פחות מחודשיים חלפו מאז שנכנס הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר לתפקידו תחת שירי ההלל של צמרת השלטון ועד להתנגשות ביניהם, שנראית כמו שידור חוזר ומתסכל של שלהי הקדנציה של קודמו. מתברר ששנה וחצי של לחימה לא גרמו לחברים וחברות בקבינט להחליף שיטת פעולה: הם רק החליפו את הרצי הלוי בזמיר כיעד למתקפות שלהם, כאילו שאין ראש ממשלה שקבע את מדיניות המלחמה המדורגת (להבדיל מהסתערות מלאה), ומשא ומתן (שמנוהל על-ידי איש אמונו ולא על-ידי אלה שהגיעו לשני ההסכמים הקודמים).
למעשה, לא רק שהמו"מ תקוע וצה"ל מקיז דם מול ארגון ששולט היטב בלוחמת קומנדו זעירה: גורמים ישראלים בכירים אמרו שה"סיוע" של קטאר במגעים רק מקשה על התקדמות, ונותן לחמאס גיבוי להעלות את רף הדרישות - בזמן שצה"ל נשחק. לדבריהם, נכון הרבה יותר לפעול רק דרך מצרים: רק באמצעותה אפשר לראות עד כמה חמאס רציני, איזו יכולת יש לו לספק את החטופים וגם אם ניתן באמת ללכת לעסקה כוללת.
בינתיים קורה הרע מכל העולמות: המלחמה לא מתקדמת להכרעה, יש עלייה בפגיעה בכוחות צה"ל וחמאס מקשיח עמדות בגיבוי קטאר. לכן בצה"ל ממליצים להגביר את הלחץ ולהפעיל עוד כוחות. יש לזכור שכל הרחבה כזאת פירושה פגיעה אפשרית בחיי לוחמים וכמובן הגברת אי-הוודאות ביחס לחטופים.
אלא שבמקום שהקבינט ידון בכובד ראש באופציות ובחלופות ויקבל החלטות מנהיגותיות, צפינו שוב במופע המביך שבו שרים ושרות מסיטים את האש לכיוון הרמטכ"ל, בגיבוי החצר התקשורתית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. האחרון, למי ששכח, הוא זה שקבע את האסטרטגיה: לחץ צבאי מדוד, בתקווה לחילוץ הסכם חלקי שישיב רק חלק מהחטופים החיים ולא יסיים את המלחמה כאשר חמאס עדיין על הרגליים.
כרגיל, נתניהו לא טרח לעמוד לימינו של זמיר, שהשתדל להשיב בנימוס אך בתקיפות להתנפלות של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושרת התחבורה מירי רגב. הוא כבר הבין שהעובדות לא משנות: כשהמציאות מתסכלת את השלטון, מזל שיש שעיר לעזאזל במדים.
עיקר הקצף על זמיר יצא בגלל התנגדותו לכך שחיילי צה"ל יחלקו סיוע הומניטרי. הטענה כאילו זמיר התהפך לא מחזיקה מים: הוא הבהיר שתמיד התנגד לכך ש"חיילי גבעתי יחלקו מזון לתושבים", מה שיסכן את חייהם. לדבריו, זאת עבודה של חברות אזרחיות, תחת אבטחה צה"לית. בסופו של דבר, כך באמת סוכם ביום חמישי וכל ההתנגחות הזאת הייתה לא יותר מהצגה לתקשורת כדי להתמודד עם הביקורת של הבייס.
הכותרת
מזרח תיכון חדש: התהפוכות באזור ואיפה זה שם את ישראל | לקט
40:25
אגב, אותם פוליטיקאים הרבה פחות גיבורים על אחד: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שגילה ביום שישי שדרש מנתניהו "להיות טובים לעזה" כי "האנשים שם סובלים". על רבע מזה היו מורחים את הנשיא לשעבר ג'ו ביידן בזפת ובנוצות. מה שמתסכל באמירה הזאת הוא המשמעות שלה: נתניהו לא ניצל את הצ'ק הפתוח שנתן לו טראמפ במשך 100 הימים הראשונים של כהונתו.
כעת ישראל צריכה לבחור בין אופציות רעות: חמאס דורש ערבויות בינלאומיות עבור הפסקת אש של חמש שנים והשבת כל החטופים. המחיר ברור: כל תחקירי צה"ל לאחר מחדל 7 באוקטובר קובעים, שלא ניתן להשלים עם ארגון כמו חמאס מעבר לגדר. גם אחרי המכות האדירות שספג, חמאס אוחז ביכולות של ירי נ"ט, הנחת מטענים, מארבים וירי רקטות. גם יכולות הפיקוד והשליטה שלו נשמרו ברמה מסוימת. שני לוחמי צה"ל שנהרגו שלשום היו חלק מכוח שעסק בפעולות להרחבת אזור החיץ, שמהווה רצועת ביטחון בצד העזתי של הגבול. אם יוצאים ממנו – אין באמת הפרדה בין חמאס ליישובים.
חשוב להבהיר: אין כאן חלילה רצון "להפקיר" חטופים. בוודאי שגם השארתם לגורלם בעזה, בניגוד לכל עקרונות המוסר הישראלי והיהודי, היא מעשה בעל מחיר עצום. אולם בכל התפתחות, המחיר חייב להיות ברור לכולם, בעיקר למקבלי ההחלטות, ואלה שמעדיפים להתנפח על הרמטכ"ל במקום להיישיר מבט לציבור ולהגיד לו את האמת.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.04.25
