עד שתתברר התמונה כולה בנוגע להפסקת האש ברצועה, כוחות צה"ל נכנסים לתקופה מסוכנת, שבה עלולה להתרחש נפילת מתח מבצעית, שחמאס עלול לנצל להשגת הישג של הרגע האחרון או אולי להמשך המערכה. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נתן לארגון הטרור שלושה-ארבעה ימים; אולי זה יימשך יותר, ובזמן הזה צה"ל צריך להמשיך בפעילות התקפית ולשמור על ערנות – במיוחד ביום הכיפורים ובהמשך בתקופת החגים.
הכוחות מתקדמים באיטיות אך באגרסיביות רבה, כשביטחון קודם למהירות. בפועל זה נראה יותר כמו שיטוח העיר עזה, בדומה למה שנעשה ברפיח, בחאן יונס, בבית חאנון ובמקומות נוספים בצפון הרצועה. בביקור אצל קצין בכיר שמנהל את הלחימה כעת והשתתף בפעולה הקודמת בעיר עזה, הוא מסביר שאז הרעיון היה כיבוש מהיר; הפעם משמידים תשתיות לחלוטין – מעל הקרקע ומתחתיה. להערכתו, בשיטה האיטית והבטוחה יחסית, תוך שימוש באמצעים כמו נגמ"שי נפץ, תקיפות מהאוויר ורחפנים – כשהצבא מנצל את יתרונותיו – ניתן בתוך חודשיים להשמיד את כל תשתיות חמאס בעיר.
לדבריו, אפשר להכריע את חטיבת חמאס בזמן קצר יותר, אך הדבר עלול לעלות בנפגעים רבים. בכל מקרה הוא סבור כי לא נכון לעשות זאת כדי לא לסכן את הכוחות, בייחוד לא רגע לפני אפשרות של הפסקת אש ונסיגה. בנוסף, הוא מדגיש כי גם בהכרעת חמאס לא מדובר בהרג החמוש האחרון.
הקצין הבכיר מגלה כי בניגוד לדימוי של חמאס שבו כולם יילחמו עד הרגע האחרון, רבים עזבו עם בני משפחותיהם למחנות המרכז בדרום כדי להינצל – כי הבינו שצה"ל רציני בכוונותיו להפוך את עזה לרפיח.
רוב הפרטים לגבי סידורי הביטחון מעורפלים, אך די ברור שהמפקדים באוגדת עזה ובפיקוד הדרום מתנגדים נחרצות לרעיון שבו יחזרו לגדר ולא יהיה פרימטר ציוני בתוך רצועת עזה. "אסור לחזור ל-6 באוקטובר", הם מזהירים, "אי-אפשר להגן על היישובים מהגדר. חקלאים שנוסעים בטרקטור לא צריכים לראות מחבלי חמאס אלא את צה"ל תמיד לפניהם".
בדרג פיקוד השדה רבים וטובים אומרים בקול: "אין משפט כזה – צה"ל יידע להגן מכל נקודה שהדרג המדיני יורה לו", ומוסיפים כי יש הבדל דרמטי בהגנה על שדרות והקיבוצים מתוך רכס 70 בתוך הרצועה, לעומת הגנה מהגדר או מצמוד אליה.
כמו בלבנון: בלי לאפשר לאויב להתעצם
הסוגיה השנייה שעליה מתעקשים היא אכיפה מול כל הפרה, בלי לאפשר לאויב להתעצם – בדיוק כמו שנעשה בצפון מול חיזבאללה.
את שתי התובנות הללו שמעתי אתמול (שלישי) בסיור עם מפקדים באוגדת עזה, אחרי שבתחילת השבוע ביקרתי באוגדה 91. שם, לאורך הקו החדש מהים ועד הר דב – עליו מופקד כיום תת-אלוף יובל גז – יש חמישה מוצבים בתוך השטח הלבנוני, הרבה לפני אזורים שבעבר היו נשלטים טופוגרפית בידי חיזבאללה. את המוצבים הללו מחזיקים אנשי מילואים שעושים עבודה מצוינת והתקפית.
האכיפה של לוחמי צה"ל מתחילה למעשה מקו הגבול ועד לביירות: הם יוצאים לפשיטות ומאתרים אמל"ח רב של חיזבאללה שעדיין נמצא במרחב. במקביל, האוגדה מנהלת מערך סיכול מהאוויר בגזרה שעליה היא אחראית בתוך לבנון ומונעת כל רעיון או כוונה של כוחות חזית הדרום או כוחות רדואן להרים ראש. לחיזבאללה נותרו יכולות, והוא מחפש דרכים חדשות להשתקם; המטרה היא לגדוע את היכולות. "תמיד חיילים לפני אזרחים, במיוחד אם יש התרעות", אומר הקצין, ובכך הוא מתכתב עם המציאות שלפני 7 באוקטובר, אז צה"ל הלך אחורה ואזרחים היו לפניו בזמן התרעות של חיזבאללה.
סיור לאורך הגבול הזה מלמד איך נראה ניצחון, גם אם לא הושגה הכרעה מלאה: המציאות הביטחונית השתנתה, וחופש הפעולה של צה"ל בתוך לבנון הוא מלא. האתגר הוא לשמר מדיניות זו באופן קבוע ולא להתקפל בעקבות לחצים בינלאומיים – כי קיפול המוצבים לאחור והפחתת ההתקפות יחזירו את חיזבאללה לגדר ויאפשרו לו להתעצם.
כעת האתגר הוא להגיע לאותה מציאות ביטחונית בעוטף עזה מול חמאס.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.10.25
