"מה שגברים יכולים לעשות - גם אני יכולה", נזכרת חנה, דודתה של ענבר הימן ז"ל, ברגע שבו הצהירה אחייניתה בפני הוריה כי החליטה לעשות הכול כדי לשרת כלוחמת בגדוד קרקל. "היא אמרה שהיא רוצה לעשות שירות משמעותי, באמת לתרום למדינה. ההורים שלה ניסו לשנות את דעתה, דאגו לה, אבל היא התעקשה להיות לוחמת. גם כשבתקופתה היו הרבה פחות נשים בתפקידים קרביים. מבחינתי היא הייתה פורצת דרך".
הלווייתה של הימן ז"ל
(צילום: לע"מ)
ענבר נולדה וגדלה בפתח תקווה, ועברה לחיפה ללימודי תקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו. היא השלימה שנת שירות בבית הספר הדו-לשוני בירושלים וצעדה בשביל ישראל, "הארץ שכל כך אהבה", מספרת דודתה. באוגוסט 2015 התגייסה לתפקיד לוחמת בגדוד קרקל, בהמשך יצאה לקורס מ"כים והשתחררה כסמלת.
"היא הייתה מפקדת נערצת, אמיצה ומשימתית, פייטרית אמיתית. כולם אהבו אותה״, משתפת הדודה חנה. ״באחת הפעילויות המבצעיות בגבול מצרים, התפוצץ לידה רימון. בהתחלה היא לא שיתפה את ההורים כדי שלא ידאגו, וכשסיפרה להם, זה היה כבדרך אגב״.
ענבר נחטפה ונרצחה ב-7 באוקטובר מפסטיבל הנובה, שם התנדבה. היא הוחזקה ברצועת עזה עד שהושבה ארצה ב-16 באוקטובר והובאה לקבורה בבית העלמין בפתח תקווה. ״דווקא בשירות הצבאי שלה דאגנו מאוד שלא תיפול בשבי, שלא יקרה לה משהו. שלוש שנים של דאגות. אבל סמכנו עליה כי היא פייטרית. דווקא פה, בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, כשהיא אזרחית מתנדבת, היא נחטפה ונרצחה״, משתפת חנה בכאב. "אנחנו מלווים את ענבר בזיכרונות שלנו. ילדת פלא ששרה ורוקדת, תלמידה מצטיינת, צלמת במגמת אומנות. איזו ילדה, מתנה ל-27 שנים".
במשך יותר משנתיים הובילה חנה את המאבק להשבת ענבר ארצה. במשך כל הזמן הזה, לא שיתפו קרוביה של ענבר דבר בנוגע לשירותה הצבאי. ״זה מייסר אותי. שנתיים נלחמתי לקבל את ענבר לקבורה ראויה. ילדה שנתנה את החיים שלה למדינה, שהשאירה אותה שם באדמה המקוללת״, אומרת חנה.
היא מתייחסת גם להיותה האישה האחרונה שהוחזרה משבי חמאס: ״ענבר הופקרה פעם ראשונה ב-7 באוקטובר, פעם שנייה בעסקת הנשים ופעם שלישית כשנשארה יותר משנתיים כאישה יחידה בשבי. ענבר מחכה להשבתם של כל אחיה משבי חמאס. נעשה הכול שיחזרו. עד החטוף האחרון. תודה לחיילי צה”ל, שבלעדיהם לא היינו מגיעים להשבת החטופים”.
5 צפייה בגלריה
"אחרי 3 שנים של דאגה, דווקא פה כאזרחית היא נחטפה ונרצחה". ענבר עם הפלוגה
(צילום: באדיבות המשפחה )
רס״ן ש׳, קצינה בזרוע היבשה, שירתה לצד ענבר. מלבד הקשר בצוות הפיקוד של הפלוגה, התפתח ביניהן קשר חברי עמוק. ״ענבר הייתה חברה ומפקדת שכל כולה לב, הייתה לה אמונה בכל אדם שהיה לצידה, שירת תחתיה או פיקד עליה", היא מספרת. "ענבר הייתה אדם משימתי מאוד, שאפה תמיד לבצע את הדברים על הצד הטוב ביותר, ממשימות פשוטות ביום יום ועד משימות מבצעיות״.
עם הידיעה על חטיפתה, סיפרה ש׳ כי התמודדה עם ״תחושות קשות ודאגה לגורלה ומצבה, אבל עם תקווה גדולה שתחזור אלינו במהרה, בריאה ושלמה״. אחרי הידיעה הנוראה על הירצחה של ענבר ועם השבתה ארצה סיפרה: ״בהשבתה לקבורה בישראל יש הקלה גדולה, שענבר שוב איתנו״.
רס״ן מ׳, מפקדת בחטיבת אפרים, שירתה גם היא עם ענבר בפלוגה והשתיים נשארו חברות קרובות. ״היא הייתה יד ימיני״, מספרת. ״הצליחה לחבר את הלוחמים בפלוגה, ולגרום להם באמת לאהוב את המשימה. אני זוכרת אותה אומרת לחיילים שהיא הולכת לעשות להם תרגילים, לראות שהם מוכנים באמת לאירוע מתפרץ. סמלת מקצועית, שאהבה את החיילים בכל רמ״ח איבריה. היא הייתה לוחמת מטורפת, לא היה חייל בגדוד שלא רצה להיות ענבר״.
במשך שנתיים של מאבק להשבתה, גם רס״ן מ׳ שמרה בסוד כל פרט על השירות המשותף של השתיים. "סוף-סוף אפשר להגיד שהיא הייתה לוחמת. כל התקופה הזו אסור היה לספר, לא לפרסם תמונה. זה חלק משמעותי מהאופי שלה, הייתה פייטרית. לב רך ולוחמת מטורפת״, היא מספרת על הפרידה הכואבת: ״הייתה לוויה מאוד קשה. ענבר נקברה באדמה שהיא כל כך אהבה, קרוב להורים שלה, שיהיה להם מקום לבקר בו".
רס״ן (במיל׳) א׳, לוחם במילואים, היה קצין בפלוגה בה ענבר שירתה. ״נכנסנו לתפקידים במקביל - אני כמפקד מחלקה, והיא כמפקדת כיתה. מהרגע הראשון היה בינינו חיבור טוב. היה בה שילוב בין מוטיבציה גבוהה ורצון אדיר להיות הכי מקצועית, וגם להיות 'האמא' של החיילים, מאוד אנושית ועם חמלה. הכינוי של הכיתה שלה היה 'הברווזים של היימן', כאלו שהולכים אחריה. היה לה חשוב לדאוג להם במאה האחוזים בפן המקצועי, שיהיו הלוחמים הכי טובים, והיא לא התפשרה כשזה הגיע לפן האישי".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.10.25
