"באותה שבת נחשפתי למעשי זוועות של אונס, חטיפה", סיפרה ל-ynet יובל שרביט טרבלסי בעדותה המטלטלת אשתקד, "אותה אישה שנאנסה לצערי היום לא בחיים". עדותה של שרביט טרבלסי, ניצולת הנובה שאיבדה את בעלה מור טרבלסי באותו יום ארור, היא שבריר מתוך עשרות העדויות והראיות שהצטברו על אודות השימוש באלימות מינית קשה בזירות הטבח של 7 באוקטובר.
שברי המידע מציירים תמונה חד-משמעית, אך עדיין לא שלמה, של מה שידוע עד היום על האלימות המינית מצד מחבלי חמאס באותו יום. שורת דוחות, המקיף שבהם הוא "פרויקט דינה" שפורסם בחודש יולי האחרון, אספו עדויות שמיעה וראייה שפורסמו בבמות שונות - כמו זו של שרביט - והסתמכו גם על תיעודים חזותיים כדי לשרטט את דפוסי האלימות המינית של חמאס: מהטרדה מינית פיזית ומילולית, דרך תקיפות מיניות ועד עדויות לאונס קבוצתי ואלימות מינית קשה מאוד ששימשה ככלי נשק שיטתי, מכוון ומתוכנן מראש.
אלא שגורמי המקצוע מעריכים כי התמונה שנחשפה היא רק קצה קרחון של עדויות שעוד יגיעו בעתיד. כעת, בחלוף שנתיים מיום הטבח, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל - ארגון הגג של תשעת מרכזי הסיוע הפועלים ברחבי ישראל - יחד עם פרויקט "עדות 710", המתעד ומשמר עדויות מצולמות של שורדי היום ההוא, קוראים לכל מי שמעוניינים ורוצים לשפוך אור על הפגיעות המיניות שהתרחשו בטבח ובשבי.
"חלפו עשרות שנים לאחר השואה, ורק אז החלו לעסוק בפגיעות מיניות בתקופה ההיא. אנחנו בעידן שונה, שבו יותר מדברים על הדברים האלה. ובכל זאת, זה יכול לקחת זמן"
"בנושא כל כך רגיש שמהווה טאבו, יש מי שלוקח להם הרבה זמן עד שהם מסוגלים לשים את מה שהם ראו או עברו כפגיעה מינית, ורק אז מסוגלים לדבר על הדברים", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע. "למשל, חלפו עשרות שנים לאחר השואה, ורק אז החלו לעסוק בפגיעות מיניות בתקופה ההיא. אנחנו בעידן שונה, שבו יותר מדברים על הדברים האלה. ובכל זאת, זה יכול לקחת זמן. יש הרבה טראומות, וזה נושא רגיש ועדין. יש מי שכבר דיברו, ומי שעוד ירצו לדבר. אנחנו נהיה גורם המקצוע שעוזר בכך".
ד"ר כרמית קלר-חלמיש, האחראית על תחום המחקר באיגוד מרכזי הסיוע, מוסיפה כי "תיעוד האלימות המינית ילווה אותנו עוד הרבה שנים. כרגע אנחנו יודעים מעט מאוד, ויחלוף זמן עד שנדע יותר".
ד"ר רננה קידר מהאוניברסיטה העברית ומנהלת מחלקת התוכן של מיזם "עדות 710", אומרת כי "אי-אפשר לזרז את הרגע שבו מתאים לאדם למסור עדות - זה נכון תמיד, ובוודאי בפגיעות מיניות". במסגרת המיזם ההתנדבותי, שיצא לדרך ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר, נאספו כ-1,700 עדויות וידיאו מצולמות, בידי אנשי קולנוע ותיעוד, של שורדי ושורדות היום ההוא: מבלי המסיבות, תושבים, כוחות החילוץ וההצלה ועוד.
2 צפייה בגלריה
"האדם מחפש לספר את הסיפור - זו דרך לצקת משמעות למה שקרה לנו"
(צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
בעתיד, מקווה קידר, יוקם ארכיון דיגיטלי שיאפשר גם חיפוש מתקדם בעדויות באמצעות בינה מלאכותית. אך לפני הכל, ממשיך פרויקט התיעוד עצמו לשימור הזיכרון ועבור הדורות הבאים. הוא גם חשוב מאוד לאור מאמצי ההכחשה והטלת הספק המכוונת משלל גורמים אנטי-ישראלים בעולם, בתקשורת וברשתות, של הזוועות שאירעו באותו יום - גם המיניות. אם כי חשוב להבהיר שמטרת הפרויקט אינה הסברתית, אלא קודם כל תיעודית והיסטורית.
"האתיקה מאחורי העבודה שלנו היא שמסירת העדות צריכה להיות מהלך מיטיב עבור העד או העדה, ולכן אנחנו לא 'רודפים' אחרי עדים בשום צורה", אומרת קידר. שיתוף הפעולה עם מרכזי הסיוע נועד לאפשר עוד נתיב למי שיבחרו לשתף את עדותן.
כמו בכל עדות אחרת הנאספת במסגרת המיזם, מי שתמסור או ימסור את עדותו יוכלו לבחור אם העדות תפורסם לציבור הרחב או שהיא תישמר בארכיון לצורכי מחקר עתידי בלבד. העדים גם מקבלים הזדמנות לצפות ולאשר את עדות הערוכה, שכן העדויות מפורסמות באופן מלא אך גם בגרסה מקוצרת שנועדה להנגיש את המיזם לציבור הרחב.
המיזם כולו פועל בשיתוף פעולה עם גורמי מקצוע מתחום בריאות הנפש, אך במקרה של פגיעות מיניות נדרשת זהירות יתר - ומכאן ההחלטה לחבור לאיגוד מרכזי הסיוע. "המטרה היא להגיע בצורה הנכונה לאנשים ולנשים שירצו לדבר, כדי שנדע לעשות את זה בצורה הנכונה ביותר", אומרת קידר. ד"ר קלר-חלמיש מוסיפה כי לצד מסירת העדות יש ערך גם עבור העד עצמו: "האדם מחפש משמעות, ולספר את הסיפור - זו דרך לצקת משמעות למה שקרה לנו, ולסייע בהתמודדות".
מתחם מסיבת הנובה, אחרי הטבח
באיגוד מרכזי הסיוע פירסמו דוח ראשוני על האלימות המינית ב-7 באוקטובר כחמישה חודשים לאחר הטבח - בהסתמך על עדויות ומידע תקשורתי שהתפרסמו עד לאותה נקודה, לצד מידע שהגיע למרכזי הסיוע עצמם. "הדוח מוכיח בבירור כי לא מדובר בתקלה או במקרים ספורדיים, אלא באסטרטגיית פעולה ברורה", נכתב. עם זאת, מצוין בדוח כי "מאחר שפגיעה מינית מתאפיינת בחשיפה מאוחרת ככלל, ובימי מלחמה בפרט, תמונת המצב עודנה ראשונית".
מאז, כאמור, פורסם גם דוח מקיף במסגרת "פרויקט דינה". יש בו עדויות על תקיפות של שורדי שבי, ועדויות נוספות נאספו ממי שהגיעו ראשונים לזירות ההרג - אנשי כוחות החילוץ וההצלה, פרמדיקים, אנשי זק"א ואזרחים שהגיעו לסייע. עדויותיהם - מגובות בתמונות ובסרטונים שצולמו בידי הכוחות שהגיעו ראשונים לזירות - מתקבצות לכדי 30 תיאורים קשים של פגיעה מינית בקורבנות שנרצחו - נשים עירומות ועירומות למחצה, סימני ירי באזורי איברי המין ותיאורים קשים נוספים.
בין השאר, מובאת בו עדות שמיעה של רון פרגר, ניצול המסיבה בנובה, שתיאר כי שמע "בנות שצועקות מתוך השיחים, 'אונסים אותי, אונסים אותי, תעזרו לי, תעזרו לי' ואתה מסתתר ואתה בחוסר אונים מוחלט ואתה פשוט לא יכול לעשות כלום. כלום. אין לנו נשק, אנחנו חסרי אונים, אנחנו מסתתרים ואנחנו בתוך כל התופת הזאת".
ניצולים נוספים תיארו התרחשות דומה, וייתכן שחלקם מתארים את אותו המקרה. אך בסך הכל, כותבות מחברות הדוח, ישנן עדויות המתארות לפחות ארבעה מקרים של אונס קבוצתי - וייתכן שהיו יותר.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.10.25
