יש משהו כל כך אינטימי בבית ריק על הבוקר, קצת אחרי שהילדים הלכו לבית הספר. ככה בדיוק אני פוגשת את סבין תעסה. היא יושבת לבדה ליד שולחן המטבח בדירתה החדשה בנתניה, קוראת הודעות ושותה קפה. יפה כמו תמיד, האישה היא גם קוסמטיקאית מדופלמת וגם צרפתייה שנולדה בפריז, אז עור הפנים שלה נראה כמו סחלב בן יומו.
הדירה שלה מלאה בסימנים של אמא שמתכננת להשליט סדר עד שהילדים יחזרו הביתה. על הספה בסלון ערימת בגדים ריחניים שיצאה מהמייבש וממתינה לקיפול. הרובוט השואב מסייר לו כמו מ"כ עגלגל ברחבי הדירה ואוסף פירורים מהרצפה, למרות שספציפית היום הוא מעצבן אותה. "למה הוא עושה את הרעש הזה?" היא שואלת בחשד, "יכול להיות שהוא מקולקל?" לסבין יש OCD, מה שעושה אותה רגישה מאוד גם לרעש וגם ללכלוך. הבית שלה חייב להישאר מאורגן ומרגיע תמיד, אולי כאנטיתזה לנפש הסוערת שלה.
עדותה של סבין תעסה באו"ם, ספטמבר 2024
(צילום: UN)
אני מחכה לה שתסיים לארגן את הכביסה, צופה בה מניחה בסלסילה חולצות ומקשיבה לפלייליסט שנות השמונים בדירתה שטופת האור. ולרגע אחד זה מרגיש כמו בוקר נורמלי. כאילו שלא היה 7 באוקטובר, כאילו לא חלפו 700 ימים מאז שהמחבלים רצחו את בנה הבכור אור ז”ל בחוף זיקים ואת בעלה גיל ז"ל מטרים ספורים מהבית, וגם פצעו והתעללו בצורה מעוררת פלצות בשני ילדיה הקטנים, קורן ושי. אבל זו רק פנטזיה, חלום על חיים פשוטים של כביסה ריחנית ואישה שמזמזמת להיטים כשהיא מקפלת. במציאות תעסה איבדה הרבה יותר מדי ב-7 באוקטובר, והדבר היחידי שמנחם אותי זה לחשוב שהיא בטח חזקה מול זה. כמו שהיא תמיד.
"איזו לוחמת בנשמה האישה הזו", אני חושבת, "היא נשארה לגמרי לבדה, ותראי איזה בית היא בנתה פה". אי-אפשר שלא להתפעל ממה שהספיקה בפחות משנתיים. הילדים מטופלים היטב, ויש להם חיים חדשים שסבין נאבקת שהם ייהנו בהם.
אבל אז אנחנו הולכות לשבת במרפסת שלה, שחולשת על אחת הקומות הכי גבוהות במגדל מגורים בנתניה. מהמרפסת אני פתאום רואה את הים הכחול של חוף פולג וברגע אני מבינה הכל. לא סתם היא בחרה לגור בדירה שרואים ממנה את הים. עכשיו אני נזכרת שגם הדירה הראשונה שלה בנתניה, זו ששכרה מיד אחרי הטבח, השקיפה על החוף מקרוב. לא סתם היא נראתה לי כל כך עצובה ואבודה במחשבות שלה קודם, כשהסתכלה על רצועת הטורקיז המנצנצת שלמטה ושתקה. "אז בגלל זה בחרת בבית הזה, כדי שתוכלי סוף-סוף להתאבל על אור כמו שרצית", אני אומרת והיא מנידה בראשה. "כן", היא אומרת, "מאז שאור נרצח אני חייבת תמיד לגור ליד הים. יש לי חתיכת מריבה עם הים הזה, וכל בוקר כשהילדים הולכים ויש לי שקט, אני יושבת במרפסת, מסתכלת קדימה ומנסה להתפייס עם הים".
וזה מצליח?
"לא. אני עדיין כועסת עליו. מאוד. הוא לקח את הילד שלי. האמת שאני אף פעם לא ראיתי את הים כמקום להוציא את העצבים שלי. אצלי זה בדיוק הפוך, כשאני מתעצבנת אני יורה ישר. פורקת על מי שמולי. אז לא הייתי צריכה את הים בשביל לאוורר תסכולים. אבל גיל, בעלי, היה מאוד מחובר לים. היה הולך אליו כשרצה להתפרק. הייתי כל הזמן אומרת לו בציניות 'די ללכת לים, הים כבר מספיק מלוח מהדמעות שלך. הדגים כבר התפגרו מרוב מלח ששפכת. בוא תדבר איתי, אני פה בשבילך'. ועכשיו גיל איננו, ואור, תראי מה קרה לו עם הים הזה".
כשפגשתי אותה בפעם הראשונה כמה חודשים קצרים אחרי הטבח, היא אמרה לי בכנות הממכרת הזו שמאפיינת אותה שלא, היא עדיין לא התחילה להתאבל על אור. "אני לא מצליחה להגיע לזה", היא אמרה, "אני כל הזמן חושבת עליו, מתגעגעת אליו כל כך, אבל אין לי דקה אחת להתיישב ולהרגיש את זה". ובאמת, היו לה כל כך הרבה דברים דחופים אחרים על הצלחת הרגשית - בעלה שנרצח והשאיר אותה עם שלושה ילדים שנעקרו מביתם ושצריך לשכן בדירה חדשה בנתניה, ילדים מוכי טראומה מהסוג הנורא ביותר שצריך להרגיל למסגרות.
כולם מכירים את הסיפור של הילדים שלה, שהפכו לסמל של "סרט הזוועות" שהוציא דובר צה"ל בתחילת המלחמה. שי היה בן שמונה אז, קורן בן 12. הילדים הקטנים מבין ארבעת הבנים של המשפחה עברו משהו מעורר פלצות שהביטוי סרט אימה קטן עליו. ובכל זאת, תזכורת קצרה - ב-7 באוקטובר, סבין וגיל תעסה, לוחם אש, היו בתהליך פרידה. סבין נשארה לגור בבית הגדול של המשפחה, וגיל עבר להתגורר ביחידת הדיור בחצר המשק שלהם בנתיב העשרה. שם הוא והקטנים ישנו באותה שבת בבוקר.
כשהאזעקות התחילו, גיל רץ איתם למיגונית בחצר, מבנה דמוי איגלו שהוא כינה "הפעמונית". גיל הבין מהר מאוד שמדובר בחדירת מחבלים. כשהוא שמע אותם מנסים לנסר את הדלת של הבית של השכן המבוגר שלו, אלפרדו, הוא רץ להביא מיחידת הדיור את האקדח כדי להגן עליו. זה לא עזר, כי המחבלים זרקו על המיגונית רימון, והוא, באקט אחרון של גבורה מטורפת, קפץ עליו כדי להגן בגופו על הילדים. את שאר האירועים רואים טוב מדי בסרט הזוועות. הילדים ניצלו, אבל נפצעו בצורה קשה. בסרטון נראים שני ילדים מבועתים ומדממים, ומולם עומד מחבל שפותח את המקרר, מוציא בקבוק קולה, ושותה ישר מהפייה כאילו שהוא על ערסל בקריביים. "למה אני בחיים", קורן צועק שוב ושוב והלב לא עומד בזה, "למה אני לא מת?"
זו שאלה טובה. למה לחיות אחרי שרואים את אבא שלך מוטל מת לנגד עיניך, אחרי שאחיך הקטן שותק מרוב הלם מפציעה קשה בעינו, אחרי שהבנת שאנשים בעולם הזה מסוגלים לרוע שטני של שדים? לי אין את התשובה לזה.
בשבוע שעבר הופץ בעולם סרטון שבו נראית סבין עומדת לצידו של ראש הממשלה נתניהו. השניים מציגים את סרטון הזוועות המלא שצולם בביתה שבנתיב העשרה ב-7 באוקטובר. “לשכת ראש הממשלה ביקשה ממני אישור להפיץ את הסרטון בעולם, וברור שהסכמתי. הובטח לי שהוא לא יודלף לארץ, אבל כמובן שזה קרה, והוא התפשט כמו אש בשדה קוצים”.
איך הילדים הגיבו?
“לזוהר (בנה בן ה-15 - ד”ס) היה ממש קשה. זה כאב לי מאוד, אבל בסופו של דבר הבנתי שאין לי שליטה על זה, ושהעולם חייב לראות מה קרה כאן. אני שלמה עם ההחלטה לאשר את הפרסום, וגם הבנים, למרות המחיר הכבד שאנחנו משלמים”.
הילד נכנס מתחת לכיסא
בשנתיים האחרונות, סבין עשתה הכל כדי שילדיה ירצו להמשיך לחיות. היא המשיכה להקרין להם אופטימיות, לקחה אותם לאורלנדו, לימי כיף, עבדה קשה כדי לבנות בהם אמון מחודש באנשים. הנה, עכשיו אחד מהם מתקשר אליה. היא עונה לו "כן מאמי", בטון רך ומתנגן כזה שישר מרים לו וגם לי את מצב הרוח. אף אחד מהילדים לא יודע שרק שנייה לפני זה היא ישבה מול הים שהפך למצבה הכחולה של אור שלה, בהתה בו, וכל הגוף שלה צרח מגעגועים לבנה המת.
אור, הבכור של סבין, היה בן 17, ילד רגיש ומצחיק. הוא גם היה הכי קרוב אליה ודומה לה. אפילו היה לו OCD בדיוק כמו למאמו שלו. "הוא לא יכול היה לסבול את המגע של החול על הרגליים שלו", סבין אומרת, "אנשים עם בעיה בוויסות החושי, כמוני וכמוהו, תמיד סובלים מהחול והזיעה והזפת של הים. אז לקראת הגיוס שלו לצבא, הוא החליט שמעכשיו הוא כל שבת ילך לחוף זיקים עם חברים. ינסה להרגיל את עצמו לחול ולזיעה". היא אומרת שזה ממש הפך אצלו לטקס, שבת בחוף עם החברים, "היו מתחילים מוקדם מאוד בבוקר בדיג, ואז עושים ריצה על החוף, ובסוף מתרחצים בים ומקלחות לפני שחוזרים".
וזה בדיוק מה שהיה אמור לקרות באותה השבת, רק שאז הגיע המטח הראשון. אור והחברים חשבו שמדובר ברקטות בלבד, אז הם ברחו לחניה, לרכב של החבר שהסיע אותם לשם. "הם היו כבר בדרך הביתה", סבין אומרת ובקול שלה אני שומעת את ה”אילו הוא רק היה..." הגדול והמענה שחולף במוחו של כל בן אדם ששכל מישהו שהוא אהב. רק שזה לא מה שקרה. שבעה חיילים מגולני, גדוד 51, הוקפצו לזיקים. הם עצרו את קבוצת המתבגרים מלברוח באוטו, ופקדו עליהם להתחבא בשירותים.
ראיינתי את סבין כמה חודשים קצרים מאוד אחרי 7 באוקטובר, ואז היא עוד לא ידעה מה באמת קרה שם. אבל עכשיו אנחנו נפגשות כמעט שנתיים אחרי, ובינתיים צה"ל פירסם תחקיר מקיף על מה שהתרחש בחוף הדמים. "החיילים של גולני היו צריכים להגיע לנתיב העשרה, אבל במקום זה הם התברברו בחולות זיקים", היא אומרת, "ואז הם קיבלו הוראה מיידית להגיע לחוף זיקים כי יש התקפה מהים. שתביני, הגיעו לשם סירות של הקומנדו של חמאס, חיילים מאומנים. כל אחד מהם סוחב עליו אר-פי-ג’י, רימונים, הם יצאו כמו מפלצות מהמים. דיברתי עם הניצול היחיד שהצליח לצאת מתא השירותים, והוא סיפר לי הכל. איך שני חיילים נכנסו איתם לשירותים, איך הם ראו את החמאסניקים מתקרבים, ואמרו לילדים 'תישארו פה'. ואז איך הם ברחו".
בלתי אפשרי לעכל דבר כזה.
"אין יום שאני לא חושבת על זה. הפקירו לי את הילד ונטשו את האזרחים".
סבין יודעת בדיוק איך זירת הרצח בזיקים נראתה, היא התעקשה שייקחו אותה לשם ממש בהתחלה. "זו צורת ההתמודדות שלי", היא אומרת, "אני חייבת לדעת הכל, לא משנה כמה זה נורא. אף אחד לא יסתיר ממני כלום".
אני נזכרת איך סיפרה שגם ביום הטבח עצמו, כשבאו לפנות אותה מהבית, היא הצליחה לחמוק מהם לחצר כדי לראות את הגופה של בעלה האהוב, גיל. אלו דברים שרק אישה שמעדיפה מציאות גרועה על פני שקר יפה כמו סבין מסוגלת לעשות. "את יודעת", היא אומרת, "לא הבינו אותי כשדיברתי על חיילי גולני ואמרתי עליהם 'הם ברחו כמו שפנים'. הם לא מבינים שלא ניסיתי להכפיש את החיילים, אני רק רוצה שנלמד מזה, שנוודא שזה לא יקרה לנו יותר לעולם. ולכן, כל מה שאני רוצה זו ועדת חקירה. ממלכתית. ואני אומרת לך עכשיו: מדינת ישראל תיתן לי תשובות. לא יסתירו ממני את האמת".
5 צפייה בגלריה
"אמר לי 'סבין, את לא יכולה לעשות דברים כאלה'". יוסף חדאד
(צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)
700 ימים עברו מאז, וסבין ושאר המשפחות לא קיבלו ועדת חקירה אחת. לא ממלכתית, ואפילו לא ממשלתית. אפס תשובות על השאלות הכי חשובות שבן אדם יכול לשאול את עצמו - למה הילד והבעל שלי מתו? למה שלושת הילדים שנותרו הופקרו ככה בעוטף וראו בעיניים שלהם דברים שהם מראות שואה לכל דבר? איש לא באמת לוקח אחריות, ובטח שלא אשמה. אנשים פיתחו אלרגיה למילה אשמה כאילו שהיא כוסברה על מנה תאילנדית, ובעוד זה קורה, סבין פשוט העמיסה על עצמה כמו סבלית בלונדינית את כל האחריות. לבדה.
עשית עבודה כזו טובה עם החיים החדשים, עם הילדים.
"כן, אבל ברור שמצבם עכשיו לא טוב. שלושתם עם פוסט-טראומה. אחד מהם איבד אמון בבני אדם, הוא לא רוצה חברים יותר. הוא מסתגר בבית, רק עם האחים שלו ובמחשב. מספיק שמישהו מחבק אותו והוא טיפה מזיע והוא ישר נרתע ממנו ואומר לי 'אמא, זה הריח של המחבלים’. והשני, לקחתי אותו לכנס בצרפת, ברגע שהוא שמע את הבאסים והבומים, הילד נכנס לי מתחת לכיסא".
כיוון שסבין תמיד מעדיפה להתמודד עם המציאות, ככה היא גם מנסה לגדל את הילדים שלה. "כשהייתי במסע הסברה בברצלונה", היא מספרת, "הווייז הביא אותי בטעות לרובע מוסלמי ואחד הילדים ישר נכנס ללחץ נוראי. אני אומרת לו 'מאמי, אלה החיים'. מסבירה לו שיש פה מוסלמים ממרוקו, מאלג'יר, מתוניסיה, הם באו לפה כי אין להם חופש ביטוי במדינה שלהם והם רוצים לעבוד פה, ואני מבינה שהם מרתיעים, אבל לא כולם רוצים להרוג אותך כי אתה ישראלי ויהודי. והוא אומר לי 'לא, קחי אותי עכשיו לאוטו'. 'אבל האוטו זה במרחק עשר דקות הליכה. ואז מה?' והוא אומר 'ואז אני רוצה להישאר שעה באוטו להירגע'. אמרתי לו שבסדר, אבל אני משאירה אותו שם ומבקשת שייתן לי ללכת בשכונה ולהסתובב".
את לא מוכנה שהם יחיו בפחד.
"אבל זו הדרך. אתמול מישהו אמר לי בצורה מופתעת ושיפוטית כזו, 'מה, את משאירה אותם לבד בבית כשאתם חוזרים בסופי שבוע לנתיב העשרה?' אמרתי לו, 'בטח'. אנשים לא מבינים את הראש הקרימינלי שלי, חושבים שאחרי טראומה כזו הורה צריך לעשות הכל כדי שהילד לא יחווה את הטראומה הזו שוב. ואני מסבירה להם, זה כמו מישהו שעושה תאונת דרכים, חלילה. אם הוא למחרת לא עולה על ההגה, לא בטוח שהוא יחזור לנהוג. אני אומרת לבנים שלי 'החיים לא צפויים, אתם עוד תעברו ליד אנשים שמדברים ערבית, תשמעו פיצוצים, תריחו ריח של זיעה מבית שחי כמו אצל המחבל שדיבר איתכם, תהיו חייבים להתרגל לזה'".
היא אישה גאה. “לא רוצה תרומות, ולא רחמים”, היא אומרת, “רק את מה שמגיע לי”. בחודשים האחרונים, היא מספרת, מינהלת תקומה עצרה את הסיוע שניתן לה, והכניסה אותה לצד משפחות נוספות לקטגוריה המכונה “משתהים”. מעין עמדת המתנה עד שהמינהלת תקבל החלטה בעניינם. “אי-אפשר לקבל את זה”, היא אומרת, “למה אחרי כל מה שעברנו אנחנו צריכים לעבור כזו בירוקרטיה ארורה? מהרגע שהפסיקו לי משום מה את המתווה, אין לי שום עזרה עם שכר הדירה בדירה בנתניה. אין לי גם אישור הסעות לבתי הספר של הבנים”. ממינהלת תקומה נמסר בתגובה: "הנושא של סבין מטופל במרץ, ונקווה לבשורות טובות בקרוב”.
העימות בלונדון
”לביאה”, ככה נהוג היום לקרוא לכל אישה ישראלית חזקה. וסבין היא ללא ספק אחת החתולות הכי גדולות ושורדות שנתקלתי בהן בג’ונגל של הקיום כאן. בשנתיים שחלפו היא מצאה את הייעוד החדש שלה והפכה לאחת מלוחמות ההסברה הכי טובות שיש לנו במאבק על דעת הקהל הבינלאומית. לפעמים היא נוסעת למסעות ההסברה שלה לבדה, אבל לרוב היא נוסעת בעולם עם השותף שלה להסברה, יוסף חדאד.
חדאד מנסה ללמד אותה להיות שכלתנית כמוהו ולחשוב לפני שהיא מדברת, ולרוב זה מצליח, למעט פעם אחת. "אני ויוסף נסענו לפרלמנט בלונדון", היא נזכרת, "איך שאנחנו יוצאים מהפרלמנט, פתאום עומדים לנו בחוץ פרו-פלסטינים עם דגלים ושלטים. ואני ויוסף, אנחנו רק מחכים לדברים כאלו. זה בשר בשבילנו, אנחנו תמיד מבקשים ללכת למקומות הכי פרו-פלסטיניים שיש. אני כבר מתכוננת אבל אז יוסף אומר לי 'תנסי להקשיב לי רגע. רק כשאני מסמן לך, את מתחילה לדבר'.
"ואז יוסף מתחיל לדבר, ובאמת אני רואה שאנחנו עושים עבודה נהדרת, מצליחים לשכנע כמה מהם. פתאום מגיע מאחוריי איזה בריון אחד, ענק ושרירי, דופק לי על הכתף. אני מסתובבת והוא אומר לי 'פאק יזראל, פאק IDF, פאק יו'. ואני אומרת לו באנגלית 'למה אתה מעליב אותי? אתה רוצה לדעת מה קרה לי?' והוא צורח עליי 'לא אכפת לי מה קרה לך'. אני אומרת לו 'אתה יודע שרצחו לי את הילד? שהם שחטו את הילד התמים שלי, שהיה רק בן 17?' ואז הוא מסתכל עליי ואומר 'פאק יור סאן', שילך לעזאזל הבן שלך. אני נשבעת לך, ראיתי אדום, אני בחיים שלי לא התנהגתי ככה. התחלתי לדחוף אותו והתנפלתי עליו עם כל הגוף שלי, ואני שומעת שיוסף צועק ברקע 'מה את עושה? את לא נורמלית, אסור לך'. ההוא ישר שולף את הסלולרי לצלם, אבל לי לא היה אכפת, נתתי לו כזה אגרוף, רק אחרי זה גיליתי שהיד שלי נפוחה לגמרי.
"אחרי שזה נרגע, יוסף אמר לי - 'סבין, את לא יכולה לעשות דברים כאלו'. אמרתי לו 'הוא קילל את הבן שלי. אין מה לעשות'".
עכשיו היא מסתכלת לתוך המזווה, מחפשת מה להכין לילדים היום לארוחת צהריים. ואחרי שהיא תבשל, היא בטח תתיישב במרפסת. אולי תריב עוד קצת עם הים. "אני צריכה קודם כל לסגור מעגל", היא אומרת, "רוצה לדעת שהבנים שלי מטופלים ומסודרים, שיש לנו בית משלנו ועזרה מהמדינה. ואז אולי אני אמצא לי אהבה חדשה, למרות שאני עדיין אוהבת את גיל ותמיד אוהב אותו". ועם זה אני נפרדת ממנה, מאישה שהיא תחנת כוח.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
