50 שנה אחרי ששמואל מנחם נפל בשבי ביומה השני של מלחמת יום כיפור, התגייס בנו הבכור שֹהם לשריון. כמו אביו, שירת בחטיבה 401, בגדוד 52, וכמוהו היה נהג טנק. "אני מעולם לא ראיתי את עצמי כגיבור", טוען האב בן ה-71, שכולם קוראים לו שמוליק. "מה ידעתי? מה חשבתי? מה הספקתי לעשות? כלום. ראיתי שכולם נהרגים, אחד אחרי השני, ורציתי להישאר בחיים. הייתי בכלא המצרי, 45 יום, וחזרתי. זה הכל.
"מי שמתנהג כמו הבן שלי והחברים שלו, הם גיבורים. שֹהם לא הופתע כמו שאנחנו הופתענו במלחמה ההיא. שֹהם נכנס לעזה במטרה ברורה – להחזיר את החטופים. לא היו לנו הרבה שיחות בגלל שאני לא דברן גדול ושֹהם היה כמוני, מהשתקנים, אבל בשישי בצהריים, כשהוא חזר הביתה וכל החברים מהמושב באו לכאן, שמעתי אותו אומר שאין דבר כזה 'לא מוצאים'. הוא רצה להיכנס ולמצוא ולחלץ ולהביא אותם הביתה בשלום".
5 צפייה בגלריה
yk14444962
yk14444962
שמואל ורחל מנחם. "אמרתי לעצמי 'בטח אחרי שנה ישחררו אותי'. בחלומות הכי מפחידים לא חשבתי שהם יהיו בעזה יותר מ־ 600 ימים. זה לא אנושי"
(צילום: אלעד גרשגורן)
5 צפייה בגלריה
סמ"ר שהם מנחם ז"ל
סמ"ר שהם מנחם ז"ל
שהֹם במדים. "אני לא דברן גדול והוא היה כמוני, מהשתקנים"
יש מישהו שלא שואף לראות אותם בבית? אני שואלת. חיוך נבוך מעקל את שפתיו. מכשירי שמיעה בשתי אוזניו ("אין שריונר שלא נדפקה לו השמיעה") וכשהשאלה לא נוחה לו הוא מעדיף לחייך ולהתעלם, כאילו לא שמע. מושב ירדנה שבעמק המעיינות לוהט מתחת לשמש יולי, החום כבד, ובסוכת האבלים שהוקמה בחניה הצמודה לבית משפחת מנחם לא מדברים על פוליטיקה.
"ברור שהחטופים זה לא עניין פוליטי", אומרת דודתו של שֹהם, גלית ויצמן, אחותו הקטנה של שמוליק, "זה עניין אנושי ומוסרי וערכי, זה פצע שותת דם, אבל בבית שלנו מאמינים במדינה ובצה"ל ובאחדות העם".
"אני בטוח שכל לוחם שנכנס לעזה רוצה להיות זה שייצא עם חטוף, יד ביד", אומר שמוליק, "ואני מאמין ששֹהם רצה את זה קצת יותר מכולם. הוא יודע שאני פדוי שבי, הוא יודע מה עברתי בשבי, הוא יודע מה החטופים שלנו עוברים עכשיו בעזה, למרות שלדעתי הם סובלים הרבה יותר ממה שאני סבלתי. יש הבדל בין עזה לבין קהיר. חמאס זה ג'ונגל, אין כללים ואין שום דבר".
השבי היה התקופה הקשה ביותר בחייך? "לא. התקופה הכי קשה בחיים שלי היא עכשיו. מאז ששֹהם נהרג. עכשיו אני חייב להיות גיבור באמת, אבל אני לא יודע איך עושים את זה".
בית העלמין הקטן לא יכול היה להכיל את ההמונים שנהרו אליו ביום שלישי השבוע, ללוויה של סמ"ר שֹהם מנחם, בן 21 ("ב-9 באוגוסט הוא יהיה בן 22", אומרת חברתו אנאבל) שנהרג בטנק שלו, בג'באליה. שגריר הפיליפינים בישראל הגיע לבית הקברות כדי לתמוך באם, שלפני 22 נישאה בחתונה אזרחית במנילה לנכה צה"ל פוסט-טראומטי, המבוגר ממנה ב-23 שנה. שני ילדיהם, שֹהם וספיר, נכחו בחתונה השנייה שלהם שנערכה במושב, אחרי שמיץ' הפליפינית השלימה את תהליך הגיור הממושך והפכה לרחל.
"גם רחלי זה בסדר, העיקר שאני יהודייה", היא מבקשת בעברית סדוקה בעודה מתמסרת לחיבוקים שמרעיפים עליה גם אלה שהיא לא מכירה, בניגוד לבעלה, שוותיקי המושב מתארים אותו כ"איש שקט ומופנם, קצת עוף מוזר ולא שייך". חברו גדי שלום, שבעבר הרחוק עבד לצידו בשדות הכותנה, סבור ששמוליק היה הופך לגיבור לאומי אילולא בחר בשתיקה. השבוע, כשמשלחת המודיעים הגיעה למושב הסמוך לגבול עם ירדן, הוא העלה מחדש את הפוסט שכתב על שמוליק בערב יום כיפור לפני שבע שנים.
"זה סיפור על גיבור מלחמה שנשכח", כתב. "הוא מעולם לא אמר דבר, אבל במושב תמיד דיברו על זה שהוא עבר 'משהו נורא' וכך זה נסגר. רק לאחרונה התחלתי לחפור בעברו ולתהות על קנקנו, ויצאתי נפעם ומלא הערצה לאדם שבקושי הוציא מילה מפיו, אבל על פניו תמיד היה חיוך רחב. מאות סיפורי מלחמה וגבורה נכתבו, וחילקו עיטורים, אך סיפורו של שמוליק מעולם לא נשמע מפני שהוא חונך לענווה, להסתפק במועט ולתת הכל למדינה".
5 צפייה בגלריה
yk14444967
yk14444967
בני המשפחה על קברו של שהֹם. "סיפרתי לילדים כדי שיידעו שאם לפעמים אני צועק זה לא באשמתם"
(צילום: אפי שריר)
"זה לא נכון שלא סיפרתי", מוחה שמוליק, "אולי הוא התכוון להגיד שאני לא מספר לכל אחד. זה יותר מדויק. לא חשבתי שאני צריך להסתובב עם שלט 'אני פדוי שבי'. לאשתי סיפרתי כדי שלא תיבהל מזה שבלילות אני לא נרדם, לילדים שלי סיפרתי כדי שיידעו שאם לפעמים אני צועק זה לא באשמתם. זה לא פשוט בשבילי לספר. אני לא יכול ללחוץ על כפתור ולהתחיל לשחזר. זה כואב".
52 שנה אחרי, אתה עדיין חי את השבי? "אני לא חי אותו, אלא איתו. השבי מלווה אותי תמיד, אני מרגיש אותו כל הזמן. פתאום, באמצע יום עבודה או תוך כדי נהיגה, עולים זיכרון או מחשבה. התרגלתי לזה. כמו שזה בא ככה זה הולך וזה לא משהו שאפשר להסתיר. שֹהם היה בן שבע-שמונה כשלקחתי אותו לערב של חברים מהגדוד שבו סיפרתי על השבי שלי".
איך הוא הגיב? "בסדר, הוא לא היה מופתע, יכול להיות שהוא ידע על השבי לפני הפעם הראשונה ששמע את הסיפור מהפה שלי. כמה ימים אחרי ערב הלוחמים הזה שֹהם התחיל להציג לי עוד שאלות, וכשלא יכולתי לחזור לימים ההם שלחתי אותו לקרוא דברים שכתבתי בפייסבוק. הוא ידע הכל".

זהו. אני גמור

שמוליק מנחם התגייס במאי 1972, עבר טירונות ברפיח וקורס מקצועי של נהגי טנק בג'וליס. חצי שנה אחרי שירד לתפוס קו בתעלה פרצה מלחמת יום כיפור. "בארוחה המפסקת המג"ד דיבר גם על המצרים שמתגברים כוחות וגם על שעת סיום הצום. בערב החג שמרתי בשער הגדוד והתפלאתי לראות תנועה ערה של כלי רכב מאגף התחזוקה שבאו לתקן טנקים ונגמ"שים. עכשיו? בצום?
"בבוקר קיבלנו פקודה לעשות טיפול לפני תנועה ולחכות בטנקים. יצאנו עם הטנקים מהמחנה ופרסנו רשתות הסוואה. ואז, ב-14:00 בצהריים, התחיל הבלגן. מטוסים מצריים הפציצו את המחנה שלנו ואת שדה התעופה ובקשר הודיעו 'אש לאורך התעלה'. קיבלנו פקודה להתחיל לנוע כדי לבלום את המתקפה".
פחדת? "האמת? לא זוכר. אני רק זוכר שבשלב הזה שתיתי כוס מים. כבר הייתי רעב, אבל לא היו לנו מנות קרב. אחרי כמה שעות הפלוגה פוצלה. הטנק שלי היה בין השלושה שנעו לכיוון התעלה. בדרך עצרנו באיזה מוצב לחמש דקות ואכלתי חצי ביסקוויט.
5 צפייה בגלריה
yk14443471
yk14443471
שמואל ואחותו ביום השחרור מהשבי. "הפוסט-טראומה שלי צעקה לשמיים"
(צילום: מתוך פייסבוק)
"בערך ב-3:00 לפנות בוקר נתקלנו במארב חי"ר מצרי וחמקתי ממנו בנסיעה מהירה. טנק אחד נפגע, מפקד הטנק שנפגע דיווח 'המצרים מקיפים אותי, הם עולים לטנק' ואחרי זה שמעתי דממה. חזרנו לכיוון שלו כדי לחלץ אותו ובדרך הטנק שלי נפגע בזחל ונעצר. המפקד שלי הורה לטנק שמאחורינו לעקוף אותנו ולהמשיך, וזה מה שהם עשו. הם המשיכו ויצאו מזה בלי להיפגע. למזלם".
והטנק שלך? "אחרי שחטפנו עוד פגיעה המפקד הורה לנו לצאת מהטנק. בחוץ ירו עלינו אש תופת. רצתי לטנק הפגוע שהיה קרוב אלינו, תפסתי מסתור מאחוריו והתחלתי להשיב אש מהעוזי שלי שלא תיפקד טוב, גם המקלע 0.3 שהביאו עבד בהפסקות, ובמשך כל הזמן הזה היינו תחת אש ומדי פעם שמעתי 'נפצעתי, נפגעתי', כזה. חייל אחד הביא כמה רימונים, ובכל פעם שהמצרים התקרבו זרקנו רימון והם נסוגו וחוזר חלילה. ככה במשך שעות.
"היינו 17 חבר'ה, 17 חיילים שנתקעו במקום ונלחמו עם רימונים ועם נשק צולע. ראיתי את מפקד הטנק שלי זורק רימון ואחרי זה לא ראיתי אותו יותר. חייל אחד ביקש ממני לשים לו תחבושת על העין, ואיך שסיימתי לחבוש חטפתי כדור בגב, בכתף. הטנק שלי התחיל לבעור. התרחקתי ממנו בזחילה, נשכבתי על הבטן והרגשתי שאני מדמם".
קרני השחר הראשונות חשפו לעיניו את הזוועה. "המצרים התקדמו ולא היה מי שיעצור אותם מפני שהחיילים שלנו היו שרועים על החול, פצועים והרוגים, ולא הייתה שום התנגדות. כשהמצרים התקרבו כבר היו לפניי ארבע גופות של חיילים, אז החלטתי לשחק אותה מת. הם התחילו לעשות וידוא הריגה מטווח אפס. ראיתי אותם עוברים מחייל לחייל ומרוקנים צרורות בגוף שלו, שרעד כמה פעמים, מחזה נורא-נורא קשה. שכבתי בשקט וחיכיתי לתורי. הייתי בטוח שזהו, אני גמור. מצד אחד היה לי עצוב שאני הולך למות כל כך מהר, לפני שהספקתי להילחם, ומצד שני קינאתי באלה שכבר נהרגו. הרי מי שמת כבר לא סובל".
ואז הגיע תורו. "עצמתי את העיניים חזק-חזק, לא רציתי לראות את הסוף שלי, והכדורים ננעצו בחול במרחק כמה מילימטרים ממני. החול עף לי לפרצוף ולא הבנתי איך זה שאף כדור לא פגע בי. עד היום אני לא קולט. החייל המצרי הפך אותי עם הרגל שלו מהבטן לגב. כשפקחתי לרגע את העיניים ראיתי שהקנה של הנשק שלו כמעט נוגע לי באף. לא הנדתי עפעף. ואז, פתאום, היריות נפסקו והחייל המצרי התרחק, אולי קראו לו למקום אחר".
חזרת לנשום? "רק לכמה דקות. לפני שעיכלתי את הרעיון שנשארתי בחיים המצרים חזרו, כנראה הם קיבלו פקודה להביא שבויים והתחילו לחפש מי עדיין נושם. הם הלכו מאחד לשני, הרימו אותי, ראו שאני חי והתחילו לפוצץ אותי במכות ברובים ובקסדות ובכל מה שהיה להם ביד. חגיגה. אחר כך קשרו לי את הידיים, כיסו לי את העיניים והוציאו אותי לצעדה לעבר התעלה, שלושה קילומטר ברגל. מדי פעם, זה שהוביל אותי צעק 'יהוד, יהוד' ואז חיילים מצרים היו מתנפלים עליי במכות.
"באיזשהו שלב העלו אותי לקומנדקר, גם שם פוצצו אותי באגרופים, ואני יודע שזה עשוי להישמע מוזר, אבל שמחתי לחטוף מכות. הן החזיקו אותי בהכרה, לא איפשרו לי לצלול. בשלב הזה כבר איבדתי את תחושת הזמן. הכי פחדתי מהידיעה שכל הטנק שלי כבר עבר לעולם הבא ושאני הולך לשבי לבד".
5 צפייה בגלריה
סמ"ר שהם מנחם עם שמוליק מנחם
סמ"ר שהם מנחם עם שמוליק מנחם
סמ"ר שהם מנחם ז"ל עם אביו
(צילום: מתוך פייסבוק)
המשאית נעצרה, הוא הובל תחת מכות לבניין, לחדר חשוך. "הביאו לי בשר מבושל ואורז. למרות הצום של יום כיפור לא היה לי תיאבון, הכרחתי את עצמי לאכול כדי להתחזק, וגם בגלל שלא ידעתי מתי אקבל את המנה הבאה. לקחו אותי לחקירה, פיברקתי כל מיני תשובות, החזירו אותי לחדר החשוך, וכשהוציאו אותי לחקירה חוזרת, עם אותן שאלות, התאמצתי לשחזר את התשובות שנתתי קודם. החוקרים אמרו שהיה עוד שבוי ישראלי שניסה למרוח אותם ונרצח.
"לפני שהעלו אותי למשאית, בדרך למקום אחר, מצרי אחד הצביע על תא ואמר לי 'זה החדר של דיין וגולדה, תפסנו אותם'. עשיתי לו 'כן, אני יודע' והוא התעצבן והתנפל עליי במכות רצח עם מקל, במיוחד על הפצע שבכתף. דיממתי ללא הפסקה. כשהגענו לכלא הוציאו ממני את הקליע בהרדמה מקומית והטיחו את הגוף שלי ברצפה. הידיים שלי היו קשורות חזק בחבל, והקשירות הכאיבו לי מאוד. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי מחובר לאינפוזיה בחדר גדול שבו היו עוד שבויים פצועים. כמה? אני לא יודע, העיניים שלי היו מכוסות".
בחדר הטיפולים הזה הוא שהה ביממה הראשונה שלו בשבי. "הייתי צמא, נרדמתי והתעוררתי וחוזר חלילה וכאב לי נורא, אבל אחרי הקטע של וידוא ההריגה הכל נראה לי קטן. אמרתי לעצמי שאם נשארתי בחיים כשהמוות היה כל כך קרוב, אולי יש מישהו ששומר עליי.
"כשהעבירו אותי לחדר משודרג, עם מיטה ומצעים ובלי עיניים מכוסות, הרגשתי שזכיתי בפרס. בפעם הראשונה שהוציאו אותי לחצר עם עוד שבויים שמעתי מישהו אומר 'היום שבת' וככה הבנתי שכבר עבר שבוע מאז שנפלתי בשבי ושיש מלחמה כוללת וקשה. קיוויתי שהנוכחות של שבויים נוספים תקל עליי, אבל לשובים שלי היו רעיונות אחרים.
"הם דחפו אותי לגיגית של מים מעופשים, הכניסו עוד מישהו והסוהרים שישבו מסביב הרביצו לנו במקלות חופשי-חופשי. בשלב הבא הם נתנו לי מקל ופקדו עליי להרביץ לשני, להרביץ חזק. כשלא יכולתי לעשות את זה הם חבטו בי במקל בתור הדגמה. הוא ביקש ממני שאכה אותו בכל הכוח כדי שהם יירגעו. זו הייתה ההתעללות הכי אהובה עליהם – לראות איך אנחנו הולכים מכות. היו להם עוד שיטות להתעללות, אבל אני לא רוצה לתאר את כולן.
"במשך 45 ימים הבטן שלי נדבקה לגב מרוב רעב. פעם ביום הביאו לי חצי פיתה עם קצת פול, בבוקר הביאו חצי כוס מים לכל היום. מרוב צמא לא היה לי רוק בפה. פעם ביום היו מוציאים את החיילים השבויים, כל אחד החזיק את סיר הלילה שלו בשתי ידיים, כדי לא לשפוך, תפס בשיניים את החולצה של החייל שהלך לפניו, וככה התקדמנו בטור ארוך, תחת מכות, עד לאיזה בור שלתוכו שפכנו הכל. תנאים קשים, השפלות והתעללויות, אבל לפחות לא הייתי באזור מלחמה כמו החטופים בעזה".
איך הצלחת לשמור על אופטימיות? "מי אמר ששמרתי? למדתי לחיות את הרגע. יש רגע נסבל ויש רגע שחור משחור. רגע רגוע ושקט אף פעם לא היה. אמרתי לעצמי 'שלושת החודשים הראשונים יהיו קשים, אבל אחרי שנה ישחררו אותי'. לא יודע למה ננעלתי על שנה. הופתעתי מאוד כששוחררתי אחרי 45 ימים בעסקה של חילופי שבויים.
"אחרי 7 באוקטובר רציתי לפנות לחטופים שלנו בעזה ולהגיד להם 'אל תתייאשו, עוד קצת, תמיד יש תקווה, תחזיקו מעמד', ובחלומות הכי מפחידים לא חשבתי שהם יהיו בעזה יותר מ-600 ימים. זה פשוט לא אנושי. אילו מישהו היה מספר לי כמה אסבול אחרי שאחזור הביתה, לישראל, אולי לא הייתי שורד".

רווק לא מאושר

הוריו של שמוליק לא קיבלו את פניו בשדה התעופה. "הם סיפרו שצה"ל אסר על כל ההורים להגיע", אומרת האחות גלית, "הם כיבדו את ההוראה ובדיעבד גילו שכל ההורים האחרים באו ושמוליק היה לבד".
"באמת?" הוא נועץ בה מבט משתומם. "אני לא זוכר שזה מה שהיה. אני זוכר שהדבר הראשון שנתנו לי ביד היה מכתב רשמי עם השם שלי שבו צה"ל מודיע לי כמה שנות מאסר מגיע לי לקבל בגין בגידה. אחרי פגישה קצרה עם ההורים לקחו אותי לאיזה מקום בזכרון יעקב. להורים אמרו שזה בית הבראה, ובעצם זה היה מתקן של חקירות. מהבוקר עד הערב תחקירים ותצהירים. מה סיפרתי, למי סיפרתי, איזה מספרים נתתי וכאלה. מה יכולתי לספר? לא ידעתי כלום. אחרי יומיים-שלושה שלחו אותי הביתה ואמרו לי להגיע לג'וליס, שם יצוותו אותי מחדש".
הוריו של סמ״ר שהם ז״ל מדברים על בנם
(צילום: איתן גליקמן )
כחייל ממושמע הוא התייצב מיד. "הפצע בכתף עוד היה מוגלתי ומדמם, לא יכולתי להזיז את היד, וכששאלו אותי איפה אני רוצה להמשיך את השירות שלי לא חשבתי פעמיים. אמרתי שאני רוצה לחזור לשריון, ליחידה שלי, ולהיות נהג טנק. התשובה שקיבלתי הייתה 'תשכח מזה'. הציעו לי להיות אפסנאי בג'וליס או טבח ברפיח. למה מגיע לי העונש הזה? השליש אמר לי 'תמתין בחוץ' אז יצאתי, חיכיתי בגשם, ורק כשירד הערב העזתי לדפוק שוב על הדלת. המשרד היה סגור, כולם הלכו הביתה.
"כשלמחרת חזר אותו סיפור, נשברתי, השארתי את הקיטבג בפתח המשרד של השליש ונסעתי הביתה בלי לדעת מה יהיה".
אחרי שלושה שבועות הוא חזר לג'וליס, "והפעם השליש לא אמר לי להמתין. תוך כמה דקות הגיעה משטרה צבאית, שמו לי אזיקים – לפחות לא כיסו לי את העיניים – וישר לכלא 4. אחרי שלושה ימים העלו אותי למשפט, קיבלתי עשרה ימים על נפקדות, והמשפחה שלי לא ידעה לאן נעלמתי. אף אחד לא חשב לעדכן אותה שעברתי מכלא במצרים לכלא בישראל".
אחרי שחרורו מהכלא הוא חתם את הפרק הצבאי בחייו, בתקווה לפתוח דף חדש. "הייתי תמים", הוא אומר, "חשבתי שייקח לי קצת זמן להתאושש ואז אחזור לשגרה. לא חשבתי שפדוי שבי זקוק לעזרה בכל דבר קטן. חזרתי לגור עם ההורים כאילו שאני ילד, במשך שמונה שנים עבדתי בכותנה של המושב, ואחר כך עבדתי בכל מה שבא. כשסיפרו לי שמשרד הביטחון מתחיל לטפל בפדויי שבי, הלכתי לשם. על כל תלונה שלחו אותי לעוד פסיכיאטר, לא הכירו בי כנכה צה"ל למרות שהפוסט-טראומה שלי צעקה לשמיים, לא הציעו לי שיקום, היה לי רע.
"רציתי להתחתן, רציתי ילדים, אבל אף אחת לא רצתה אותי. אולי לא הייתי מספיק חכם, אולי לא הייתי מספיק עשיר, אולי בגלל שנסגרתי בתוך עצמי ולא סיפרתי מה עברתי והתמודדתי לבד עם הסיוטים, אולי שידרתי משהו לא טוב, אני באמת לא יודע. גבר עם פוסט-טראומה זה לא מצרך מבוקש. עד גיל 48 הייתי רווק, לא רווק מאושר. התחלתי לבנות את הבית שבו אנחנו גרים עכשיו כי חלמתי על משפחה".
כשכבר היה על סוף ייאוש, באה לו הישועה. "מישהו מהמושב התחתן עם פיליפינית שהוא הביא לארץ ושאל אותי אם גם אני רוצה. ישר אמרתי 'כן'. הוא סיפר לי שבמנילה יש משרד שידוכים עם בחורות טובות וטסנו לשם ביחד. לא סיפרתי להורים, הם חשבו שזאת חופשה. במשרד השידוכים שאלו אותי אם אני מחפש מטפלת ואמרתי 'מה פתאום, אני מחפש חברה לחיים'. הראו לי תמונות של רחל, שהייתה אז בת 25, יפהפייה. שלחתי לה הצעת נישואים, היא הסכימה ולמחרת נסעתי אליה, דיברנו קצת והתחתנו בעירייה כדי שהיא תוכל להיכנס לישראל".
"זה לא היה בדיוק ככה", מספרת רחל. "לא הייתי רווקה שמתה להתחתן, אבל ידעתי שישראל הרבה יותר מתקדמת מהפיליפינים. חוץ מזה, הסתכלתי בעיניים של שמוליק וראיתי שיש לו לב טוב. אחרי שנה נולד לנו בן ראשון. רציתי שיהיה לו שם בעברית, אבל עוד לא ידעתי את השפה. ביקשתי משמוליק לחפש שם שמחבר את השמות של שנינו, S מהשם שמוליק ו-M מהשם מיץ'. הוא סיפר לי על הכהן הגדול ואבני החושן. אחרי שנה וחצי, כשנולדה לנו בת, קראנו לה ספיר. שתי אבנים יקרות".
"שֹהם בלי ו'", הוא מדגיש, "כמו שכתוב בתורה".

חיים שלא יתגשמו

ב-22 השנים שחלפו מאז הגיעה לישראל היא לא התחרטה על הצעד שעשתה. "ישראל הייתה גן עדן אם לא היו בה מלחמות. לא חשבתי על המלחמות כשהילדים היו קטנים, זה היה רחוק, אבל כששֹהם התחיל תיכון זה התקרב. ואחרי שהוא התגייס זה עוד יותר התקרב. כל הזמן דאגתי לו, אפילו מתוך שינה. בכל טלפון אמרתי לו 'תשמור עליך' והוא הבטיח לי שהוא שומר. כשידעתי שהוא יבוא לשבת קניתי לו סטייק אנטרקוט, כמו שהוא אוהב. בכל פעם ששֹהם עמד בדלת אמרתי 'וואו, כמה שאתה יפה'. בצבא הוא תפס גובה, והייתי צריכה לעמוד על האצבעות כדי לתת לו נשיקה".
איך הגבתם כששֹהם הודיע שהוא רוצה להיות שריונר בן שריונר? "לא התערבתי בגלל שאני לא מבינה בצבא", אומרת רחל. שמוליק מעיד שבנו של פדוי שבי לא זקוק לחתימת הוריו על שירות קרבי. "ואם היה צריך חתימה הייתי חותם. למה לא? רציתי שהבן שלי יהיה מאושר בכל מה שהוא יבחר, הוא ילד חכם ומחונך ומתוק. והוא ציוני בדם. שֹהם דחה את הגיוס שלו בשנתיים כדי לתרום במכינה, וכשרצו לשבץ אותו ב-188 הוא אמר 'לא, אני רוצה להיות כמו אבא שלי, באותה פלוגה ובאותו התפקיד'. בנובמבר הוא היה אמור להשתחרר".
בשנת השירות הכיר שֹהם את אנאבל (20), "והיינו יחד שנה וחודש ו-14 ימים". היא לובשת את אחת מחולצותיו, שחורה עם כיתוב בצהוב, שם הפלוגה שלו, "ומפאייר אימפריה". "הוא לא התיישב בטנק בגלל אבא שלו אלא בעקבות אבא שלו, וזה הבדל משמעותי. אם הוא היה הולך לשריון ולא היה אוהב את הטנקים ולא היה אוהב את הדברים הלא-כיפיים, הוא לא היה נשאר.
"שֹהם התבאס כששמע שהרבה נהגים לא הגיעו לגדוד בגלל שהם התעייפו ונשחקו. הוא היה בגימלים, עם תור לניתוח חניכיים, ולאור המצב הוא החליט לדחות לאחרי השחרור.
"תיכננו לשכור דירה איפשהו בצפון, שֹהם אוהב ומעריץ את הוריו ולא יכול להתרחק מהם. הוא רצה ללמוד פסיכולוגיה, ראינו את עצמנו עם ארבעה ילדים ואולי עוד שניים מאומצים, ראינו חיים שלמים ומלאים שלא יתגשמו לעולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.07.25