הכל שקרים, טען ראש הממשלה, בתגובה צפויה מראש לפצצה שהטיל ראש השב"כ, בתצהיר לבג"ץ. זו "גרסה מול גרסה", טוענים עכשיו מקורביו. זו הטעיה. משום שלא מדובר בהטרדה מינית. זו לא מילה של מתלוננת מול מילה של חשוד. אנחנו עוסקים בקודש הקודשים של המדינה, של הדמוקרטיה, של שלטון החוק. הסבירות שרונן בר משקר שואפת לאפס. הוא שתק. אולי יותר מדי. הרי קיבלנו רמזים גם מראשי שב"כ לשעבר שהיו דברים מעולם. וגם הם שתקו. ואף איש שב"כ לא הוציא מילה אחת מהפה על מה שקורה בין בני הזוג נתניהו. וטוב שלא הוציא. זו תעודת כבוד לשב"כ.
אז מדוע עכשיו, דווקא עכשיו, בר פותח את הפה? משום שנתניהו חצה את כל הקווים האדומים. במשך שנים, יורשה לי לומר, טענתי שאין צורך להגזים. נתניהו הוא לא פוטין ולא ארדואן ואפילו לא אורבן. על רקע התצהיר של בר, ספק אם אפשר לומר שוב את הדברים. נתניהו ניסה לבצע הפיכה מטעם השלטון. מי שדרש לעקוב אחרי פעילי מחאה. מי שדרש להפר הוראה של בית המשפט. מי שהלשכה שלו מחוררת בשליחי קטאר. מי שפגע ביחסים עם מצרים בגלל אינטרסים אישיים. מי שפגע ביודעין ביוזמות לשחרור חטופים. מי שעשה את כל הדברים הללו הוא ראש מדינה שירד מהפסים. הוא דורס את האינטרסים הלאומיים לטובת האינטרסים האישיים, הכלכליים, הפוליטיים, המושחתים, שלו ושל סביבתו. הרי קצת קשה לשכוח את הציוץ הלילי של נתניהו. זה קרה בדיוק שלושה שבועות לאחר 7 באוקטובר. האומה הישראלית נחלצה ממחלוקת וממשבר כדי להגן על נפשה, בעקבות הטבח המזעזע ביותר שעברה מדינת היהודים מאז השואה. מתנחלים, חרדים וקפלניסטים, ערבים ויהודים, התגייסו כדי להשיב מלחמה. ואז, כשאנחנו עדיין הלומים, כואבים וגם מאוחדים – נתניהו מצא את הזמן לפרסם הודעה לילית שכל כולה התנערות מאחריות והטלת אחריות על ראשי זרועות הביטחון. "בשום מצב ובשום שלב לא ניתנה התרעה לראש הממשלה", כתב נתניהו, "על כוונות מלחמה מצד החמאס. להפך, כל גורמי הביטחון, כולל ראש אמ"ן וראש שב"כ, העריכו שהחמאס מורתע ופניו להסדרה". זו חצי אמת. והיא גרועה משקר. נכון, הם העריכו שהחמאס מורתע. אבל הם הזהירו.
מי שדרש לעקוב אחרי פעילי מחאה. מי שדרש להפר הוראה של בית המשפט. מי שהלשכה שלו מחוררת בשליחי קטאר. מי שפגע ביחסים עם מצרים בגלל אינטרסים אישיים. מי שפגע ביודעין ביוזמות לשחרור חטופים. מי שעשה את כל הדברים הללו הוא ראש מדינה שירד מהפסים
וספק יש אם אדם בישראל שלא שמע את האזהרות, שהחקיקה הדורסנית של המהפכה המשטרית מחלישה את ישראל ומעודדת שונאי ישראל. הרי באותו יום מר ונמהר, ב-24 ביולי 2023, התחנן יואב גלנט לרכך את החקיקה. "תן משהו, תן", הוא התחנן ליריב לוין, כאשר נתניהו יושב ביניהם, וכאשר ראשי צה"ל הגיעו לכנסת כדי להזהיר מפני הפגיעה בצה"ל. אבל אף אחד לא רצה לדבר איתם. גם לנתניהו לא היה זמן בשבילם. אלה העובדות. אבל נתניהו משקר במצח נחושה. כשאזהרות התממשו, וחמאס תקף, נתניהו התחיל בקמפיין ה"לא ידעתי כלום" שלו. אז למי אפשר להאמין? לנתניהו, או לעובדות הגלויות וידועות?
ללא חקירה לא נדע מה קרה
ולמרות זאת, נניח שמדובר בגרסה מול גרסה. אולי נתניהו צודק? אולי הוא היה נפלא. אולי מישהו אחר הוביל את הקונספציה של טיפוח חמאס. אולי אף אחד לא התריע שצה"ל נחלש והתיאבון של אויבי ישראל התעצם. אולי הוא לא דרש לעקוב אחרי פעילי מחאה. הכל יכול להיות. אבל כדי שנדע מה קורה – אנחנו זקוקים לוועדת חקירה ממלכתית. סהדי במרומים שאינני חסיד של הוועדות הללו, משום שההמלצות שלהן, יותר מדי פעמים, לא הוכיחו את עצמן במבחן הזמן. אלא שאנחנו בסיפור אחר. אנחנו חייבים לדעת אם בראשות המדינה עומד אדם מסוכן שניסה לחבל בדמוקרטיה, אדם שמתנער מאחריות, אדם שמסית את חסידיו נגד ראשי זרועות הביטחון, אדם שקטאר חדרה ללשכתו. וללא חקירה רצינית לא נדע.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיאבל אנחנו כן יודעים. משום שכל ראשי זרועות הביטחון לא רק לוקחים אחריות, הם גם דורשים ועדת חקירה ממלכתית כאשר ידוע מראש שהיא תטיל גם עליהם אחריות. ורק אדם אחד מתנגד לחקירה. ורק אדם אחד מתנער מאחריות. ורק אדם אחד זורק בוץ בכולם. על רקע הנסיבות הללו, למי אנחנו אמורים להאמין, לרונן בר או לבנימין נתניהו? מה היינו אומרים לנוכח שני בני פלוגתא, שמציגים גרסה מול גרסה, כאשר אחד מהם מוכן להיבדק במכונת אמת והשני מסרב? התשובה ברורה.
לא ברור מה עוד צריך לקרות כדי שנתניהו יעזוב אותנו, כדי שישראל תתחיל את הצעדה אל עבר עתיד טוב יותר. התצהיר של ראש השב"כ הוא רעידת אדמה. ואם נותר בליבו של נתניהו שמץ קטן של אכפתיות מהמדינה, הוא לא צריך לחכות למחאה ולא לוועדת חקירה ולא להחלטת בג"ץ. הוא צריך לקום וללכת.
