קשה לא להתייאש מרוחות 6 באוקטובר ששבו לנשוב בעוצמה ברחובותינו, כשהן מצליחות להעיף לכל עבר את תמונות החיילים שנפלו ואת כרזות החטופים שהופקרו אשר נתלו על העצים והגדרות למען "לא נשכח". לפידי הצדק המוחלט, שנדלקו מחדש על-ידי אלה ש-7 באוקטובר לא לימדם דבר, איימו לשרוף את מעט הצמחים שהצליחו לנבוט מחדש בערוגות המפויחות.
המספרים היו הרבה יותר קטנים ממה שידענו בימים הנוראיים ההם שקדמו ליום הנורא מכולם, אבל בכל זאת קשה היה להסדיר נשימה למשמע אותן קריאות ולמראה אותן שנאות. ויותר מייאש מכל היה לשמוע את אלה שאמורים להנהיג אותנו מלבים את האש בהתנהלותם הדווקאית. מסתבר שגם הם לא למדו דבר.
כך ראש הממשלה ושריו, שהתעקשו לפתוח דווקא אתמול, כשהם רואים מה קורה ברחובות, בהליך הדחת היועמ"שית, למרות שהם יודעים היטב שזה הליך עקר שלא יכול להסתיים בטווח הזמן הנראה לעין. הם ידעו שהשפלתה שמשמחת את הבייס - הם הרי מראים לה "מי הבוס" - תזרים גלוני דלק רבים לרחובות הבוערים, ובכל זאת לא נמנעו מלעשות כן. למה? כי הם יכולים.
כך נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, שהחליט למנות דווקא את הרכב הסניוריטי שלו לדון בעתירה נגד פיטורי ראש השב"כ. עמית יודע היטב שלא מדובר בשאלה משפטית תקדימית שמחייבת את ההרכב הבכיר, אלא דווקא בעניין פשוט יחסית של ביקורת על תקינות הפעולה המנהלית. הוא מודע לכך שהרכב שבו יש רוב אוטומטי לו ולשופטת דפנה ברק ארז מהווה (בצדק או שלא בצדק) אצבע בעין לתומכי הממשלה, אבל בכל זאת פעל כך. הוא יכול היה להרחיב את ההרכב כדי לתת תחושה שלא הכול "מכור", כפי שהתבטאו אתמול מתנגדיו, והוא יכול היה גם להעביר את הדיון להרכב אחר (גם אם זה פחות מקובל בשאלות ציבוריות חשובות), כי גם לכך היו מספיק תקדימים. אבל לא. הוא התעקש שזה יהיה ההרכב הבכיר "שלו", ולא משנה כמה גזרי עץ החלטה זו סיפקה למדורות שברחובות. למה? כי הוא יכול.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי וכך גם היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. היא יכולה הייתה אתמול להתייצב לדיון בממשלה, לענות על הטענות נגדה ולהוכיח שההחלטה להדיחה מבוססת על "תשתית עובדתית חסרה ושגויה". סביר שזה לא היה משכנע את דורשי רעתה בממשלה, אבל אין ספק שבדרך זו הייתה מסייעת להורדת הלהבות. במקום זה, גם היא תרמה את חלקה לבעירה הכללית כשהיא שולחת דקות לפני תחילת הדיון מכתב סתמי, ללא שום התייחסויות ענייניות, לשמחת הבייס שלה שראה מי הבוסית האמיתית. למה? אתם כבר יודעים.
זה לא חייב להתנהל כך. כל אחד מהנזכרים כאן יכול היה לפעול בצורה שהייתה מפחיתה את הלהבות ומרגיעה את המבוהלים שמהצד השני. זה היה מעציב את הבייסים מחבבי הקטטות, אבל מסייע לכל מי שמתקשה לא להתייאש להצליח במשימתו זו.
