מדינה שלמה עוצרת נשימתה. המכון לרפואה משפטית ממשיך הערב (חמישי) לפעול לזיהוי שלוש הגופות שהעביר הבוקר חמאס, ועדיין לא זוהו. "עובדי המכון ממשיכים לעסוק במלאכת הזיהוי. זהו רגע קשה עבור המשפחה, עבורנו הצוותים ועבור כל מדינת ישראל", אמר ד"ר חן קוגל, מנהל המכון, לאחר שנמסרה הודעה למשפחתו של עודד ליפשיץ, שלפי ד"ר קוגל נרצח בשבי לפני יותר משנה. לזיהוי הסופי ממתינים בני משפחת ביבס, כדי לדעת אם החללים החטופים שהוחזרו הם אכן שירי, אריאל וכפיר, כפי שטען חמאס.
ד״ר חן קוגל , מנהל המרכז הלאומי לרפואה משפטית, משרד הבריאות, בהצהרה לתקשורת
(צילום: לע"מ)
"היום זיהינו את גופתו של עודד ליפשיץ, שנרצח לפני למעלה משנה בשבי. המרכז הלאומי לרפואה משפטית התגייס כולו לטובת המשימה הלאומית של זיהוי החטופים החללים. אנו פועלים מהבוקר על מנת לתת תשובה ודאית למשפחות. עובדי המרכז ממשיכים לעסוק במלאכת הזיהוי. זהו רגע קשה עבור המשפחה, עבורנו הצוותים ועבור כל ישראל", אמר ד"ר קוגל. "אני וכל עובדי המרכז שולחים את תנחומינו למשפחה. כולנו מייחלים לחזרתם של כל החטופים".
מוקדם יותר, מאות בני אדם התכנסו מול המכון לרפואה משפטית באבו כביר, ללא כל הודעה מוקדמת או קריאה מסודרת, כדי ללוות ולקבל את שיירת הרכבים שנשאה עליהם את ארונות החללים החטופים ששבו מהשבי בעזה. על אי התנועה, גבר עמד ליד צעירה שדחפה עגלה שגלגליה ננעצו בעקשנות בדשא. לידה, אישה מבוגרת קראה תהילים. לצידם, בני נוער עם דגלי ישראל, ובחור חרדי עם בלון ביד. ככל שנקפו השעות, התקבצו עוד ועוד אנשים משני צדי הכביש ואחזו בידיהם בלונים כתומים, המדמים את צבע שערם של כפיר ואריאל ביבס, דגלי ישראל, שלטי "סליחה". הצעירים עמדו זמן רב, המבוגרים ישבו על ספסל או נשענו על הגדרות שהציבה המשטרה.
שיירת המשטרה בדרכה אל אבו כביר
(צילום: הרצל יוסף, דוברות המשטרה, עידו ארז , אור הדר, עידו ארז )
המחלוקת הקשה סביב העסקה, הסערות התקשורתיות והתבטאויות הפוליטיקאים - כל אלה לא הורגשו, אפילו לא ברמיזה. בשקט עמדו כולם, זמן ארוך. במבט קפוא כשדמעות שזלגו מעניהם. "איפה שהשיירה עוברת מתחיל גשם. השמיים בוכים, תאמינו לי, השמיים בוכים". צעק איש מבוגר, כשהשמיים התקדרו ועננים אפורים כיבו את הצבעוניות של הבלונים הכתומים והסרטים הצבעוניים שתלו חלק מהבאים על העצים. סמלי למדי.
איש לא פרסם על עצרת או התכנסות במקום הכואב, ובכל זאת עוד ועוד אנשים הגיעו למקום. "באנו לתת כבוד אחרון לתינוקות שנרצחו על ידי בני עוולה, לא יכולנו להישאר בבית. נכבד אותם, נלווה אותם", אמר אורי. ״באתי לבקש סליחה", אומרת נאווה, "זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות. משפחתי גרה בנחל עוז, במקרה הם ניצלו. אני מרגישה איום ונורא״.
מלבד העצב הגדול, מה שבלט זו הרוח הישראלית. כל מי ששוחחנו אותו הבהיר שלא היה מסוגל לחשוב על שגרה ביום הזה, שהוא היה חייב לצאת ולעשות מעשה, ולו הקטן ביותר, כדי שהמשפחות החטופים החללים ידעו שהן לא לבד.
״התקשר אליי מישהו מהעבודה ולא הבנתי איך הוא בכלל מסוגל לשבת מול המחשב ביום כזה״, סיפרה נירית מתל אביב. ״כל המדינה הייתה צריכה להיות פה, זה יום אבל. היה צריך להשבית הכול״, הוסיפו אלי וענת מראשון לציון.
מיד לאחר כניסת השיירה, דממה חתכה את האוויר. ״הפקרנו את הקטנטנים האלה, זה לא הוגן. הפקרנו אותם יותר מ-500 ימים. להביא אותם הנה זה שורף את הנשמה״, סיפרה אסנת שהתקשתה לעצור את הדמעות. "ישבנו וראינו טלוויזיה ולא יכולנו יותר", אמרו אלי וענת שהגיעו מראשון לציון, "החלטנו שאנחנו צריכים להיות חלק ויצאנו לכיוון המקום. אנחנו מרגישים כאב גדול".
מאות אנשים עמדו שם, זמן רב, כשהשיירה הגיעה. המשטרה הורתה למי שירד לכביש לעלות למדרכה או לאי התנועה, ואז באופן לא מתוכנן, בעוד כלי הרכב הנושאים את החללים שאטו בין צדי הכביש - את הדממה הפרה שירת ההמנון. "התקווה בת שנות אלפיים", שרו כולם, בעיניים אדומות מדמעות.
