אלי טהר היה רגיל לקבל שיחות טלפון ב-5:00 בבוקר מהבן יוסי טהר ז"ל, שהיה מפקד בכיר ביחידה המבצעית בשב"כ. זה היה הזמן שלהם לשיחות נפש, עם סימן מוסכם שקיבל האב להתרחק מעט מהבית לכיוון אורוות הסוסים שלו במושב עזריקם, כדי שיוכלו לדבר בפרטיות.
ביום חמישי שלפני השבת השחורה, אלי קיבל מיוסי בשורה טובה. "הייתי מחכה לשיחות שלנו לפתיחת היום. או שיוסי היה חוזר מגלישה בים, או שרכב על אופנוע, או שחזר מפעילות שלו בשירות שהסתיימה רק בבוקר, והיינו מדברים על הכול. היינו חברים, זאת אומרת אבא ובן, אבל היינו חברים, ממש, דיברנו על הכול בלי מחסומים, בלי פסיקים ובלי נקודה. וביום חמישי בבוקר כרגיל דיברנו, ואז הוא אמר לי: 'אתה בבית או כבר ליד הסוסים?' אמרתי לו שאני בבית, והוא אמר לי: 'אז לך על יד הסוסים, אני מתקשר אליך עוד שתי דקות'. כשהיה לו משהו להגיד שהוא לא היה רוצה שאולי אמא שלו תשמע, הייתי מדבר איתו שם. והוא התחיל לספר לי: 'אתמול הייתה לי פגישה עם ראש היחידה המבצעית של השירות והוא רוצה שאני אצא ללימודים שנתיים, ואז שאחזור להחליף אותו בתפקיד'. שאלתי: 'אז מה הבעיה?' כי היה נשמע שהוא מודאג. והוא ענה: 'תראה, יש אנשים שהם יותר ותיקים ממני, יותר מבוגרים ממני, לא נעים לי לעקוף אותם'".
מה ייעצת לו?
"אמרתי לו: 'יוסי, תשמע. בוא תגיד לי, אבל בכנות: אתה דרכת על מישהו? אתה ליכלכת על מישהו? אתה עשית איזו פוליטיקה בשביל זה?' והוא ענה לי הכי בפשטות: 'אבא, אתה מכיר אותי, אצלי אין דבר כזה. ואם הייתי עושה משהו כזה, לא הייתי אומר לך שלא נעים לי'. אמרתי לו: 'אז תשמע, אם לא עשית כלום ורוצים אותך, זה כמו שאתה הולך עכשיו למפעל הפיס ועומדים שישה אנשים וכולם מגרדים את החישגד הזה ואף אחד לא זוכה, ואתה השביעי, גירדת וזכית. אז מה תגיד להוא שמוכר את הכרטיסים? אני הייתי השביעי, תן את הפרס לראשון? לא. אז זה בדיוק אותו דבר. רוצים אותך? זו הזכייה שלך. אם אתה רואה את עצמך בתוך הארגון, אז תתמקד במטרה ועזוב רחשי רקע, לך קדימה. ואם אתה מתלבט אם להישאר בשירות או לא, אז קח החלטה'.
"זו השיחה שהייתה לי איתו ב-5:00 בבוקר. ב-22:00 בלילה הוא כתב לי: 'אבא, אני רוצה להגיד לך שאני מאוד מעריך אותך, אתה נותן לי כוח כשאני צריך לחשוב בצורה שקולה, חמה, חברית, הגיונית ולא אנוכית. חשוב לי שתדע שאתה יקר לי מאוד. אוהב, יוסי'".
בבוקר 7 באוקטובר, יומיים אחר כך, נפל יוסי בהיתקלות מול מחבלים ליד קיבוץ מפלסים בעוטף, אחרי שיצא לשם כדי לחלץ לוחם שלו שנפצע. הלוחם פונה בבטחה ויוסי פתח באש בכניסה לקיבוץ כשראה סביבה מחבלים. שניים שארבו לו ירו בו מטווח של עשרה מטרים והוא נהרג במקום. בשביל טהר האב, זו הייתה הדפיקה השלישית בדלת. 20 שנה קודם שכל את בנו רועי ז"ל, שהיה חייל ונהרג בתאונת אופנוע, וב-1981 איבד גם את אחיו, יוסף (יוסי) ז"ל, שהיה קצין לוחם ועל שמו נקרא הבן יוסי. "כשרועי נהרג אמרו לי: 'אתה בטח כבר יודע מה זה', ואני עניתי: 'זה שונה לגמרי. אח זה שונה'. כי כשהבן שלי רועי נהרג, משהו בתוכי מת. ואני מודה שחשבתי שזהו, מכאן אני כבר מוגן. תמיד הלכתי עם הרגשה שלשאר הילדים שלי לא יקרה כלום. אנחנו משפחה לוחמת, אני הייתי בצנחנים, הילדים שלי היו בצנחנים, רועי היה לוחם בנח"ל ויוסי היה קצין בשייטת לפני שב"כ. תמיד הלכתי עם הרגשה שאת שלי שילמתי כבר. גם אח וגם בן – בהחלט שילמתי. כשהודיעו לי שיוסי נפל, אמרתי, זו לא בשורת איוב, אלא אני איוב בעצמו. לא יכול להיות ששלוש פעמים ידפקו לי בדלת. כעסתי נורא ואמרתי לאלוהים, מה, בגלל שאתה מכיר את הכתובת שלי, קל לך לבוא אליי?"
"באמת האמנתי בזה. הוא היה מתהפך עם האופנוע ושולח לי תמונות 'איזה באסה אבא, תראה, לא שמתי מגינים, תראה את היד. אבל לא נורא'. הוא נפצע הרבה פעמים. אהבתי את השובבות הזאת שלו. כל הילדים שלי עם אופנועים, זה בגֶּנים. גם ב-7 באוקטובר כשהדלקנו את הטלוויזיה בבוקר וראינו את הבלגן, לא חשבתי בכלל על הבן שלי. מזל אמרה לי 'תתקשר ליוסי', והתעקשתי איתה שיוסי לא שייך לעזה אלא ליהודה ושומרון, ויוסי לא שם. בסוף היא התקשרה בעצמה לאשתו ליאת, שאמרה שהקפיצו אותו בבוקר, 'אבל אל תדאגי, הוא כבר לא יוצא לשטח, הוא בדרגה של להישאר בחפ"ק'. מזל לא הייתה רגועה ואני כן. אמרתי לעצמי שליוסי לא יקרה כלום, ולה: 'אל תלכי למקומות שחורים. יוסי, לא יקרה לו כלום'. לקראת הצהריים ירדתי לאורוות לתת אוכל לסוסים שלי, ובחזור אני רואה התקהלות סביב הבית. לא הבנתי בהתחל. שמעתי צעקות וראיתי ששני חברים של יוסי באו לקראתי, וברגע הזה הבנתי שקרה אסון. הרגשתי שכל הדם יורד לי לרגליים ואני ריק. מסתכל עליהם ובוהה".
בקיץ נכנס טהר (74) לתפקיד יו"ר יד לבנים, הארגון שמלווה את המשפחות השכולות. מינוי טבעי של מועמד שמכיר את החומר מקרוב. אולי קצת מושבניק מדי לפלורוסנטים במגדל המשרדים שבו יושב הארגון ברמת-גן. "המקום שלי הוא עם הסוסים", הוא מתבדח. "יד לבנים מלווה אותי מעל 20 שנה, מאז שהבן שלי רועי נהרג. עד אז הייתי אח שכול, אבל עוד הייתי עמוק בבניית משפחה, ובפריפריה היינו פחות חשופים ליד לבנים. כשרועי נהרג, בדקתי קצת במועצה שלנו וראיתי שבעצם אין שום דבר למשפחות השכולות. ידעתי ששנים אחורה הייתה איזו עמותה שתרמו לה כסף בשביל לבנות בית יד לבנים במועצה אזורית באר טוביה, אבל 18 שנה, לא קם. בסוף העמותה הזו התפרקה ומהנקודה הזו בנינו בית יד לבנים בבאר טוביה, שנפתח לפני 13 שנה. מאז הוא פעיל מדי יום, תלמידים מגיעים לשם, הורים באים לשם לחוגים, יש כנסים ואירוחים של המשטרה ופיקוד העורף, ומעל הכל - הילדים שלנו מונצחים במקום מסודר. הפכתי ליו"ר יד לבנים של באר טוביה, אחר כך לסגן יו"ר של מחוז המושבים ומשם לארצי".
עוד לפני התפקיד בהתנדבות ביד לבנים, טהר היה חי בקצב גבוה. "לפני שרועי נהרג ניהלתי את היישוב שלי, שיחקתי כדורגל, הייתי מאמן כדורגל ועבדתי כקבלן לעבודות עפר ופיתוח. אשתי מזל מתמודדת עם השכול קצת אחרת ממני, היא מבינה את הדרך שלי להתמודד דרך פעילות חברתית, אבל הסגנון שלה יותר שקט, יותר בבית. תמיד הייתה כזאת אמא אווזה, כל הזמן סביב הילדים. למרות שהבן הגדול שלנו כבר בן 53, היא מתקשרת לבדוק אם הוא אכל, ואם לא והוא בסביבה אז שיבוא לאכול אצלנו בבית".
טהר כבר רגיל לשאלה איך הצליח לקום ולתמוך בהורים שכולים אחרים, כשעולמו חרב עליו בפעם השלישית ב-7 באוקטובר ובפעם השנייה כאבא - בתקופה שלמעגל השכול מצטרפות משפחות חדשות, עם 900 חללים, נכון לירידת הגיליון לדפוס, שנפלו במערכה האחרונה. "סיגלתי לעצמי צורת חיים שאני קם בחמש בבוקר, התמונות של שני הילדים שלי על יד המיטה שלי ואני מנשק את שניהם, ומבקש מהם כוח לאותו יום. אני מדמיין לעצמי גבעה, ואותם יושבים על הגבעה סביב מדורה עם בירה, ובדמיון אני כל ערב עולה את הגבעה לשתות בירה איתם. וזאת המטרה בכל יום. להגיע לגבעה. בדרך כמובן יש נפילות, יש התחלקויות, אני יכול ליפול, לקבל מכה, כמו למשל, כשאני רואה ׳הותר לפרסום׳ ואני מתכווץ, אבל אני ממשיך לטפס בדמיון, לנכוח בחיים שלי, לעשות טוב. ובסוף היום אני מגיע לשתות בירה איתם.
"אז כשאני מגיע להורים השכולים של 7 באוקטובר, אני שומע קודם כל את הסיפור שלהם ואז מספר מי אני ומאיפה אני בא. כשהם שומעים שחוויתי שלוש פעמים שכול, ומרשה לעצמי גם לספר פה ושם בדיחה - המפגש הוא אחר. אני רואה שאני מעלה להם חיוך על הפנים, תקווה שאפשר גם אחרת, ושבתוך כל השבר יש גם פיקים שהם טובים יותר. זה דו-צדדי: אני מחזק ואני מתחזק".
טהר היה נשוי טרי כשאחיו, יוסי טהר, נפל בתחילת שנות ה-80 בפשיטה של הצנחנים בלבנון. "הוא היה שלוש שנים מתחתיי, אני זה שגייסתי אותו לצנחנים וליוויתי אותו. יש לי ממנו מזכרת שלא אשכח לעולם, כשהוא הפתיע אותי בצפון כשהייתי במילואים. הייתי בפעילות בתוך שטח לבנון, הוא היה כבר קצין, ופתאום הוא קרא לי בקשר בכינוי עם ראשי תיבות שרק אני הבנתי ואמר לי: ׳אל תעשה שטויות ושמור על עצמך ואנחנו נתראה בקרוב׳. זאת הייתה השיחה האחרונה בינינו".
הבן יוסי טהר, שנפל כאמור ב-7 באוקטובר, הוא מהחללים היחידים שגם אחרי מותו עדיין אסור לפרסם את תמונתו. הוא הותיר אחריו אישה, ליאת טהר-שור, שמרצה מאז נפילתו על הנישואים לאיש צללים, וארבעה ילדים. רמבו שאף אחד לא האמין שיכול להיפגע ולא לשוב. "ידעתי מה שאני יודע ולא רציתי לדעת מה שאני לא יודע. ככה פתרתי לעצמי את העניין הזה: שמה שהיה כדאי שאדע, יוסי היה מספר. והיו כמובן החלקים המצחיקים של השירות שלו, שהיינו הולכים למסעדה ואיך שנכנסים הוא ישר סורק את השטח".
הוא הרשה לעצמו לשתף אותך בקצת יותר פרטים על מה הוא עושה?
"היינו פתוחים. כמובן שלא הכול, וזה בסדר, אני תמיד הייתי האוזן הקשבת, נתתי לו לדבר ולהבין שלא אתחקר אותו אף פעם. תמיד הייתי מחכה לשיחה ממנו, לא התקשרתי בעצמי כדי לא להפריע למשהו שהוא אולי עושה בזמן הזה. אחר כך יכולנו לדבר גם עשר פעמים באותו היום ועל שטויות. פעם בכמה זמן, סביב חצות, היה מצלצל הטלפון, אני מתעורר, אני רואה שזה יוסי ועונה לו, 'מה קרה?' והוא אומר לי, ׳מה מה קרה? אני רעב, קום, קום, אתה בא איתי לאכול'. 12 בלילה. קמתי, התלבשתי, ויאללה, אנחנו בדרך לאכול".
השבעה הייתה ההזדמנות לגלות מה הוא עשה בשירות כל השנים?
״גם, ובעיקר על האישיות שלו. הוא נתן לכל אחד את ההרגשה שהוא החבר הכי קרוב שלו. הגיע לנו איזה בחור מבוגר, ישב בשבעה אבל לא כל כך מצא את עצמו. ראיתי שהוא בוכה, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: מאיפה אתה מכיר את יוסי? הוא אמר לי שהוא הגנן של היחידה שלהם בשירות. הוא התחיל לספר לי: 'עוברים על ידי אנשים, אני כאילו עוד איזה צמח, אף אחד לא היה מתייחס. אבל לא היה בוקר אחד שיוסי רואה אותי, ולא עוצר על ידי ושואל מה נשמע ומה שלומך. אם זה היה בקיץ הוא היה מציע לי לשתות משהו קר אצלו בחדר, אומר לי: שב, תנוח קצת. ואם זה בחורף, יוסי היה מזמין אותי לנס קפה ומכין אותו בעצמו. היה שואל אותי שאלות, הייתי מספר לו על הילדים שלי, על הנכדים שלי, על הכל'. הוא מספר לי שיוסי הפך להיות הכותל המערבי שלו. 'אף אחד בחיים, מאז שנולדתי', אמר לי האיש הזה, 'לא נתן לי להרגיש שאני כזה חשוב לו'".
חשבת שיוסי בלתי פגיע, שלו זה לא יכול לקרות?
"באמת האמנתי בזה. הוא היה מתהפך עם האופנוע ושולח לי תמונות 'איזה באסה אבא, תראה, לא שמתי מגינים, תראה את היד. אבל לא נורא'. הוא נפצע הרבה פעמים. אהבתי את השובבות הזאת שלו. כל הילדים שלי עם אופנועים, זה בגֶּנים. גם ב-7 באוקטובר כשהדלקנו את הטלוויזיה בבוקר וראינו את הבלגן, לא חשבתי בכלל על הבן שלי. מזל אמרה לי 'תתקשר ליוסי', והתעקשתי איתה שיוסי לא שייך לעזה אלא ליהודה ושומרון, ויוסי לא שם. בסוף היא התקשרה בעצמה לאשתו ליאת, שאמרה שהקפיצו אותו בבוקר, 'אבל אל תדאגי, הוא כבר לא יוצא לשטח, הוא בדרגה של להישאר בחפ"ק'. מזל לא הייתה רגועה ואני כן. אמרתי לעצמי שליוסי לא יקרה כלום, ולה: 'אל תלכי למקומות שחורים. יוסי, לא יקרה לו כלום'. לקראת הצהריים ירדתי לאורוות לתת אוכל לסוסים שלי, ובחזור אני רואה התקהלות סביב הבית. לא הבנתי בהתחלה. שמעתי צעקות וראיתי ששני חברים של יוסי באו לקראתי, וברגע הזה הבנתי שקרה אסון. הרגשתי שכל הדם יורד לי לרגליים ואני ריק. מסתכל עליהם ובוהה".
מה יחסיך עם אלוהים היום?
"לא חזרתי עדיין להתפלל. הרב של היישוב שלנו שאל אותי למה אני כבר לא בא להתפלל. עניתי לו, 'אתה אומר שאלוהים זה אבא שלנו?' והוא ענה 'כן, בטח'. אז אמרתי לו: 'מותר לי לריב עם אבא שלי. אני רוצה שיגיד לי למה שלוש פעמים הוא דפק לי בדלת'".
למה, ואיך נוכל להמשיך את יחסינו מפה.
"כן, ואם הוא ייתן לי הסבר, אקבל את ההסבר ואחזור להאמין, אבל כרגע, כשאני לא מבין איך ולמה - אז לא. אני אדם מאמין, הייתי מניח תפילין כל בוקר. שנה קודם יוסי ביקש ממני לקנות לו טלית ותפילין וביקש שאלמד אותו את התפילה והעניינים. כשהוא נפל, אמרתי למה? הוא לא עשה שום דבר. הוא לא פגע באף אחד, להפך. הוא עשה טוב לכל מי שנגע בו, אזרח, חייל, לוחם, טבח, גנן, כולם אהבו אותו, למה עשית את זה? ועד שלא תגיד לי למה עשית את זה, אני לא מאמין בך יותר. איך אומר הילד כשהוא רב עם ההורים? אני עוזב את הבית. אז עזבתי את הבית".
יש לך שיחות על האמונה עם הורים שכולים דתיים שאתה פוגש?
"אני מדבר איתם על זה, ותראי, אני לא יודע אם זה יותר קל או שזו אחיזת עיניים, אבל לדתיים יש את 'אלוהים נתן, אלוהים לקח, נתן לי אותו במתנה 20 שנה, אז אגיד תודה'. אני לא מאמין בקלות הזאת. מותר להעביר ביקורת, גם אם אתה כל כך מאמין בו. כי קיבלת פה בעיטה בראש. ומה זה 'אלוהים לוקח את הטובים'? אז מה המסר פה, אל תהיה טוב?"
יד לבנים, ארגון שפועל מאז מלחמת העצמאות, נדרש מהקמתו לְאָ-פוליטיות, תוך שהוא מנווט בתהום קולקטיבית ופרטית בו-זמנית. "השכול והכאב הוא שלי, אישיים, אף אחד לא יכול להתחלק איתי, גם לא זה ששם לי יד על הכתף ואומר שיהיה בסדר, הוא לא יודע מה אני עובר. רק אם הוא חווה שכול בעצמו. הכאב שלי הוא שלי, ואני לא מתחלק עם אף אחד; והצחוק, והשמחה - את זה אתה משתף עם כולם. כי מטבע האדם, כשמישהו עצוב אנשים מסובבים את הראש ולא רוצים להיות לידו, קוראים לו 'מסכן'. והבטחתי לעצמי לא להיות המסכן של המושב אחרי שרועי הלך".
יש אפשרות לחוות שכול בלי להחזיק איזו מסכה כלפי חוץ?
"לא, כי זה לא עוזר. להיות בלי מסכה זה לחשוב על הילדים שהם אינם, ואז אם אתה רוצה או לא רוצה, אתה נכנס לאיזשהו עצב - ואני לא רוצה שירחמו עליי. אני לא חושב שצריך לרחם עליי, אני חושב שאני צריך ללכת עם חזה נפוח ועם הראש למעלה, כי הילדים שלי עשו רק דברים טובים למען המדינה, וכל מי שחי במדינה הזאת חי בזכות הילדים שלי וכל החללים של צה"ל. גם השמאל וגם הימין וגם המתווכחים וגם המקטרגים, כולם בזכות החללים האלה. ולכן תתווכח כמה שאתה רוצה, אבל כשאתה מגיע לנושא הנוגע למשפחה שכולה - שם תעצור, של נעליך מעל רגליך".
אתה רואה כמה הכבוד הזה לא מתקיים אפילו בימי זיכרון, עם פוליטיקאים שמגיעים לבתי עלמין למורת רוחם של הורים שכולים.
"זה כי אף אחד מהמחנות לא מקדש את השכול. הם משתמשים בנו כאמצעי, גם השמאל וגם הימין. אני חושב שכל הפוליטיקאים ללא יוצא מן הכלל, מהשמאל הכי קיצוני עד הימין הכי קיצוני, חוטאים בזה. בתי עלמין הם לא של צד אחד שאומר ‘אני לא רוצה שייכנס פוליטיקאי של הצד השני’. הם של שני הצדדים, וכל הקשת הפוליטית צריכה לעשות חשבון נפש.
2 צפייה בגלריה
עימותים בבית העלמין ברחובות ביום הזיכרון. "כל הקשת הפוליטית צריכה לעשות חשבון נפש"
(צילום: מאיר תורג'מן)
"אז אני באמת נזהר להשאיר את הדעות הפוליטיות שלי נעולות בכספת שלי, וששום דבר לא יסיט אותי מהמְּלכד והמאחד בחברה הישראלית. אני רואה את ההתכתשויות של השמאל ושל הימין, וזה הוביל אותי אחרי 7 באוקטובר ליזום מעגלי שיח, להוציא משפחות שכולות לריטריטים בקפריסין, שבאים אליהם גם מההתנחלויות, גם מהפריפריה, וגם מתל-אביב. ביום השלישי כבר כל המחיצות יורדות. רואים אותם שרים ביחד, צוחקים ביחד, מחליפים כתובות. הייתי בוועדת חוץ וביטחון לפני הרבה שנים, והתחילו ויכוחים. אמרתי: 'חבר'ה, יש לי רעיון, נלך קצת לבית העלמין פה בהר הרצל, קרוב לכנסת. נעבור על הקברים, ונראה שהאלוף על יד הטר"ש, והטבח על יד קצין השייטת, והתימני על יד האשכנזי והרוסי על יד המרוקאי, וכולם שם קבורים ביחד, ואף אחד לא רב'. הסתכלו עליי כאילו אני משוגע".
אתה חושב שלפעמים צריך להכניס נציג כמוך של משפחות שכולות לדיונים בקבינט, לתת לאנשים ששילמו מחיר כבד מנדט להחליט אם להיכנס לעזה או לא?
״אני לא חושב שאנחנו צריכים להיכנס שם, כי גם אנחנו כהורים שכולים, יש אחד שחושב שכן צריך להיכנס לעזה, ויש אחד שלא.ולכן ביד לבנים חרתנו על דגלנו שאנחנו עובדים בהתנדבות. יש לנו 1,100 מתנדבים בכל הארץ, זה לא רק שאני כיושב ראש מתנדב, אף אחד לא מקבל שכר, כדי שהפוליטיקה לא תיכנס לתוכנו, כי ברגע שיש שכר מתחילות אינטריגות. ואינטריגות מביאות את הפוליטיקאים, וככה אנחנו מאבדים את מגש הכסף שעליו הילדים שלנו נתנו לנו לחיות במדינה הזאת".
מתנהל דיון קשה על הלוחמים ששלחו יד בנפשם ולא כולם מוכרים כחללי צה"ל. מה אתה חושב על זה?
״אני מעדיף לא להיכנס לזה, ואני חושב שגם ילד שנהרג בתאונות דרכים, גם אם הוא לא חייל והמשפחה מאבדת ילד, השכול הוא עדיין שכול. בשביל זה יש את חוקי המדינה ומשרד הביטחון, ועליהם אני לא חולק. ועדיין, יוצא לנו לתמוך בהורים שכולים, גם אם הם לא הוכרו לצורך תגמול. גם אחים שכולים אנחנו מחבקים, הם משלמים גם דמי חבר של 27 שקל ומקבלים מאיתנו את השירותים המיוחדים עבורם, טיולים, מלגות, טיפולים. שלושה ימים לפני שהתפרקה הממשלה הקודמת ישנו בכנסת שלושה ימים, כדי לשכנע את חברי הכנסת להעביר בחוק שהאחים השכולים יהיו מוכרים. עד אז היו מוכרים במשרד הביטחון אלמנות, יתומים והורים שכולים, האחים לא נספרו. עברתי את זה בעצמי כאח שכול וראיתי את זה גם על הילדים שלי כשאיבדו אח בגיל צעיר".
גם לא מעט מההורים השכולים של המערכה הזאת הם אנשים יחסית צעירים.
"ובעקבות זה שהם עובדים הרבה ועדיין עסוקים בלבנות את עצמם כלכלית, החלטנו שאנחנו מצרפים את הסבים והסבתות השכולים ומביאים אותם לפעילות עם הנכדים, גם במסעות טיפוליים בחו"ל".
יש גם אינטראקציות פחות הרמוניות עם הורים שכולים? כאלה שרוצים לשחרר קיטור, לפרוק עצבים, ומפנים את זה כלפיכם?
"אם אני אהיה שם רק בשביל לקבל חיבוק, אני חוטא לתפקיד שלי. להפך, אני צריך את ההורים המתוסכלים, אלה שחושבים שכל העולם נגדם, ושם להיות. כמו כששותלים עץ צעיר, שמים על ידו יתד וקושרים את העץ ליתד, שהעץ לא יתכופף. אנחנו צריכים להיות היתד הזאת, להחזיק את ההורים שפוגשים קושי - ולהישאר זקופים".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
