"אנחנו הטראומה", אומרת אשרת כהן בקול שקט. "הרגע שבו הגענו ודפקנו בדלת נחרת בנפש לכל החיים. לא עובר אף פעם"; "אתה מגיע למשפחה", אומר איוב גושן, "ופשוט מפיל עליה את עולמה. מה שהיה כבר לא יהיה יותר – הכל משתנה באחת"; "לפעמים יש לי תחושה שיש לנו מעין ריח", אומר דוד סילברמן. "קורה שמחכים לנו בחוץ, כאילו ידעו שאנחנו מגיעים"; "היו כאלה שקראו למודיעים: מלאך המוות", מספרת כוכי בוסקילה.
אני פוגש את האנשים שאף אחד לא רוצה לפגוש לעולם, שמככבים בסיוטים של מאות אלפי ישראלים שילדיהם, הוריהם, אחיהם, חבריהם ובני הזוג שלהם משרתים בצה"ל. הם נושאי הבשורה הכי איומה שאדם יכול לקבל בחייו, האנשים שעצם המחשבה עליהם עומדים בפתח הבית שולחת גלי אימה קפואים במורד עמוד השדרה: מודיעי הנפגעים. תפקיד נאצל ונוראי שמישהו צריך לעשות, אבל רק מעטים יכולים. והרי זו המשמעות הכי אמיתית לצירוף המילים "עבודת קודש". לדאבון ולשיברון הלב, יש יותר מדי עבודת קודש. בשנתיים האחרונות דפקו המודיעים של צה"ל על 912 דלתות ברחבי הארץ.
5 צפייה בגלריה
מימין: אשרת כהן, כוכי בוסקילה, איוב גושן דוד סילברמן. "יש כאלה שקוראים לנו 'מלאך המוות'"
(צילום: ריאן פרויס)
גם הלבבות שלהם שבורים ודואבים: שלושה מבין ארבעת מודיעי הנפגעים שפגשתי מצאו את עצמם משני צידי הדלת. מדופקים לפותחים, ממודיעים לאבלים. איוב גושן איבד את בנו, אוריה איימלק גושן ז"ל בן ה-21; דוד סילברמן איבד את בנו, אוריאל אביעד סילברמן ז"ל בן ה-23; ואשרת כהן איבדה את אחיה, יצהר כלפה הופמן ז"ל בן ה-36. כולם נפלו בעזה תוך שבועיים, בסוף ינואר 2024. גושן וכהן חזרו להודיע בתום שנת האבל, סילברמן עוד לא. זו הפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר שמודיעי הנפגעים מתראיינים.
כל החיים אנחנו בורחים מהמוות, מכחישים אותו, מדחיקים אותו, מרחיקים אותו – אבל המודיעים מיישירים מבט אל המוות. ולא, המוות לא משפיל את עיניו. החיים הם לא קלישאה של גורודיש. אם כבר, החיים הם אלה שמשפילים את מבטם אל מול המוות כמו ילד שעוצם עיניים כדי להתחבא.
בלוויה של אוריה גושן, שהיה לוחם בסיירת גבעתי, ספד לו אביו: "הרגשתי כאב עמוק בכל הודעה שיצאתי אליה, אבל שום דבר, שום מידע, לא מכין אותך לרגע הזה. הכאב הוא תהום. אתה הופך לאדם אחר, אדם אבוד".
גם היום, שנה ושמונה חודשים אחר כך, נראה איוב גושן כאדם המצוי בקרקעית תהום. אם מביטים בעיניו אפשר ליפול לתוכה. הוא מדבר חלש, כמעט בלחישה – לכל הארבעה קול רך, על גבול החרישי. כנראה שככה מדברים אנשים שיודעים בדיוק כמה יכולה לשקול מילה.
כחודש לפני נפילת בנו הודיע סרן (במיל') איוב גושן להורים של ברהנו קאסיה ז"ל, שהיה חברו הטוב של אוריה ושירת איתו יחד, על נפילת בנם. הוא משמש כמודיע כעשור, בעיקר למשפחות דוברות אמהרית, במחוז השפלה. "מאז שאוריה התגייס", הוא מספר, "לא ישנתי. גם בגלל הכוננויות וגם כי כל הזמן אתה דרוך, דואג, מפחד ומתפלל שזה לא יגיע אליך". הוא שותק לרגע ארוך. "אתה יודע משהו", אומר גושן לבסוף, "מרגע שהודיעו לי על אוריה הצלחתי לישון בלילה".
מה אפשר לומר על משפט כזה? כלום. שקט סמיך אופף את החדר. העצב הוא משאב בלתי נדלה. כל הזמן יש עוד ממנו, לעזאזל! סילברמן מניח יד מנחמת על כתף חברו. "אני זוכר את היום הזה", הוא אומר לו ברכות.
ולאחרונה חזרת להודיע.
"לקח לי זמן…" אומר גושן. "חזרתי כי אני לא רוצה לוותר לעצמי, אבל מצד שני אני לא יודע איך להתמודד עם זה. אם יש משהו שלמדתי מהנפילה של אוריה, זה שקודם חשבתי שאפשר לנחם. היום אני יודע – אין מילים לניחום. אין. הניחום הוא מתוך הבחירה להמשיך לחיות. לזכור. אבל אין שום דבר שמישהו יכול לומר או לעשות. עדיף פשוט להיות שם, זה הניחום הכי משמעותי שיכול להיות.
"כל עוד החטופים בעזה אני מרגיש שהאבל שלי לא נשלם", ממשיך גושן. "הפצע עדיין פתוח. אני מרגיש שהכאב של משפחות החטופים הרבה יותר קשה משלי בגלל חוסר הידיעה. אולי בגלל זה, אחרי שהודיעו לי על הבן שלי הצלחתי לישון. אבל משפחות החטופים לא ישנות. אני מרגיש שהיה לי חסד שהבן שלי לא נחטף. איך הייתי חי עם זה? לא הייתי מצליח. אני כל כך מעריך אותן שהן ממשיכות לחיות".
"אין נחמה", אומר סילברמן, "אבל אנחנו מקבלים הרבה כוח מהעם, מהציבור, וזה דבר מדהים. כשישבנו שבעה הגיעה אמא של תצפיתנית חטופה ובאה לחזק. הייתי המום, לא יכולתי לנשום. אולי זה הניחום – לתת כוחות, לדעת שיש ביחד".
משפחה שמחה-עצובה
על דלת המשפחה של אשרת כהן דפקו החיים, או בעצם נקש המוות, פעמיים. "לפני 23 שנים הייתי זאת שפתחה את דלת הבית, ועמדו שם קצינים שהודיעו לנו שבן דוד שלי נהרג בעזה. שמו היה פיני כהן, בן 24. אני זוכרת מזה הכל. את כל מי שהיה, כל רגע, כל מילה, זה חרות בי. אז הבנתי את החשיבות והמשמעות של התפקיד בשביל המשפחות ברגע הזה". היא ובן זוגה מולי החליטו שזה יהיה הייעוד שלהם: מודיעים. הוא התחיל די מיד, אבל לה לקח קצת יותר זמן להגיע לזה בגלל הילדים – לזוג יש חמישה. לפני קצת יותר משנתיים החליטה להגשים את השאיפה. לא הרבה זמן אחר כך הגיע 7 באוקטובר, ופתאום הצבא – שעד אז החזיק מערך קטן של מודיעים שלא הייתה להם יותר מדי עבודה – נזקק להרבה יותר מודיעים. המערך שילש את עצמו, אבל היו ימים, בעיקר בהתחלה, שגם זה לא הספיק.
ב-31 בינואר 24' נפל אחיה, רס"ן (במיל') יצהר כלפה הופמן, מפקד פלגת הפשיטה של שלדג, מירי צלף במהלך משימה לאיתור מנהרות בצפון עזה (ב-7 באוקטובר נלחם בקרב בבארי). היא בדיוק הייתה בכוננות בבסיס. בן 36 היה בנופלו, אבא לשני ילדים קטנים, בעל, בן, אח (לשישה). "בלוויה של יצהר זיהיתי מיד את המודיע שפתחתי לו את הדלת לפני 23 שנה", היא מספרת.
"כבר ביום שאחי נפל הבנו שנחזור להיות מודיעים", אומרת אשרת. "מולי חזר אחרי חודש וחצי. היה לי ברור שגם אני אחזור, אבל הייתי צריכה לתת לעצמי קצת זמן לנפש להירגע. אחרי שנה חזרתי להודיע. מבחינתי המשמעות היא לנסות להכניס חיים וכוח גם לימים הקשים האלה. במשפחה שלי בחרנו בחיים. מה שהחזיר אותי זו ההבנה שיש אנשים שלא מצליחים לבחור בחיים, מאוד קשה להם, הם סובלים. לא רק אח או בן נהרג להם – אלא גם הם קצת. אז כן, אנחנו הבאנו את הטראומה. אנחנו הטראומה, אבל יש לנו את הזכות להיות חלק גם מהיציאה ממנה".
סרן (במיל') אשרת היא מודיעה בזירת צפון. דוד סילברמן, רס"ן (במיל') ומודיע נפגעים בזירת מרכז, עושה את זה כבר כמעט 30 שנה, מ-1996. הוא גויס למילואים אחרי 7 באוקטובר. זו הייתה תקופה כאוטית ועמוסה, ודאי למודיעי הנפגעים. ב-19 בינואר 24' סיים משמרת קשה והלך הביתה. כמה שעות אחר כך נשמעה דפיקה בדלת. מפקד היחידה בא להודיע לו שבנו, רס"ל (במיל') אוריאל אביעד סילברמן ז"ל, נפל בקרב בחאן-יונס. אוריאל, שריונר, השתחרר מצה"ל שלושה חודשים קודם ועוד לא שובץ למילואים, אבל עם תחילת המלחמה התעקש להתגייס.
מאז לא חזר סילברמן לשורות המודיעים. "לא הייתי מסוגל לקום מהשבעה שלי וללכת למשפחה אחרת", הוא אומר. למרות הנסיבות, סילברמן משדר שמחת חיים, בעיניו עומד חיוך. "לפני המוות של אוריאל היינו משפחה שמחה. ואנחנו עדיין משפחה שמחה. ועצובה".
"מודיעים ומשפחות שכולות הם עולמות קשורים", אומר סילברמן. "העבודה של המודיע נגמרת אחרי השבעה, אבל היום השמיני לא דומה לשביעי והעולם של המשפחה כבר נראה אחרת לגמרי, כשהיא נשארת לבד בבית עם השכול. כמודיעים אנחנו נכנסים לחיי המשפחה עם בשורה נוראית ועוזבים כשהיא עדיין במצב מאוד קשה. בעצם, המודיעים לא יודעים שיש חיים אחר כך. חיים אחרי המוות, אם תרצה. למרות האסון הכבד שאני והצוות שלי הבאנו עליהם, יש גם רגעים טובים ושמחים והחיים ממשיכים. אבל אנחנו רואים רק את הטראומה".
נוסח אחיד ויבשושי
בנה של כוכי בוסקילה, פז (פזי היא קוראת לו) נפצע קשה ב-7 באוקטובר. הוא החלים, חזר לחזית וקיבל מצטיין רמטכ"ל. בוסקילה מספרת איך עמדה בכניסה לבית משפחה במצפה רמון שעוד רגע תדע שהיא שכולה, ובדיוק אז גילתה שבנה נפצע קשה. "כשקלטתי לפי האפליקציה 'מצא חברים' שבני פז נמצא בסורוקה ולא בכפר עזה, ירד לי האסימון. היה לי רגע של דיסוננס איום ונורא בין הרגש האימהי לבין קדושת התפקיד. אני זוכרת את עצמי מתלבטת איפה אני צריכה להיות, פה – אני כבר רואה את המשפחה בזווית העין – או בבית החולים. החלטתי להיות עם הילד שלי וביקשתי מחליף, אבל זה לא עזב אותי. הרגשתי שהזהויות שלי, מודיעה ואמא, מתנגשות בתוכי".
כבר 20 שנה שהיא מודיעת נפגעים. "אי-אפשר להתרגל לזה", היא אומרת, "כל הודעה היא קשה". עכשיו בזירת דרום. רס"ן בוסקילה מספרת בגאווה שהייתה מפקדת הימ"ח הראשונה בצה"ל. אחרי הפרישה מהצבא החליטו בוסקילה ובן זוגה "ליצור רצף תרומה" ו"לתת מענה לצורך" והתנדבו ליחידה כמודיעים. "נושא הנתינה טבוע בנו", היא אומרת, אבל לא כמי שמתגאה במשהו. יש לה דיבור צבאי, כריזמה שקטה של מי שטובה בעבודתה ואני יכול להאמין לה כשהיא מספרת על ההתלבטות בין שני תפקידיה, קצינה ואם.
"המלחמה עשתה שינוי גדול בחשיבה ובראייה של עם ישראל על מה שאנחנו עושים. אתה מרגיש את זה מאוד. לפני 7 באוקטובר, הודעה הייתה אחת ל... עכשיו לצערנו יש הרבה יותר, אבל גם הרבה הבנה לגבי מה שאנחנו עושים והחשיבות של זה".
אחד מהדברים שהפתיעו אותי (לשמחתי לא ידעתי את זה) בשיחה עם מודיעי הנפגעים היה ההבנה שהם לא רק באים, דופקים בדלת, מודיעים וממשיכים בדרכם. ההודעה היא אמנם החלק המשמעותי, הטראומטי, הזכור – אבל לגמרי קצה הקרחון של מבצע צבאי לא חמוש ומרובה שלבים. כוננות של מודיע/ה נמשכת שבועיים, ובמהלכה צריך להיות בזמינות מלאה. לא להתרחק מהבית, לא לנסוע לאירועים, אפילו לא לראות סרט, תמיד להיות עם סט מדים מוכן, עם משפחה או חברים לגיבוי, אם צריך מישהו שישמור על הילדים ("לכל דבר, אפילו לסופר או לרופא שיניים, אני לוקחת איתי גיבוי. את הילד הגדול, חברה טובה", אומרת כהן) ועם בת או בן זוג תומכים.
מרגע הקריאה, תפקיד המודיעים נמשך כשבוע, ממעמד ההודעה ועד סוף השבעה; שבוע שיכול להתארך גם עד לשלושה שבועות (אם חלק מהמשפחה בחו"ל, אם אין מה לקבור וכו'). זה מתחיל עוד קודם להודעה, כשחלק מהצוות נשלח למקום על אזרחי כדי לבדוק שהכתובת נכונה, שאין שלוש משפחות עם אותו שם בבניין, שהאנשים בבית. מכאן הכל מתחיל להסתבך: ראשית, רק לעיתים רחוקות כולם בבית, או בכלל חיים באותו בית, לפעמים המשפחה מפוזרת על פני כל הארץ, לפעמים גם בעולם, וצריך שההודעה תגיע לכל הנמענים – אלה שבקרבה ראשונה, הורים (להורים גרושים צריך להודיע בנפרד ובמקביל), בנות ובני זוג (לא רק נשואים), ילדים, אחים, סבים וסבתות – פחות או יותר באותו הזמן. צריך גם להגיע למשפחה לפני השמועות בווטסאפ, שזה האויב הכי גרוע של המודיעים, כזה שלא אחת מנצח אותם.
ואז, רק אז, מתחיל העניין עצמו. הדפיקה בדלת. לכל אחד מהם טקס קטן, פנימי, של התכווננות והתרכזות במשימה.
"הקושי שלי", אומר סילברמן, "זה המתח שלפני. מהכוננות עד הדפיקה בדלת. מרגע הדפיקה כולי שם. אני, כדוד, לא קיים. רק המשפחה. שום דבר אחר שאני עושה בחיים לא מגיע למאית הריכוז והנוכחות שלי באירוע – לא במשפחה, לא בעבודה, כלום. העצב מגיע כמובן, אני קורא לו 'הסטירה' - מתישהו אתה חוטף אותה. אבל הלפני, זה מה שבאמת קשה".
מה אתם יודעים על המשפחה לפני שהיא פותחת את הדלת?
"אנחנו מקבלים עץ מבנה של המשפחה", אומרת בוסקילה, "בדרך אני מנסה לקבל תמונה על המשפחה, מי בבית, להבין רגישויות ועוד. זו תמונה חלקית כמובן, שלא כוללת את כל מה שקורה בבית. פה נכנסים האינטואיציה והניסיון. אם יש מורכבות בתוך המשפחה, היא תצוף".
יש הפתעות?
כהן: "תמיד. אין שום דבר שהולך לפי הספר. החיים הם כאוס".
בוסקילה: "הכל דינמי. אתה נכנס לבית והדברים מתחילים לצוץ. איזה דברים? כל מה שאתה יכול לחשוב עליו. צריך להיות יצירתי".
יצירתי בהתמודדות, אבל לא בלשון ההודעה. זו נמסרת בנוסח אחיד, יבשושי אבל מוחלט: כזה שאי-אפשר לא להבין. "אנו נציגי צבא ההגנה לישראל, יקירכם (...) נהרג בפעילות קרבית / בתאונה מבצעית / בנסיבות שתחת חקירה (בדרך כלל, התאבדות)", וכך הלאה. לא נכנסים לפרטים, אבל גם לא משאירים מקום לספק. "במלחמה הזו נוספו הרבה סוגי נוסחים בכלל מורכבויות של אירועים", מספרת אשרת כהן. לפעמים עוד אין גופה לראות, לרוב גם אין פרטים על נסיבות המוות המדויקות (אלה יגיעו מאוחר יותר). אנחנו מוסרים את ההודעה כמו שהיא, אומרת בוסקילה.
לשלוף אח מטיול בהודו
כאן מתחיל השלב השני, שבני המזל מבינינו מכירים רק מסרטים ותוכניות טלוויזיה: ההתמודדות עם התגובות של בני המשפחה להודעה. פה הכל, אבל הכל, יכול לקרות – והכל, הם מספרים, אכן קורה. או לפחות כל מה שאנושי.
אני שואל אם יש תגובות נפוצות להודעה. "אין", אומרת כהן. "זה השוק", אומר דוד. "כל אחד מגיב אחרת". "אחד יכול לצרוח עד עמקי נשמתו ואתה צריך להרגיע, אחת יכולה להתעלף ואתה צריך לעזור לה, לפעמים אתה צריך לתפוס פיזית אנשים שמנסים לקפוץ מהחלון, או ששולפים נשק". "היו מקרים של תקיפות", מספר סילברמן. "שלפו עלינו סכין". "היו מקרים שלא נתנו לנו להיכנס", אומר גושן.
כהן: "ויש גם כאלה שעושים לעצמם קפה ויושבים במרפסת בשקט, מעשנים סיגריה. לא מוציאים מילה, לא מביעים רגש. אותי זה מפחיד".
מה עושים במקרה של אלימות פיזית?
כהן: "אם יש קרוב או שכן שאפשר להיעזר בו להרגעה, נעזרים. מתרחקים קצת, יוצאים החוצה לכמה דקות, נותנים להם להירגע, וחוזרים. לפעמים דווקא מישהו מהצוות מצליח להרגיע. מבחינתנו כל תגובה לגיטימית. אף אחד לא התכונן לבשורה הזאת, והכל יכול לקרות. בכל המקרים ששמעתי עליהם ונכחתי בהם, העניינים נרגעו מהר ונפתרו בחיבוק".
המורכבות היא בעיקר במקרים שאינם מוות בקרב, כמו התאבדויות ותאונות, או במוות בקרב מירי כוחותינו. "התאבדויות לא מתקבלות בסלחנות על ידי המשפחות", אומרת בוסקילה. "מאשימים את הצבא, יש המון כעס. חוסר אמון. הכל טבעי ומובן. אנחנו צריכים לפלס את הדרך ללבבות שלהם".
ואז, אחרי הסיור המקדים, ההודעה, איתור כל בני המשפחה – לפעמים זה כולל לשלוף ילד קטן מהגן, אח מטיול בהודו, אבא מהצבא, אמא שנוסעת ברכבת, מה שלפעמים דורש תיאום בין מודיעים מכל הארץ – מתחיל השלב השלישי, המורכב לא פחות: בעוד המשפחה שרויה בהלם מוחלט צריך לקחת הרבה, אבל הרבה מאוד, החלטות: ראשית, בנוגע ללוויה. איפה היא תיערך (ליד הבית או בהר הרצל? ואם ההורים גרושים, לידו או לידה?) מתי? טקס צבאי או לא? מה יהיה רשום על המצבה? איך היא תיראה? מי יספיד? ועוד ועוד. כל החלטה כזו היא הזמנה למריבה במקרה הטוב או התמוטטות עצבים במקרה הטוב פחות, והרבה פעמים מעבר לכוחות הנפשיים של המשפחה, מה שיכול "להזמין" השתלטות מבחוץ, של רבנים, מזכירי קהילות, דודים שתלטנים. "זו החזית הכי קשה שלנו", אומר גושן. כולם מסכימים. "הרבה פעמים אתה לא יודע מי הבן אדם, האם הוא מקובל על המשפחה או לא. תפקידנו לשמור על המשפחה, לדאוג שתישאר בשליטה".
כמה דקות אחרי ההודעה יכול לקרות שהבית פתאום מתמלא באנשים שצריך לארח או לדאוג להם, ופתאום מישהו תופס טרמפ על האבל ועושה הפגנה, כמות התרחישים היא כמעט אינסופית – והכל על כתפי הצוות הקטן של שלושה מודיעים, או לפעמים רק שניים, תלוי בעומס התמותה באותו זמן.
ואז השבעה. המודיעים נשארים עם המשפחה בבית עד לסוף השבעה. גם שבעה יכולה להיות שדה מוקשים. לפעמים לא בא אף אחד. לפעמים פוליטיקאים רוצים לבקר ולגזור קופון וצריך לארגן כיסאות ושתייה. בקהילות קטנות ומגובשות יהיה מי שיתגייס ויעזור, אבל זה לא תמיד המצב. המודיעים צריכים להיות שם.
ובכל הזמן הזה, כנציגי הצבא והמדינה צריכים המודיעים להיזהר בכל מילה שהם אומרים, שלא תובן ותתפרש לא נכון. להיזהר מהבטחות שלא בטוח שאפשר יהיה לקיים. אחת הדוגמאות היותר נפוצות מאז חרבות ברזל, לדברי בוסקילה, היא הרצון של משפחות רבות לקצור זרע מהחללים. לחלופין, המודיעים הם בני אדם כמוכם וכמוני (רק טיפה יותר טובים), והרצון לנחם ולעזור למשפחה יכול להיות מכשלה.
"אנחנו לא באים לנחם", אומר גושן. "זה לא התפקיד שלנו. לא לנחם, לא לעודד ולא לרפא. אנחנו שם כדי למסור את ההודעה ולעזור למשפחה לנהל את האירוע ואת השבעה".
רק בסוף השבעה מסיימים המודיעים, שהם הרבה יותר ממודיעים, את תפקידם, ובטקס קצר נפרדים מהמשפחה ומעבירים את הטיפול בה למדור נפגעים. הטקס הוא בשביל המודיעים, שצריכים את הפרידה והסגירה הזו, לא פחות מאשר המשפחות.
"אני מנסה לחשוב על עצמי ועל התפקיד שלי לא כ'מבשרת ההודעה' או 'מלאך המוות', חלילה", אומרת בוסקילה, "להפך. אני שמה את המשקל על ניהול רגיש של הסיטואציה בבית, על עזרה ותמיכה בזמן הכי ארור בחיים. זה מה שמקל עליי, מגן עליי. היו מודיעים שאמרו להם: 'אתם מלאך המוות'. אני לא רוצה להיות במקום הזה. לא רוצה שיקראו לי ככה. כשאנחנו עוזבים את הבית אחרי שבוע, זה כמעט תמיד בחיבוקים ונשיקות ותודות. נכון, אני מבשרת את הבשורה הכי נוראית, אבל זה ממש לא כל מה שאני עושה".
יש מקרים, מספר גושן, שהמשפחה רוצה להמשיך ולהיות בקשר עם המודיעים. הצבא אוסר על זה. "בסוף", מסביר גושן, "צריך להבהיר למשפחות שזו פרידה".
"אני לא בטוח שזה תמיד טוב למודיעים, הקלוז'ר", מצהיר סילברמן. "מהחוויה האישית שלי ראיתי שכל המגע עם המשפחות הוא כשהן במצב הכי קשה. יש חשיבות, כמו שאמרתי, בלראות שכן – אולי הרסנו את המשפחה כשנכנסנו אליה הביתה, אבל לא הרסנו לגמרי – יש חיים אחר כך".
בוסקילה לא מתחברת. "אני אוהבת את הקלוז'ר. לריפוי האישי שלי, הנתק הוא חשוב, לסגור את האירוע ולעבור הלאה".
"בסופו של דבר", אומר גושן, "תהליך השבעה הוא חלק מהתיקון שלנו על רגע ההודעה. לקיחת אחריות. להקל אנחנו לא יכולים. במשך השבעה, ואני אומר את זה גם כמודיע וגם כאב שכול – האסימון נופל לאט. בשבעה, וגם בשלושים, אתה עטוף בחום ובאהבה ולא פנוי לעצמך. אתה יותר מארח. הכאב מתחיל לחלחל אחר כך, והוא שונה מהכאב הפתאומי, זה בא כשאתה לבד עם כל המחשבות שלא נגמרות וכל השאלות שאף פעם לא יהיו להן תשובות".
העובדה שמצאתם את עצמכם משני צידי ההודעה הפכה אתכם למודיעים טובים יותר?
"קשה לי לומר", אומר סילברמן. "כמודיע, כל מה שקורה מהרגע שדפקת בדלת ועד סוף השבעה זו אחריות שלך. מתינוקות שצריכים להחליף חיתול ועד אוכל בתנור. כל אחד ממיליוני האירועים האלה שונה כשאתה חווה את זה גם מהצד השני".
"כשפזי נפגע", אומרת כוכי בוסקילה. "הבנתי שאני חייבת להגיע לבית חולים כמה שיותר מהר. זה בער בי. אחר כך, כשיצאתי להודעה וראיתי את האנדרלמוסיה, הורים צועקים, בוכים, הבנתי פתאום כמה חשובה המהירות של הזיהוי. כמה חשוב להיות שם. לא חשבתי על זה קודם".
כהן: "בעיניי לגמרי כן. כשהודעתי אחרי שאחי נפל הרגשתי שאני מגיעה ממקום אחר – הבאתי דברים שאנשים אחרים לא מכירים, כל מיני נקודות מבט קטנות והבנה עדינה יותר של הסיטואציה, שקשה להסביר במילים. היית שם, את יודעת איך המשפחה מרגישה, גם אם כל אחת מגיבה אחרת. אני חושבת שזה דייק ומיקצע את העבודה שלי כמודיעה. היום אני יכולה להעיד על עצמי שאני עושה הכל כדי להעביר את התקופה בצורה הכי… לא יודעת, טובה? נעימה? קלה? אף מילה לא מתאימה פה".
צודקת כהן. זה קורה הרבה במהלך השיחה. השפה נעצרת, כאילו יש גבולות בינה לבין הרגשות, או לבין המציאות, בטח המציאות שלנו היום, שהיא לא יכולה לחצות.
את מודיעה שונה היום?
"אני חושבת שאני קצת יותר יודעת מה לא להגיד – שזה הרבה יותר חשוב ממה כן להגיד".
אז מה לא להגיד?
אשרת: "'תהיו חזקים'".
גושן: "זה מאוד לא מחזק. בעיניי, הדבר הכי קשה – גם בתפקיד וגם בחוויה האישית – זה אנשים שאומרים 'יהיה בסדר'. שום דבר לא יהיה בסדר. אז למה אומרים לך שיהיה בסדר? למה?"
איך חוזרים הביתה מיום כזה, עם משקל כבד כל כך על הכתף. איך דופקים בבוקר על דלת אחת ואז בערב פותחים את דלת הבית?
כהן: "יש לי טקס מעבר שאני עושה כדי להבדיל בין שני העולמות. שמה לי שירים. יש לי פלייליסט קבוע. בהתחלה לא יכולתי לחזור הביתה לחמישה ילדים, היום אני חוזרת ומקווה לקבל כמה דקות של שקט. לפעמים חוזרים בשתיים בלילה ואי-אפשר לישון. הכל חוזר אלייך".
בוסקילה אומרת שלכהן ולה יותר קל כי בני הזוג מבינים בדיוק מה עובר עליהן במהלך היום, יודעים מתי לשאול, מתי לשחרר. "הרי אי-אפשר להתנתק. האדרנלין עובד. אבל יש הרבה חשיבות ללהגיע הביתה, להוריד את המדים, להתקלח, להיות עם עצמך קצת לפני החזרה לחיים, למשפחה".
"אני מוצא את החוזק שלי אצל הצוות", אומר גושן. "עובדים יחד, ואז מעבדים את הרגשות יחד".
הודעה בתחנת דלק
אנחנו כל הזמן מדברים על "הדפיקה בדלת" כמעין סמל לרגע שמפריד בין הלפני והאחרי, בין הבפנים והבחוץ, בין המודיעים והשכולים. קל לדמיין את הדלת, אבל האם באמת מדובר בדפיקה בדלת? ובכן, לא תמיד, ממש לא. הרבה פעמים הדחיפות בלהודיע למשפחה לפני שיקבלו את זה ברשתות גובר על הצורך בדלת.
"זה יכול לקרות במקום ציבורי", אומרת כהן, "במקום העבודה, היו שהודיעו בתחנת רכבת, היו שתפסו בקברי צדיקים. כמובן שלוקחים למקום פרטי".
"פעם הודעתי בתחנת דלק, לאחד העובדים", מספרת בוסקילה. זה יכול לפגוש אותך בכל מקום, אבל תמיד מחפשים את המקום הכי אינטימי שאפשר למצוא".
גושן: "על עצמי אני יכול לומר שהיה לי מזל. הייתי בדרך לכוננות כשקיבלתי טלפון שבאים אליי. חיכיתי להם למטה ולא באו לדפוק לי בדלת. אני מברך על זה. אם היו דופקים לי בדלת זה היה הסיוט של החיים שלי. הדפיקה האחרונה בדלת שאני זוכר הייתה כשאוריה חזר הביתה בהפתעה ביום שישי באמצע הקידוש. זו הדפיקה בדלת שאני מעדיף לזכור".
כהן: "לי הייתה סוג של הודעה אידיאלית, אם אפשר לקרוא לזה ככה. היינו מולי ואני בבסיס, בחדר סגור, רק שנינו עם מפקד הזירה, מפקד הגזרה, אחראית חוסן. אנשים שאני מעריכה ואוהבת. אני אדם מאמין שמבין שצריך לעשות הכל כדי להגן על המדינה. לא היה כעס או משהו כזה, אבל כן אמרתי לבעלי: 'רק הבוקר אמא עשתה קוסקוס אחרי המון זמן וכתבתי לה שזה יביא ברכה ומזל'. שעה אחר כך הוא נפל. ביקשנו מהם לצאת ולהישאר לבד כמה דקות, ואז נכנסנו לאירוע והתחלנו לקדם את ההודעות מול שאר המשפחה".
אף אחד לא בוחר להיות אב שכול ואף אחת לא בוחרת להיות אחות שכולה, זה ברור. ועדיין, בחרתם להיות בקרבה למוות, לאובדן, לאבל. למה?
"כדי להיות חלק מהסיפור הישראלי", אומרת כהן.
"לא בחרתי להיות בקרבת מוות", מוחה סילברמן. "אלא בקרבה לחיים. לא הלכתי לחברה קדישא. בחרתי להתעסק במשפחה שממשיכה לחיות".
הבחנה חשובה ויפה. ועדיין, סביבת העבודה שלכם היא אובדן ושכול וצער.
כהן: "נכון, אבל זה לנסות להכניס חיים וכוח גם למקום הקשה הזה. זו המטרה, שלי לפחות".
יש מאחוריכם עשרות שנים של הודעות ומי יודע כמה משפחות שכולות. יש איזו תובנה שלמדתם – על אובדן, על עצב, על מוות, או אולי דווקא על החיים ומה שחשוב בהם?
"אין לי תובנה", אומרת בוסקילה, "מלבד זה שכל משפחה שונה וכל הודעה מתקבלת אחרת. צריך להיות מוכנים לכל דבר".
"כשאתה נכנס לבית ורואה משפחה מלוכדת, מתפקדת", אומר סילברמן, "סימן שהיא יכולה לעבור את המשבר. זו התובנה שלי. גם מעגלים רחבים יותר, כמו קהילה, חשובים במצב של אובדן, הביחד נותן כוח. בן אדם לבד הוא חלש. אדם שמשתייך למשהו – משפחה, קהילה, עם – הוא חזק יותר, נפשית".
"אני יתום משני הוריי", אומר גושן. "גם אחי נפטר, אבל לאבד בן זה לא אותו דבר. זה כמו נכות לכל החיים. זה כאב. אתה לא יודע אפילו מה כואב לך ומה חסר לך, אתה רק מרגיש את החיסרון כל הזמן. כל הזמן. הכל מזכיר לי אותו: שמות, גילים, מקומות, מקרים. אני אדם אחר ממה שהייתי".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.10.25
