהוא צריך אותי. החלטתי ללכת אליו. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שלנו יחד".
השוטר במקום הודיע על סיום המסיבה ופתח את כל היציאות. מיטל ובן נשארו יחד, חיפשו את גיא. היא צילמה, תיעדה, דיברה עם אמה – מנסה לשדר רוגע, אבל בליבה סערה: "אמרתי לה 'אני שרופה עלייך'. לא יכולתי להגיד 'אני אוהבת אותך'. זה הרגיש כמו מילות פרידה".
הם פגשו את גיא. שלושתם אחזו ידיים, הלכו לכיוון היציאה. "הייתה תחושה שמשהו קורה, אבל לא באמת הבנו", מיטל משחזרת, "מישהו צעק שזה קורה, שיש צבע אדום, שזה רגיל פה. אבל אז הוא שינה את דעתו – 'משהו גדול קורה'. לא תיארנו לעצמנו מה זה יהיה".
מיטל עזבה את גיא ובן רק כשיעקב, חבר קרוב, צעק עליה שהיא חייבת ללכת. "הרגשתי שהוא לא הוא, כאילו אחי המנוח, ליאל, דיבר מגרונו", היא אומרת, "ראיתי תנועות גוף של מצוקה. משהו בי הבין שאני חייבת לעזוב איתו. והלב שלי, שנשאר עם גיא ובן, נקרע. אבל הלכתי".
בגיל 18 מיטל איבדה את אחיה בעל הצרכים המיוחדים. "אחד הדברים שקרו לי אחרי שהוא נפטר זה שהפסקתי לפחד", היא מספרת, "כיהודייה בארץ ישראל פחד אחד נשאר לי – שיתקוף אותי מחבל".
יעקב ומיטל עלו למכונית. בהמשך הם קיבלו שיחה מקשת, שהיה במצוקה גדולה. אלעזר ניסה ללכת לעזור לו, אבל לא נתן למיטל להצטרף. היא ניסתה שוב ושוב, והוא רק אמר לה: "תיכנסי לרכב". הם המשיכו ונתקעו בפקק גדול. בשלב מסוים ירדה מיטל עם בת שבע לשיח. "היינו היחידות שחשופות", היא אומרת, "בדיוק שם התחיל ירי. העלים של השיח שאליו ירדנו נקרעו. שמעתי את אלעזר צועק שנרוץ. חמש שניות אחר כך כבר היינו ברכב".
ברגעים הקשים האלה ניגש למכונית שלהם מאבטח עם עיניים כחולות. "הוא ביקש שנפנה לו ציר לאמבולנס, אמר שיש מחבל אחד", מיטל מספרת, "ביקשתי ממנו לא לזוז, אמרתי לו שאני לא חמושה והוא חמוש ושיישאר איתנו. ואז הוא הסתכל עליי ואמר: 'גם אני לא חמוש'. רק קשר היה זרוק לו על הצוואר. זה היה בר קופרשטיין. עד היום אני מחכה שהוא יחזור מהשבי, אני מתה לפגוש אותו, לשאול אותו אם הוא זוכר אותי".
גיא ובן נרצחו בכביש 232. "אני מאמינה שהם חשבו שרכב מג"ב שלידם זה ביטחון", מיטל אומרת, "גיא כתב הודעה שבן נפצע, אבל היא לא נשלחה. נשארה עם סימן קריאה אדום בווטסאפ. גיא היה אחד האנשים הכי טובים שפגשתי. בגיל 18, כשהייתי בשכול על אחי, הוא היחיד שלא פחד לשאול, לדבר, לשאת איתי את הכאב".
מיטל חזרה הביתה, לתל-אביב, בערב. היא זוכרת את הרגע שעמדה מול הדלת והקלידה את הקוד. "לא האמנתי שחזרתי. אמא שלי חיבקה אותי, ואני הייתי אבן. לא הייתה שנייה של רוגע. רק חדשות פתוחות, אנשים, טלפונים, ואני בוכה. צורחת".
בכל יום מאז היא מתמודדת: פקקים שמזכירים, רעשים פתאומיים, חשדנות ברחוב. היא מנסה לשוב לחיים. ומה היא מאחלת לעצמה? "שלווה. שקט. שמחה. להרגיש שהמלאכים שלי איתי. שהחיים האלה לא קרו לחינם. שמישהו שומר עליי. שהלב לא יצעק כל כך חזק".
הבטיחה לשרוד בשביל הבת
שני הדר (36), מאמנת כושר ואם לנערה בת 14, הגיעה למסיבת הנובה עם חברתה אלכס רגע לפני שהחלו האזעקות. כשפתחו את דלתות המכונית הן שמעו את הפיצוצים בשמיים, אבל המסיבה נמשכה, והן נשארו. "אמרתי לעצמי, 'אם המוזיקה מנגנת כנראה שאין סכנה אמיתית'", היא מספרת. אבל הכל השתנה בתוך דקות, ושני ואלכס הבינו שהן צריכות להימלט על חייהן. הן חזרו למכונית והחלו לנסוע דרומה.
הריאיון המרגש עם שני הדר
(צילום : מיקי שמידט)
רגעי האימה של שני במסיבת הנובה
כשהגיעו לצומת מפלסים הבינו השתיים שמשהו נורא מתרחש. שני ראתה ג'יפים של כוחותינו נוסעים בזיגזג, ואז מחבלים, קלצ'ניקובים, יריות. "צרחתי לאלכס שתיכנס לאוטו", היא משחזרת את הרגעים הגורליים. "פתאום ראיתי 10-15 מחבלים רצים אלינו מהשיחים. ידעתי שיש לי שנייה להחליט, ונתתי גז לשטח פתוח בין העצים".
כשהכדורים שרקו מסביב למכונית, שני הרגישה כאב חד בכתף ימין. "כל היד התפוצצה", היא מתארת את הרגע שבו הקליע חדר לגופה. "המשכתי לנהוג ביד שמאל, עם אלכס שצועקת לי 'אל תעצרי!'" הן מצאו את עצמן בשטח פתוח, פצועות, בלי מחסה, בלי מים, סמוך לגדר של עזה. שעות חלפו ואיש לא הגיע לחלץ אותן. "הרגשתי שהשרירים שלי מתבשלים בשמש. ואז - רחפן בשמיים. חשבתי שזה של צה"ל, סימנתי לו, ופתאום ירי. הבנתי שזה מכוון אלינו".
בזמן שאלכס הסתתרה מתחת למכונית, שני שכבה ללא יכולת לזוז. "שמתי את הראש, עצמתי עיניים וניסיתי להשלים עם המוות", היא מספרת. "אמרתי לעצמי, 'רק שזה ייגמר מהר, שלא ייקח הרבה זמן'". למזלן, הצלף שירה בהן חשב ככל הנראה שהן מתות, והירי נפסק. רק בארבע אחר הצהריים השתיים הצליחו ליצור קשר עם שוטר, שאמר להן "אין ברירה, תצאו לבד". הן הבינו שכדי לצאת משם בחיים, הן חייבות לנסות, וחזרו למכונית. אלכס נהגה בזמן ששני הפצועה שכבה מאחור. "עברנו בין גופות, דרך כבישים שרופים", היא מתארת. "כשהגענו לניידת הצלה הם כיוונו אלינו את הנשקים. אלכס צעקה, 'יש פה פצועת ירי!' ורק אז הבינו מי אנחנו".
הדבר האחרון ששני זוכרת אחר כך הוא הפתח של האמבולנס שפינה אותה לבית החולים הדסה ("דמיינתי את עצמי נשאבת אליו. זה מה שהחזיק אותי בחיים"), שם הורדמה והונשמה ועברה ניתוחים מורכבים. לאחר מכן עברה לאיכילוב ושהתה חצי שנה באשפוז מלא ועוד שבעה חודשים באשפוז יום. "חשבתי שאחזור לעצמי, אבל היד לא תיפקדה. היו חורים בזיכרון", היא מספרת. "רק אחרי שנה התחילו לצוף סיוטים - מחבלים, מרדפים, יריות. הבת שלי סיפרה לי שאני צורחת מתוך שינה".
13 צפייה בגלריה
"בפסטיבל בהודו העלו רחפן לאוויר. נבהלתי, אבל הפעם הוא צילם אותנו חיים". שני הדר
(צילום: דנה קופל )
בזמן ששני הייתה מאושפזת, בתה ילין התחילה ללמוד בחטיבת ביניים. "היא עברה לגור אצל אבא שלה והייתה מגיעה לבקר אותי. עשינו שיקום רגשי הדדי. רק כשכמעט מתתי הבנתי כמה חשוב שאהיה כאן בשבילה". את ההחלטה לשרוד שני מרגישה שהיא מגשימה מדי יום. "אני מאמנת כושר. שנים דחפתי את עצמי פיזית. אמרתי לעצמי, 'את לא מתה פה'. והצלחתי. כל השנים של הספורט הכינו אותי ליום הזה".
היום פלטת מתכת מחליפה את העצם ביד ימין של שני, שלא מתפקדת. "אני מרימה אותה בעזרת היד השנייה", היא מספרת. "השרירים לא מחוברים לכלום, אין להם במה להיאחז". אבל השיקום הפיזי והנפשי רחוק מלהסתיים. "למדתי לנשום מחדש. הכל התחיל מלהתחבר לעצמי". כשחזרה לרקוד בפעם הראשונה, בפסטיבל בהודו, "היה רחפן. ברגע שהוא עלה לאוויר נבהלתי. אבל אחר כך הבנתי. הפעם הוא מצלם אותנו חיים".
שני לא חזרה לאמן. אבל היא מדברת, מרצה, מצטלמת, מופיעה בהצגה המבוססת על סיפורי השורדים. "כושר זה עדיין חלק ממני. אני אמצא את הדרך לגעת באנשים. אולי לא כמו פעם, אבל אחרת. והכי חשוב: יש עוד חטופים. יש עוד שורדים שרק מתחילים לעבד מה קרה. המדינה הזאת צריכה להתעורר. אנחנו חייבים אחדות. חייבים לדבר טוב. מילה אחת יכולה להציל חיים. בואו פשוט נהיה טובים".
