מנהיג אחד בלט בחסרונו בתמונה המשותפת בסיום הפסגה המדינית שנערכה בשארם א-שייח: ראש הממשלה בנימין נתניהו. למרות שבעקבות התערבותו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ קיבל נתניהו הזמנה רשמית והחל בהכנות לנסיעה - ברגע האחרון הוא קיבל רגליים קרות ובחר שלא להגיע. להחלטה - שהשיקולים מאחוריה לא בהכרח גלויים - השלכות שליליות וגם חיוביות, בעיקר בהיבטים פוליטיים ודיפלומטיים.
המחיר הפוליטי, וההישג שהוחמץ
בקרב הימין הקיצוני בקואליציה כבר שורר תסכול מכך שהמלחמה בעזה הסתיימה ללא מימוש ההבטחות לפירוק חמאס ולבנייה מחודשת של עזה בלי מעורבות של הרשות הפלסטינית. נוכחות נתניהו בפסגה, בפרט לצד יו"ר הרשות אבו מאזן, הייתה עלולה להוביל למשבר פנימי נוסף. כמו כן, יש לציין כי אם נתניהו היה מגיע לשארם, תוך חילול החג, זה היה עלול לגרום לו למשבר עם החרדים, למרות שסביר כי אלו היו מבינים את האילוצים. ראש הממשלה כבר טס בעבר בשבת ובחג, השמיים לא נפלו.
מצד שני, ההיעדרות מהאירוע - שבו השתתפו מנהיגי האזור ומנהיגי אירופה - לא תרמה למעמדה של ישראל בעולם, שהפכה מבודדת בשנתיים האחרונות יותר ויותר. בסופו של דבר, ההיעדרות של נתניהו, לצד הנוכחות של אבו מאזן, מיצבו את ישראל כמקבילה של חמאס - השניים היחידים שלא השתתפו. דווקא נוכחות של נתניהו בפסגה במדינה ערבית הייתה עשויה להבהיר לעולם "מי באמת ניצח במלחמה".
בסופו של דבר, ההחלטה שלא להגיע הקטינה את ישראל במובן מסוים. הסיבה הרשמית שסיפקו בלשכת נתניהו לביטול ההגעה לפסגה - לאחר שתחילה כלל לא הוזמן אליה - הייתה הסמיכות לחג, אך די ברור שלראש הממשלה היו לכל הפחות שיקולים נוספים. בין היתר, ייתכן שחשש שישראל תובל לנתיב שבסופו מדינה פלסטינית או פתרון אחר לא רצוי מבחינתו.
3 צפייה בגלריה
נתניהו חשש שלא ילחצו את ידו? מנהיגי האזור לצד הנשיא טראמפ
(צילום: רויטרס/REUTERS/Suzanne Plunkett/Pool)
סיבה אפשרית נוספת להיעדרות יכולה להיות הרצון של נתניהו להימנע ממבוכה בזירה המדינית. בין אם מדובר בחשש מעימות פומבי עם מנהיגים שבזים לו - כמו נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן או עבדאללה מלך ירדן - או מהאפשרות שמנהיגים יסרבו ללחוץ את ידו או להתקרב אליו בפומבי. אבל כבר השתתפנו בוועידות בינלאומיות שבהן מנהיגים לא לחצו את ידיו של ראש ממשלת ישראל - לא קרה כלום.
גם תרחיש של תמונה לצד אבו מאזן היה בלתי נסבל פוליטית מבחינתו, זה לא היה נראה טוב בבייס. הרשות הפלסטינית היא זו שמובילה את הקרב הדיפלומטי נגד ישראל באו"ם בבתי הדין הבינלאומיים - נתניהו לא יכול היה ללחוץ את ידו של מנהיג הרשות הפלסטינית המושחתת. מעבר לכך שזה לא היה יורד בגרון של רבים בימין - זה היה מזכיר את מה שרבים רוצים לשכוח: פתרון שתי המדינות עדיין על השולחן.
למרות שטראמפ נמנע מלנקוט עמדה ברורה בנושא, כל המנהיגים שנכחו בפסגה רואים במדינה פלסטינית את הפתרון היחיד - במוקדם או במאוחר. הנוכחות של נתניהו בפסגה הייתה יוצרת את הרושם שישראל מאמצת במובן מסוים את הכיוון הזה.
חיבוק הדוב קרא: "להפסיק את המלחמה"
בסופו של דבר, ההחלטה של נתניהו שלא להגיע לפסגה בשארם הייתה טעות חמורה. אומנם כל הוועידה הייתה מופע יחיד של טראמפ, שחילק שבחים והודה לכל מיני גורמים - אך נוכחותו של ראש הממשלה הייתה יכולה למצב אותו כשותף מרכזי ולסמן התחלה של שיקום יחסים עם מדינות באירופה כמו צרפת, בריטניה ואחרות. נתניהו בחר להישאר בבית כדי לא לשלם מחיר פוליטי - אבל המחיר המדיני-דיפלומטי לטווח הארוך עלול להיות כבד.
טראמפ בכנסת
(צילום: ערוץ הכנסת)
ההחלטה הזו מראה בדיוק מה סדר העדיפויות שלו. נתניהו החמיץ הזדמנות להיראות כמי שהוא חלק מהפתרון - אך במקום הוא הותיר רושם שישראל היא אולי חלק מהבעיה.
נאומו של טראמפ בכנסת אתמול המחיש היטב את הבעיה: מצד אחד, חיבוק דוב לנתניהו עם מחמאות כמו "מנהיג מלחמה מצוין" - אך מצד שני, העביר מסר חד וברור - "הגיע הזמן להפסיק עם המלחמות, להיות יותר נחמד וללכת לשלום". הנשיא האמריקני הציג חזון של נורמליזציה אזורית, אבל גם רמז לכך שנתניהו יידרש לשלם מחירים שהוא ממש לא רוצה לשלם.
חזון הסכמי אבְּרהם
טראמפ, שואף להרחיב במהלך כהונתו את הסכמי אברהם, ופועל לפי שני עקרונות מנחים בלבד: כבוד וכסף. בראש סדר העדיפויות שלו נמצאת סעודיה - בגלל העוצמה שלה, ההשפעה האזורית האדירה - וגם בגלל המשמעות העסקית עבור ארה"ב בכלל ועבור משפחת טראמפ בפרט.
אך הבעיה היא שסעודיה מתייחסת בחשדנות לנתניהו. היא לא תקדם נורמליזציה בלי נוסחה שתבטיח את פתרון שתי המדינות - ולו מעומעמת - כזו שנתניהו נמנע ממנה עד כה.
לא בכדי החליט טראמפ לכוון תחילה לאינדונזיה - המדינה המוסלמית הגדולה בעולם - שנראתה לו הכי בשלה. מאחורי הקלעים תואם בחשאי ביקור של נשיא אינדונזיה בישראל, שלאחרונה אף התבטא בחיוב בעצרת האו"ם בעד הכרה בישראל ובצורכי הביטחון שלה, ואף בירך את הישראלים בעברית - "שלום".
אך ברגע האחרון, אינדונזיה חטפה רגליים קרות - ולא בפעם הראשונה. מדינה שחיים בה 240 מיליון מוסלמים לא יכולה להרשות לעצמה לחמם יחסים עם ישראל בכזאת קלות, והיא העדיפה שסעודיה תהיה הראשונה - אבל בריאד כאמור צריכים עוד זמן ואולי גם חילופי הנהגה בישראל כדי ללכת בכיוון הזה.
3 צפייה בגלריה
חיבוק עם דרישות: "תפסיק את המלחמה"
(צילום: JALAA MAREY/Pool via REUTERS, Chip Somodevilla / POOL / AFP)
המועמדות הבאות בתור הן סוריה ולבנון. ישראל וסוריה כבר מנהלות זמן מה מגעים להסכם ביטחוני - וטראמפ מדבר בגלוי על הסכם שלום. הוא חושב שזה ריאלי, ובנאומו בכנסת דיבר על חיבור דרכים בין ירושלים לדמשק ובין חיפה לביירות. שלום עם המדינות האלו אולי לא יביאו רווח כלכלי לטראמפ, אבל יכול להוסיף לו המון כבוד.
ויש מועמדות נוספות: מאוריטניה, סומליה, עומאן ומדינות נוספות. טראמפ אפילו הזכיר אולי כחזון אוטופי אפשרות להסכם עתידי עם איראן - אך עם שלטון האייתוללות הסיכויים לכך אפסיים.
טראמפ כבר לא אדם צעיר, והוא ממוקד במורשת שהוא מבקש להשאיר כמי "שסיים כבר שמונה מלחמות". את אנשיו כבר הנחה להתמקד בסיום המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ובהמשך להגיע גם להסכם עם איראן. החלום על זכייה בפרס נובל לשלום לא נזנח - רק נדחה לשנה הבאה.
כשטראמפ מדבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מדבר על 3,000 שנה של מלחמה, אין לו באמת מושג בהיסטוריה של האזור אבל מבחינתו זה פחות רלוונטי. הוא גם לא מתעסק בפרטים הקטנים ולא פלא שאמר שחמאס אישר את ההצעה שלו למרות שארגון הטרור ענה "כן אבל". עכשיו לא פלא שחמאס מסרב להתפרק מנשקו ומערים קשיים בהחזרת החטופים החללים - אבל מה שחשוב שהוא רוצה לפתור סכסוכים ורוצה שיזכרו אותו כך.
ישראל תעשה בשכל אם תיתן לטראמפ להתקדם כמה שיותר - כי זה יהיה הצעד הנכון עבורה. הסכמי אברהם היו מצוינים לישראל ונחתמו בזכות טראמפ בקדנציה הראשונה שלו. צריך לתת לו לעבוד, להיות שותפים לתוכניות כדי להבטיח שיישמר האינטרס הישראלי, לגלות מקסימום גמישות - ולא להפריע. אנחנו רק נהנה.
