הלב עולה על גדותיו מאושר, הלב עולה על גדותיו מחשש. בשלהי תשרי העצבים מתוחים עד הקצה. הדמעות נוחות להגיע. זה הזמן הזה בשנה, שלעולם לא ישוב להיות פשוט "תקופת החגים". זה הזמן הזה במלחמה, שרואים מפרש לבן באופק.
בין 7 באוקטובר לשמחת תורה מושכות אותנו משקולות המציאות אל האבל, אל התסכול ואל הזעם. אבל למרות הכל אנו אוחזים בזהירות בתקווה עדינה ושבירה בקצות האצבעות, פוחדים לעשות תנועה לא נכונה שתגרום לה להתרסק. מאמינים שהנה זה קורה, שתכף הם חוזרים, שתכף המלחמה נגמרת, שתכף נוכל להיות כל הדברים שחלמנו וקיווינו והתנפצו אל קרקע המציאות.
9 צפייה בגלריה
מימין למעלה, עם כיוון השעון: ג'ון ורייצ'ל פולין, מיכל זמורה, ניצן ליפשיץ, ליאורה אילון, ללי דרעי ועידית אהל
(צילומים: יונתן בלום, עמית שאבי, עוז מועלם ,יובל חן)
בתוך חוסר הוודאות והציפייה לבשורות טובות, בתוך הטקסים והאזכרות, יש עוד אפשרות. אפשרות של תקווה רדיקלית. אפשרות שבה אנחנו מתעקשים לדמיין בכל הכוח עתיד אחר. עתיד קרוב, מואר, משמח. עתיד שאנחנו מוכנים להתאמץ עבורו, שבכוחנו להביא אותו, גם אם הוא מתעכב.
בכוחו של הדמיון לפעול בעולם כשיש מספיק חולמים שלא עוצמים את עיניהם, כשהוא לא משאלת יחיד אלא תפילת רבים. ומי יכולים לרקום את משאלות ליבנו אם לא מי שחוו על בשרם את התופת. עם הבקשה הצנועה הזו, של תקווה רדיקלית, פניתי אל משפחות שנכנסו ללב של כולנו בשנתיים האלו. משפחות של חטופים, של חללים, של מי ששילמו את המחירים הקשים ביותר. נביאי הנחמה של דורנו. הטור שלפניכם נכתב על ידם.
אלון אהל נחטף ממסיבת הנובה, נפצע בעינו ומוחזק בעינויים במנהרות חמאס כבר 735 ימים. אמו עידית מצפה לשובו בכל יום:
תתארו לכם שבהלת ההישרדות והחרדה הקיומית ידעכו לזמן מה ונרשה לעצמנו להאט - בכביש ובמקום העבודה, ברחוב ובמעלית (ידעתם שיש מדינות, גרמניה למשל, שבהן הזמן שלוקח למעלית להיסגר כפול מאצלנו ואין כפתור לסגירת הדלתות אלא רק לפתיחה שלהן? תתארו לכם מציאות שבה איש לא צריך לְמַרְפֵּק את דרכו החוצה כי ברירת המחדל של הדלתות היא להישאר פתוחות).
תתארו לכם שנדע להשתהות יותר גם בעיתות הסכמה, כמו שעת הרצון הנדירה שהייתה לנו השבוע, כשרוב מכריע בעם המתין בנשימה דרוכה לבשורה שכל כך התפללנו למענה. שלא נמהר לחזור למריבות המוכרות שהפכו לשגרה מדממת.
תתארו לכם רשויות רואות אדם. שמערכות החינוך, הבריאות והרווחה יעסקו רק בשיפור המציאות שלנו, בחיבור כל החברה הישראלית אל החלקים הבריאים והמפרים שלה. לערכי היסוד שיעניקו לנו תקווה וביטחון.
תתארו לכם שנצליח לבלום את גלי השנאה, הקורבנות ותאוות הנקם שמאיימים להטביע אותנו. שנגייס את הכוחות האדירים שהתגלו אצלנו בשנתיים האחרונות כדי לבנות ולהתחבר מחדש. להתחבר מחדש אל היסודות המכוננים, אל הסולידריות והאמפתיה והערבות ההדדית. לבנות מחדש את האמון שלנו בעצמנו ובזולתנו.
תתארו לכם שנאשים פחות את האחר וניקח אחריות על גורלנו. שנזכור שכל כך הרבה תלוי במה שאנחנו נעשה. באנשים שאנחנו נהיה.
בשנתיים האחרונות לא היה לי ספק לרגע שאלון יחזור הביתה. התמקדתי בשאלה לאיזה בית הוא יחזור. התפקיד שלי כאמא, התפקיד של כולנו כאזרחים, הוא לוודא שהבית הזה יעניק משמעות חדשה לקיום שלנו כישראלים. שיהיה זה בית שלם, בטוח ומכיל בהרבה מזה שאלון יצא ממנו ב-7 באוקטובר. בית שיודע להשתהות, לנשום ולנטוע תקווה.
ג'ון ורייצ'ל, ההורים של הירש גולדברג-פולין, הפכו למנהיגים בעל כורחם. הם הגיעו לבמות הכי גדולות בעולם ונכנסו לליבות של מיליונים בארץ ובחו"ל. גם אחרי שהירש נרצח בשבי, ההורים שלו לא ויתרו לרגע. יום-יום הם ממשיכים להיאבק למען ישראל טובה יותר:
תתארו לכם בוקר שבו נתעורר ולא נצטרך לשכנע את עצמנו להתמודד עם עוד יום של מאבק. פשוט להתעורר ולהודות על עוד יום בו ניתן יהיה לעשות את העולם קצת יותר טוב מכפי שהיה אתמול, בידיעה ש"לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה".
לצאת מהבית בלי לפחד מהחדשות. להאמין שהאנשים שמנצחים על התזמורת שלנו אוחזים בשרביט, יודעים לקרוא תווים ופועלים מתוך כוונות טובות.
להתבונן בעיני ילדינו ולדעת (לא לחשוב - לדעת) שהטוב כבר מלבלב, שהוא קרוב וניחוחותיו נישאים באוויר.
להרגיש מבורכים וברי מזל, לחוש שרואים ושומעים אותנו.
להשתמש בנייר דבק כנייר דבק, לא כתג המונה את הימים בשבי. להיכנס למיטה בלילה בלי הצורך ליטול כדור, שיתחנן בפני השינה שתבוא לבקר. לקרוא מזמורי תהילים של שבח והודיה, לא תפילות לחירות.
לומר את קריאת שמע בלי למחות דמעה.
להכיר תודה.
לקוות שמחר יהיה אפילו טוב יותר מהיום.
לא לכאוב יותר, רק לאהוב. לא לכאוב יותר, רק לאהוב.
ארנון זמורה לחם מבוקר 7 באוקטובר בעוטף עזה והציל רבים. ב-8 ביוני 2024 פיקד על מבצע חילוץ של ארבעה חטופים ישראלים. נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו חולצו בחיים, אבל ארנון נהרג. הוא הותיר אחריו את מיכל, רעייתו, ושני ילדיהם. כך נראה העתיד מעינייה:
תתארו לכם שתוכלו לעזור. התקווה מונחת בנו. מאז שפרצה המלחמה, ובטח מאז שהפכתי לאלמנה, גיליתי שהכוח להתמודד באופן מיטיב טמון רק בנו. היכולת ליזום וליצור מציאות אחרת מאפיינת את הדור שלנו. דור של מחאות ומהפכות. גדלנו על מחאת הקוטג' ומחאת העגלות, למדנו לדבר במהפכת ה-me too והתחלנו לצעוק את כאבי הפוסט-טראומה. בהמון זירות בחיים, הדור הזה - שלנו – הוא דור שחושף ועושה.
יש שלב כזה בשבעה שבו מפחדים מהשקט שעומד לבוא. כשהשבעה תיגמר, האנשים כולם ילכו, השקט יחלחל ולא תהיה ברירה אלא להתמודד עם האובדן. ברמה הלאומית אני מרגישה את הפחד הזה מתחיל להתהוות. מהרגע שבו המלחמה תיגמר, השקט יזדחל פנימה, ולנו, כחברה, לא תהיה ברירה אלא להתמודד עם מה שקרה.
אנחנו דור אחר - אנחנו אלמנות אחרות, אנחנו פצועים אחרים. אנחנו רואים פערים ולא רק צועקים אותם, אלא גם מתקנים אותם. ועכשיו כשהשקט יחלחל וכולנו נחזור לשגרת החיים - אני מבקשת מכם להקשיב לכל הכאבים שנצעק, להצטרף כדי לעזור לקדם את כל הפתרונות שנייצר.
מתוך הכואב-כואב שלי אני בוחרת לקדם תיקונים. אחד מהם, שיקר לי מאוד, הוא מצב היתומים בגיל הרך בישראל, אוכלוסייה שנופלת בין הכיסאות ולא מטופלת דיה. יזמתי ואני שותפה בהקמה של ועדת היגוי לגיל הרך בתוך ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון. אבל לא נוכל לעשות זאת בלי שתקשיבו ובלי שתהיו חלק. לא נוכל לעזור להם, לנו, בלי משרדי ממשלה רלוונטיים ורשויות מקומיות מלמעלה, ובלי נשות החינוך והטיפול בתחום.
אם נצליח להקשיב, להיות יצירתיים, נכונים להתגמש ולשנות - אני יודעת שיחד נעשה שיהיה פה טוב.
לביא ליפשיץ לא חלם להיות חייל. הוא רצה להיות יוצר קולנוע. מ-7 באוקטובר ועד שנפל ב-31.10 לביא לחם על הגנת העוטף. הוא היה החלל הראשון בתמרון הקרקעי. אביו, ניצן, כותב:
תתארו לכם שנתחיל לעבוד בלהיות ראויים. הרי עבורם וגם עבורנו הניצחון יגיע רק אם נהיה ראויים. אבל מה זה בעצם אומר? כיצד הופכים סיסמה למציאות? אחרי שנתיים, בואו, כל אחד מאיתנו - נעצור, ננשום, נעצום עיניים, ונשאל את עצמנו מה זה להיות ראויים?
כן, כן - את ואתה יכולים להגדיר מה זה להיות ראויים, אין ראויים מכם. אל תתחמקו, תסתכלו על עצמכם במראה. אתם אחראים על העתיד, לא אף אחד אחר. תחלמו ותפנטזו כי רק מי שחולם מגיע.
אתה, קח עט ונייר, כתוב רשימה. ואת, תרימי טלפון לחברה, תשאלי אותה.
בעיניי להיות ראויים משמעותו להיות חברת מופת, לוודא שנאום "קורי העכביש" שעיקרו הוא שאנחנו אוכלים אחד את השני וכך אויבנו מנצחים ללא קרב, לא יקרה.
ובשביל להיות ראויים, עלינו לצאת למשימת חיינו.
אישית, אני רוצה להיות ראוי אז אני שואל, איך התנהגתי היום? חיברתי או פילגתי?
אני רוצה להיות ראוי אז אני מגבש את עמדתי בהתאם לערכיי ולא בהתאם למישהו שמנחה אותי.
אני רוצה להיות ראוי אז אני חולק על דעתו של האחר, אבל לא מזלזל בה ולא מבטל אותו.
אני רוצה להיות ראוי אז אני מטיל ספק, קודם כל בצדקתי. אני לומד ושואל, האם האחר אולי אומר דברי טעם?
אני רוצה להיות ראוי אז אני שואל, האם אני רגיש למי שחושב אחרת ממני? האם אני מבין את כאבו? האם אני משדר לו את כאבי?
אני רוצה להיות ראוי עם ראש מורם, עם מטרה ברורה. להיות ראויים, לא רק להם, אלא בעיקר לעצמנו.
טל אילון היה מפקד כיתת הכוננות בכפר עזה. בבוקר 7 באוקטובר, עת משפחתו נצורה בממ"ד בביתם ואמו ליאורה בממ"ד בביתה, זינק טל בשביל להציל חיים. לאחר שפגעו בו המרצחים, בכוחותיו האחרונים, עוד הספיק להשאיר הודעה קולית לפקודיו, להזהיר אותם ולדרוש שייאבקו על הבית ויעצרו את המחבלים. טל נפל בקרב. בקיבוצו, כפר עזה, ממתינים מאז וגם כעת לשובם של התאומים גלי וזיו ברמן הביתה. כך כותבת אמו, ליאורה:
תארו לעצמכם אמא אחת, שמחבקת את שני הילדים שלה, שחזרו מהשבי תארו לעצמכם 500 זוגות עיניים של חברי הקיבוץ מתבוננות, חלקן דומעות, חלקן פשוט מחבקות במבט, תארו לעצמכם קהילה.
תארו לעצמכם 900 לבבות של ילדים, צעירים, מבוגרים וקשישים שחזרו לפעום בקצב הרגיל והטבעי של החיים.
ואז תתארו לעצמכם 300 ואולי 400 זוגות עיניים של חברינו שטרם שבו לקיבוץ מביטות מערבה, אל עבר הבית שחרב, ואשר מתחיל להשתקם ולהיבנות, ובלב כל אחד מהם המחשבה שאולי עכשיו, אפשר להתחיל לחשוב על לחזור הביתה, לכפר עזה.
ועכשיו, חזרו אל העיניים המתבוננות באמא אחת שמחבקת שני ילדים, ותכפילו את המספרים בעוד 46. רבבות עיניים, מאות אלפי עיניים, מאות אלפי לבבות שחזרו לפעום בקצב הרגיל שלהם.
תארו לעצמכם עם שיודע לדרוש ממנהיגיו ממלכתיות כאשר זו איננה קיימת. עם שיודע שאפשר לסמוך על מנהיגיו שיגנו עליו, שיגנו על חייו, שיגנו על זכויותיו, ושיאמרו לו אמת, גם אם זו אמת מרה.
תארו לעצמכם עם שיודע שכלל אזרחי המדינה שווים בפני השלטונות, עם שיודע שההנהגה אשר בחר מחויבת לשמור על חוקי המדינה, לקחת אחריות ולעשות את הנדרש ממנה בשעת משבר.
תארו לעצמכם הנהגה שיודעת שיש עם שידאג להחליפה, אם לא תעמוד במשימות שאזרחי המדינה מצפים מהם לעמוד בהם, אם לא תנהג על פי הערכים שהאזרחים מאמינים שיש להקפיד עליהם.
תארו לעצמכם עם שמתחיל להיבנות מחדש.
סרן איתן אוסטר היה מפקד נערץ. הוא צילם סרטון למשפחתו רגע לפני חגי תשרי תשפ"ה על רקע יישובי הצפון הנטושים וההרוסים והבטיח להם שהוא נלחם בשביל שהתושבים יוכלו לשוב הביתה, שעבורו זו זכות היסטורית. בערב ראש השנה נפל איתן בקרב במסגרת מבצע חיצי הצפון. אחיו הבכור, אליק, שנפצע אנושות בתאונת דרכים כשהיה בדרך לעלות אל קברו, השתקם, ומצייר גלויה קטנה מהעתיד שהוא הגשמת חלומו של איתן:
תתארו לכם שבמשגב עם מחליטים לחדש את ענף הרפת. אני לא יודע למה, מושקו עבד לפני המלחמה בענף האבוקדו, והתאילנדים שעזבו דווקא התחילו לחזור, ככה שעתיד גדול ציפה לאבוקדואים, שכעת יכלו לצפות מהמטע למטה, לכיוון לבנון, ולא לחוש דפיקות גלעין מואצות: אף אחד כבר לא מביט בהם מלמטה בעיניים חורשות רע.
אבל מושקו רצה פרות. "אני רוצה ללטף עגלים!" הוא ניסה לתרץ לרוחמה, אשתו. זה לא שאי-אפשר ללטף אבוקדו, הוא הסתבך בעוד ויכוח איתה, אלא שלאבוקדו, כך נראה, לא אכפת אם מלטפים אותו. "אבל לאיתן כן אכפת!"
"למה אתה נותן לעגלים שלך שמות של בני אדם?!" נזפה בו רוחמה.
מושקו ידע שבניגוד למלחמה על הבית - יש מלחמות שלא יכולות להסתיים בניצחון: מלחמות עם רוחמה. אבל כמו במלחמה על הבית, העזרה הופיעה ממקומות בלתי צפויים: חברי קיבוץ מעוטף עזה, שבאו לתפוס קצת שלווה בצפון ("כאילו שחסרה להם שלווה אצלם! באו לתפוס אוויר הרים", השתעשעה רוחמה).
"אתם חייבים פה רפת!" קבע סרג'יו, סמנכ"ל הרפת בקיבוץ נירים. באוזני רוחמה הוא נימק את זה בכיווני הרוח, אבל מושקו ידע שזה בגלל איתן. סרג'יו העביר את רוב היום בליטופים, וכשהוא התעייף מללטף, הוא ניסה לפתות את העגל עם בקבוק חלב לתינוקות שהוא הביא איתו מנירים. "זה הכי טוב להם ככה", קבע סרג'יו, ובאמת איתן הלך וגדל באופן שהפליא לא רק את חברי הקיבוץ, אלא גם אורחים שבאו לביקור קצר בתצפית על הגבול.
רוחמה נכנעה בסוף, אבל לא בגלל מושקו או בגלל איתן - בגלל החיים עצמם. עגלים רוצים להיוולד, רוצים לינוק, ואבוקדואים רוצים לצמוח, והם חזקים יותר, מסתבר, מכל מי שמנסה לעצור אותם. אז אולי כן בגלל איתן. לעגלים חמודים יש כוח-על: כוח של אהבה.
רס"ל (במיל') סעדיה יעקב דרעי, לוחם בחטיבת אלכסנדרוני, יצא לשירות מילואים בלתי נגמר. בתוך ההריסות של עזה צולם כשהוא לומד תורה בהפוגות הקצרות מהלחימה. אמו, ללי, הפכה לאחת הדמויות המובילות במאבק לשוויון בנטל. שוחחנו בבוקר החתימה על העסקה. בדמעות, היא אמרה:
תתארו לכם שהם חוזרים אל החיבוק החם של עם ישראל. ואחרי שהם חוזרים אז השבים יחד עם בני המשפחות שלהם מגיעים אל משפחות החיילים שנהרגו במלחמה הזו ומתחבקים איתם. חיבוק עמוק-עמוק-עמוק של אחווה. של שותפות. חיבוק שלא נראה כמוהו.
תתארו לכם שכל העם רואה את זה וכל המנהיגים רואים את זה וכולם מתעוררים על עצמם ומבינים. מבינים ומשתנים. ומתקנים את עצמם.
התצפיתנית סמל רוני אשל הייתה צעירה עם חיוך כובש ושמחת חיים. בזמן המתקפה הרצחנית על ישראל רוני שהתה בחמ"ל נחל עוז. בקור רוח ומקצועיות היא דיווחה על המתרחש לנגד עיניה עד שנפלה. הוריה, אייל ושרון, מקדישים את זמנם למאבק עבור תחקיר ראוי למחדלי היום הנורא ההוא ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אמה, שרון, כותבת:
תתארו לכם שעוד ימים ספורים רשימת השכול תסתיים ולא יצטרפו עוד משפחות למעגל הדמים. תתארו לכם שלא נשמע עוד את יונית פותחת מהדורה במילים הנוראיות "הותר לפרסום".
שלא נקבל פוש לטלפון עם תמונות מהשבי של מתן, אלון, רום ואלקנה. שענת, ויקי ועינב לא יצטרכו לעמוד מבוקר עד ערב ברחובות, אלא יטפלו בבנים שלהן בבית, בפרטיות, ובלי מצלמות.
תתארו לכם עולם שבו אבות שכולים לא מקימים אנדרטה לבנות התצפיתניות שלהן אלא מטיילים עימן בשביל ישראל.
אז תתארו לכם עולם כזה שאין בו מלחמה ואין בו הורים שכולים, אחים שכולים, אלמנות, יתומים, פצועים, הלומי קרב ואנשים שנחטפו מבתיהם.
תתארו לכם עולם שבמזרקה בכיכר דיזנגוף אין תמונות של חללים ושל נופלות, אלא יש בו תחרות של עוגות גבינה מפוארות לחג השבועות.
תתארו לכם עולם שבו דמעות זולגות מהתרגשות, מפרפרים בבטן, מציון גבוה בבחינה, מהמילה הראשונה של תינוק.
תתארו לכם עולם שבו דפיקה בדלת בלילה היא מהשכנה שבאה לבקש כוס סוכר, ואת הנרות מדליקים בעוגת יום ההולדת ולא בחלקת קבר.
תתארו לכם עולם שבו ילדים לומדים היסטוריה ולא מהזיכרון שלהם. שהמילה נופל היא מהעלים בעץ, בסתיו.
תתארו לכם עולם שבו הבן שלי לא יגיד לי יותר, הלוואי שתהיי שמחה כמו פעם.
בקרוב יילחצו הידיים, יצולמו התמונות. בקרוב הם ישובו. חלקם אל חיק אהוביהם, אחרי ציפיה אין קץ. רובם אל מנוחה נכונה ברגבי האדמה עליה חיו ואותה אהבו. בחרדה וחשש, רוצחים איומים ייצאו אל החופשי. מעגלי האבל ייפתחו מחדש, השיקום יהיה ארוך וקשה. כך גם הדרישה לדין וחשבון, להפקת לקחים ולקיחת אחריות. ובכל זאת.
תארו לכם איך כיכר החטופים הופכת לכיכר השבים. אות ומופת לערבות הדדית. תארו לכם איך יישובי העוטף משגשגים. רשימות ההמתנה מלאות, השדות מניבים, האדמה מוריקה. תארו לכם את הדרום הופך אדום מכלניות, ומשפחות-משפחות מגיעות ללא פחד לפיקניק ותמונות מחויכות על הדשא.
תארו לכם את החיילים שבים הביתה, ושעון החול לא מופעל מחדש עד לצו הבא. נשים ישנות בשלווה לצד בני זוגן, ילדים לא רועדים מכל אופנוע שחולף ברחוב מחשש שמדובר באזעקה. תתארו לכם סדר אזורי חדש, הסכמי שלום נחתמים. תארו לכם שההפגנות הופכות לפסטיבלים, שהמאבקים – להסדרים. שהציניות, הניכור וההסתה זוכים להתעלמות, ולעומת זאת, כל מחווה של יוזמה, יצירה או חסד מונפת על נס. תארו לכם ישראלים שגאים בבית שלהם, שמרגישים בטוחים ונשמעים.
תתארו לכם קצת אושר.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.10.25
