ביממה האחרונה החל צה"ל לשלוח עשרות אלפי צווי 8 למילואימניקים, שחלקם מזומנים כבר לסבב השביעי שלהם מאז פרוץ המלחמה, ולצד המחיר האישי הכבד שמשלמים אותם משרתים - גם בני המשפחות שלהם מתמודדים עם קשיים ומורכבויות בניהול שגרת החיים. "כשהוא חוזר הילדים שואלים 'לכמה זמן אבא בבית?׳", שיתפה אפרת זנטון, שבעלה משרת כקצין החימוש בגדוד 8101 בחטיבת אלכסנדרוני.
מאז פרצה המלחמה שירת בעלה של אפרת מאות ימי מילואים. ב-7 באוקטובר הוא הוקפץ לגבול הצפון, ומשם הוא עבר ישירות לעזה. אחרי 174 ימים הוא שוחרר מהסבב הראשון, ובעודו מנסה להשתלב "בפורמט הריאליטי המשפחתי, הזוגי והתעסוקתי מחדש" - הוא כבר הוקפץ שוב לעזה. "בתקופה הזו כבר הרגשתי את לבנון 'חונקת' ומתקרבת אלינו", שיתפה אפרת. "כשחזר ביקשתי ממנו שתי בקשות: הראשונה שיעלה לגג להכין אותו לחורף, כי את תקציב בעלי המקצוע כבר מזמן סיימנו ומי יחזיר לי כסף על מה שההנדימן של הבית יכל לעשות ללא עלות סתם כי גר בבית הזה? והשנייה היא לבנות סוכה. לפרק אני כבר יודעת לבד.
"לא חלפו 12 שעות והוא כבר הוקפץ צפונה, וחוזל"ש באותה מהירות שהוקפץ ושוב הוא, אנחנו, הילדים והמעסיק באוויר", הוסיפה. "הוא נכנס ללבנון קצת לפני ראש השנה וסיים את משימתו קצת לפני חנוכה. בשלום. בערך. והוא חזר לבית מתפרק. אני מרגישה בדידות צורבת עם מאות ערבים בהם ניהלתי שיחות עומק עם קירות הבית שידעו לספוג את ההד והחוסר (וגם את ההדף האדיר של הפיצוצים מעזה) וגם את הדמעות כשוויתרתי על ללכת למקווה כי בשביל מה לצאת סתם מהבית, בשביל מה ליצור סתם געגוע ועינוי הנפש?".
אפרת סיפרה כי במקום העבודה שלה התקשו מאוד להבין מה זה אומר להיות לבד מאות ימים, ואיך אפשר לסייע לה או לכל הפחות להקל כדי לצלוח את זה. "הרי בעלי יצא לקרב כדי שמקומות העבודה והמשק בכלל יוכל לתפקד באין מפריע", הוסיפה.
על המורכבות בגידול הילדים בזמן הזה, תיארה כי בעלה "חזר למתבגרים שמאבדים את זה, לילדי יסודי שלא מוכנים לישון מחוץ לממ"ד, שאחד מהם כבר בטיפול רגשי ועם התנהגות שאף אחד מאחיו הגדולים לא הציג קודם. שמחבק אותי בלילה ואומר שהוא יודע שבכיתי כי אני מתגעגעת לאבא כמוהו. והקטן שרק החל כיתה א' לא יודע את נפשו מצימאון לעוד מבוגר אחראי בבית אבל גם לא מעז לשאול 'איך אמא?', כי גם אמא לא מצליחה להסתיר כמה המשא כבד.
"וכך עד דצמבר 24 שירתנו כמעט 380 ימים. בין ההקפצות צריך לחזור ללמוד להיות משפחה, בין ההקפצות צריך להיזכר איך מקבלים החלטות ומתייעצים עם מישהו, בין ההקפצות צריך לזכור איך מביעים רגשות בשפה אחת ולא בשתי שפות שונות, בין ההקפצות למרות הכמיהה זה לזו צריך להתגבר על הפחד וללמוד מחדש איך להתקרב, בין ההקפצות צריך לחזור לעבודה - למי שנשארה לו בין סבב לסבב".
"ונשות המילואים, גם אני, סופגות משפטים מאשימים, מצמיתים ומקטינים - 'בעיה שלך שנתת לו ללכת', 'תגידי לו שקשה לך!', 'מה? המלחמה לא נגמרה?', 'עדיין לא התרגלת?'"
עוד אמרה אפרת כי חודשים רבים הם כבר "מנסים להשיט את הספינה שלנו על מים סוערים: מנהלים מירוץ אחרי שיקום הגוף שלו ולוודא שהנפש נותרה שלמה, מסתנכרנים על תורים לרופאים וצרכים של הילדודס ומתכננים גם זמן איכות איתם, מנסים לתכנן צעדים כלכליים ולבדוק מה דרוש ואיך מתקדמים, קובעים חופשה - והופ, ברגע פתאום מישהו לקח את כל התוכניות שלנו והטיס אותן לפח שם התרסקו בעוצמה.
"ברגע אחד התוכניות שלנו נדחקו הצידה והאחריות לצד אהבת העם והמדינה קיבלו את מעמדן הראוי", הוסיפה. "בבית שלנו לא שואלים 'למה אנחנו?'. להפך! זכינו להיות חלק מתקומת העם בארצו! זכינו להיות מאלה שקמים ועושים אך אנו בהחלט שואלים 'מדוע רק אנחנו?מדוע לא כולם? איך מקבלים החלטה על העצמת הפעולה אך בלי להוסיף די כתפיים למשימה הבהולה?'".
היא תוהה גם "מדוע המדינה לא עושה די כדי לגייס את כולם אלא ממשיכה לגרור רגליים", וגם "מדוע הגזרות הכלכליות כמו הקיצוץ בשכר המורים וקיצוץ בימי ההבראה כוללות גם אותנו? הרי 'כבר תרמנו' ונמשיך, אך למה לבקש כל פעם מאותם מתנדבים שב-DNA שלהם חרוט השילוש הקדוש של - עם, ארץ ומדינה?
"מילואימניקים רבים עצמאיים או כאלה שפוטרו בין הסבבים (או בעודם בקרב!) מחפשים להמשיך לשרת בסיום הסבב ביחידה אחרת כדי להצליח להביא פרנסה לביתם, ילדים רבים חזרו להרטיב בלילה ומתבגרים רבים כבר לא ישיגו את תעודת הבגרות עליה חלמו כי פשוט היו רתומים לבית או אבודים בתוכו ובתוך המערכת", שיתפה בכאב. "ונשות המילואים, גם אני, סופגות משפטים מאשימים, מצמיתים ומקטינים - 'בעיה שלך שנתת לו ללכת', 'תגידי לו שקשה לך!', 'מה? המלחמה לא נגמרה?', 'עדיין לא התרגלת?', ובגולת הכותרת - 'גם בעלי טס המון לחו״ל ולא נמצא המון בבית'".
חן ארבל, ממייסדות פורום נשות המילואימניקים, הוסיפה כי "אנחנו לא צריכות גיוס נוסף ונרחב כדי להיזכר כמה הנטל הזה כבד, כי אנחנו עדיין נושאות בנטל, חלקנו ברצף וחלקנו בסבבים בלתי נגמרים". לדבריה, "אחרי מספר סבבים של בעלי בעזה אני יכולה לומר שהשגרה לא קיימת, כי או שאנחנו משפחה מגויסת או שאנחנו במצב המתנה לצו הבא. ברגע שהוא יוצא - הכול מתהפך, נוצרות שתי מציאויות מקבילות, האחת בחזית והשנייה בעורף. נאלצתי לעזוב עבודה כי פשוט לא הצלחתי להחזיק הכול, ואנחנו עדיין בהתאוששות רגשית מהטלטלה הזו".
לדבריה, "בשנה שעברה הבטיחו לנו 70 ימ"מ שנתי, אנחנו ב-100 ורק חודש מאי. אנחנו דורשות, זועקות להרחבת שורות המשרתים בסדיר ובמילואים, כדי להקל עלינו את הנטל. לא נצליח להחזיק עוד מציאות בה ילדינו רואים את אביהם מספר חודשים בשנה".
גם בעלה של אלינור שיר שירת כבר יותר מ-320 ימים במילואים בעזה ובלבנון. לשניים יש שני ילדים, אורי בן 6 ואלאור שיהיה בקרוב בן 3, ובעוד בעלה של אלינור משרת כקצין בהנדסה קרבית בגזרות הלחימה השונות, היא מנסה להמשיך לעבוד כעצמאית בתחום ההורות ומדריכת הורים לגיל הרך. "עשרות אלפי צווי 8 עתידים להישלח שוב, ועשרות אלפי משפחות עומדות דרוכות, ממתינות. עבורי, כמו עבור הרבה נשים אחרות הידיעה הזו בסוף השבוע האחרון לא רק הייתה מורטת עצבים, היא העלתה איתה גל שלם של רגשות שקשה להכיל", שיתפה אלינור.
לדבריה, "שוב זה נופל עלינו. על אותם האנשים. על אותן המשפחות. שוב אותן נשים יושבות ומחכות להודעה. שוב אנחנו צריכות להחזיק הכול אבל הכול, כולל את הרגשות שלנו". עוד אמרה שיר כי "יש תחושה ברורה שמי שמגויסים שוב ושוב הם אותם גברים – ומי שמשלמות את המחיר הרגשי, הנפשי והתפעולי הן שוב – אנחנו.
"צריך לומר את האמת שהנטל נופל על אותן משפחות שכל החמרה במצב הביטחוני מקפיצה אותנו גם כשהבעל בבית מחשש שיקראו לו בחזרה", הוסיפה. אך לצד זאת, היא הדגישה כי "בתוך כל העומס, הפחד והסטרס קיימת בי גאווה גדולה בבעלי, אני אישה גאה. גאה בבעלי שנענה לכל קריאה, שמרים את הראש ויוצא שוב ושוב מתוך תחושת שליחות עמוקה.
"אני מבינה את החשיבות של זה למען המדינה, למען כולנו, ובעיקר למען העתיד של הילדים שלנו. זה לא מבטל את הקושי, אבל נותן לי משמעות ונותן בי כוח ואני מעבירה את הכוח והגאווה הזו לילדיי", אמרה. "בתוך כל זה, יש לי את מהות חיי ואת התפקיד הכי חשוב שהוא להיות 'אמא', להיות לאורי ואלאור עוגן. להחזיק גם את הלב שלהם".
בצל צווי הגיוס ששוב נשלחים כעת, הוסיפה: "את הסופ"ש האחרון העברתי בלחשוב איך שוב אסביר לילדים שלי, במידה שהוא יקבל צו, שאבא שלהם הולך שוב לזמן לא ידוע. כרגע הצו עדיין לא הגיע (וזה לא אומר שהוא לא יגיע) אז אני משאירה את המחשבות והרגשות שלי בתוך תוכי, אני לא מדברת עם הילדים מראש. לא רוצה להכניס אותם למתח מיותר. הם חיים את הרגע, ושם אני רוצה להשאיר אותם.
"אבל אם כבר צריך לספר אני עושה את זה בשפה שהם יכולים להכיל: לילדים קטנים – אני אומרת 'אבא נוסע למשימה חשובה. הוא מאוד אוהב אותך ויחזור כשיסיים'", הסבירה. "בלי לדבר על מלחמות או מדינה. זה גדול עליהם ואני רוצה לשמור על התמימות שלהם עד כמה שניתן. לילדים גדולים יותר – אני משתפת בעדינות: 'אבא קיבל קריאה לשמור על המדינה. זה חשוב, וגם קשה. הוא מתגעגע אלינו ואנחנו אליו. ויש דרכים להרגיש קרובים גם מרחוק'. אני אנהל שיח רגשי, אתן מקום לשיתוף ולשמוע גם את מה שעל הלב שלהם, אענה על השאלות ואחבק הרבה".
(צילום: ליאור שרון)
עוד סיפרה שיר כי היא משתדלת "לתת מקום לרגשות – לכעס, לעצב, לגעגוע. לשמור על שגרה (זה הכי חשוב שיש זה נותן להם את הביטחון). לחבק המון. ולזכור שגם אני – צריכה חיבוק. גם אנחנו, האימהות שמחזיקות את הבית כשהם שם – צריכות שישימו לב אלינו. זו לא רק התמודדות פיזית. זו בדידות אמיתית. ואולי הכי קשה זו התחושה של לבד בלילות כשהילדים ישנים. גם כשיש עזרה מהמשפחה, מהחברים או מהשכנה זה אולי עוזר להוריד חלק קטן מהסטרס התמידי – להספיק הכול לבד: חוגים, גנים, טיפת חלב, עבודה, להוציא את הכלבה לטיול, מטלות הבית ועוד. אבל זה לא תחליף לאהוב שלי, שהוא לא כאן, לחבר הכי טוב שלי.
"ובנימה זו, אני תמיד, אבל תמיד מזכירה לעצמי: תודה לאל שהוא פה, שהוא איתי, שיש לי למי להתגעגע. כן, קשה. כן, לפעמים מרגיש לי בלתי אפשרי. אבל אני בוחרת לראות גם את הטוב. יש משפחות שהמצב שלהן קשה הרבה יותר. והכי חשוב – הלב כולו עם החטופים. שהשיבה שלהם תהיה קרובה, שלמה, ושנוכל כולנו לחזור ולנשום באמת", סיכמה.
עו"ד שבות רענן, מ"תנועת המילואימניקים", סיפרה בריאיון לאולפן ynet כי בעלה גויס לסבב נוסף, והוסיפה: "אנחנו כמובן נגיע כשהמדינה צריכה, אבל הסבב הזה מגיע אחרת". לדבריה, "אישית הקושי הפיזי הרבה יותר גדול, אני חודש אחרי לידה. תביאו חוק אמיתי של גיוס - ולא של השתמטות - אחרת אין לנו עתיד".
השתתפה בהכנת הכתבה: אלכסנדרה לוקש
