בבוקר 7 באוקטובר, כשהגל הראשון של מחבלי הנוח'בה פשט על קיבוץ בארי, גוני גודארד הרגיש שמשהו קורא לו לפעול. הוא היה במגורי הצעירים, לא רחוק מבית הוריו המאמצים, מני ואיילת. "לא ידעתי בדיוק מה קורה", משחזר גוני בריאיון מיוחד, שהתקיים לפני השבת אביו החלל אמש. "רק הרגשתי שאני חייב להגיע אליהם". הוא קשר חולצה לבנה על הראש כדי להיראות כמחבל, לקח סכין מטבח ורכב על אופניו בין הגופות והעשן, בדרך אל בית ההורים. "זה היה אינסטינקט. לא חשבתי. רק רציתי להציל אותם".
הוא לא הצליח.
רק כמה ימים אחר כך הבין שנרצחו. "לא רציתי להאמין. לקח זמן עד שהבנתי שאין יותר את אמא ואבא".
שנתיים אחרי, גוני בן ה-24 יושב בחצר ביתו בבאר-שבע במסגרת "בית גיא", מסגרת שיקומית לנפגעי נפש, ומספר את סיפורו בקול רגוע. מדי פעם הוא עוצר, מביט הצידה, כאילו בוחן אם המילים מצליחות להכיל את מה שהוא מרגיש. "ההורים שלי חידשו לי את החיים", הוא אומר. "הם אימצו אותי בגיל שלוש וחצי, אחרי שעברתי התעללות אצל האמא הביולוגית שלי והייתי בבית אומנה. בבית ההוא לא חוויתי חיים נורמליים. כשאבא ואמא הגיעו, הכל השתנה. פתאום היה בית".
הזיכרון הראשון שלו מאביו, מני, נצרב בו עמוק. "הוא לקח אותי לאכול קרמבו. הייתי מלא בקרמבו ואמא צילמה אותנו. זה היה רגע פשוט, אבל בשבילי הוא היה עולם ומלואו".
אבא, הוא אומר, "היה איש שאפשר להתקשר אליו ביום או בלילה. הוא היה שם בשבילי תמיד. אהבה בלי תנאי. משהו נדיר". ואמא? "אישה מדהימה. תמיד הקשיבה, תמיד תמכה. אהבתי לשבת איתה במטבח, לאפות איתה. היא ידעה להבין אותי גם כשלא דיברתי".
בארי, שבו גדל, היה בשבילו סמל לבית ולביטחון. "זה היה קיבוץ יפהפה, קיבוץ של דלתות פתוחות. הייתי עובר מבית לבית, כולם קיבלו את כולם באהבה. אחר כך, כשגדלתי, היינו אוכלים כולנו ביחד ארוחות שישי – כל האחים, האחיינים, היינו הולכים לבוסתן של אבא".
כשהוא מדבר על הבוסתן, עיניו מתרככות. "אבא עבד עליו אחרי שיצא לפנסיה. שתל עצים, טיפח. זה היה המקום שלו. אני מתגעגע אליו מאוד. מתגעגע למשפחתיות. היום גם יש משפחתיות, מפגשים וארוחות עם האחיות ועם אח שלי, אבל בלי ההורים זה אחרת".
החלום: להיות במאי קולנוע
גופתו של מני גודארד, שנרצח בגיל 73, מוחזקת כבר יותר משנתיים בשבי חמאס. מני ואיילת הותירו אחריהם ארבעה ילדים – מור, גל, בר וגוני, ושבעה נכדים. "ההורים היו הכל בשבילי. עמוד התווך שלי", אומר גוני. "בכל סיטואציה אני נזכר שאין לי אותם. אני מתעורר בבוקר והדבר הראשון שאני חושב עליו זה שההורים שלי נרצחו. זה כאב שמתעורר כל הזמן מחדש".
אחרי הטבח עבר גוני תקופה קשה מאוד. "הייתי במלון בים המלח (עם קהילת בארי – ל"ג) ארבעה חודשים. לא יצאתי מהחדר. רק בכיתי. אחר כך עברתי לבית מאזן בהרצליה ומשם לבית גיא. זה ממש הציל אותי. התחלתי תהליך ריפוי אמיתי".
בתחילה, הוא מספר, ניסה לברוח. לא להתעדכן בחדשות, לא לראות תמונות. "הרגשתי לא נעים. כאילו אני בורח בזמן שאחים שלי מתמודדים. אני מצייר את מה שאני מרגיש. לפעמים יוצאים ציורים מלאי צבע ואור, ולפעמים, בעיקר אחרי 7 באוקטובר, יצאו לי גם שדים. זה תלוי ביום".
הוא מצייר בעפרונות צבעוניים. בציור אחד, שהוא מניח על השולחן שלפנינו, נראית דמות חצויה: חצי מלאך, חצי שטן. "זה הציור שאני הכי אוהב", אומר גוני, ״כי גם בצד של השטן יש קצת צבעים של מלאך. זה מזכיר לי שגם אם יש בי צדדים חשוכים, זה לא אומר שאני רק רע".
הוא מקפיד על סדר יום: עבודה כדוג-ווקר, מפגשים חברתיים עם ששת שותפיו לבית גיא, טיפולים ותחביבים. "אני חושב הרבה מה ההורים היו רוצים בשבילי. הם לא היו רוצים שאהיה במיטה כל היום. הם היו רוצים שאחיה".
ועדיין, האבל מלווה אותו בכל מקום. "בהתחלה התקפי הזעם שלי היו אלימים מאוד. אבל למדתי לשים את הרגשות של האובדן והכאב בצד כשצריך. אני רוצה לשמוח. אני רוצה להיות בן אדם שמקל על האווירה, לא זה שמכביד".
הוא עוצר לרגע, ומוסיף בכנות: "לפעמים אני מזייף שמחה. אני מוכן לסבול קצת כדי שלאחרים יהיה נעים. אני לא רוצה שאנשים ירגישו כלפיי רחמים".
הוא אוהב סרטים, במיוחד דרמות וגיבורי על. "זה היה הקטע שלנו, שלי ושל אבא. הוא היה לוקח אותי לקולנוע מאז שהייתי ילד". הסרט האהוב עליו הוא Whiplash. "אבא אהב דרמות טובות ואני אוהב את המסר שם, לא לוותר. ראיתי את זה שוב לאחרונה, והוא הזכיר לי את אבא. כי גם אני לא מוותר".
אם היית מדמה את השנתיים האחרונות לסרט, איך הוא היה נקרא?
גוני מחייך חיוך עייף: "הייתי קורא לסרט 'מהחשיכה לאור', כי הייתי במקום מאוד נמוך. ועכשיו, גם אם ההורים לא פה, מצאתי את נקודת האור שלי. אני לא בהרס עצמי. אני נפגש עם חברים, עובד, שומר על הבריאות שלי". כששואלים אותו מה החלום הגדול שלו, הוא עונה בלי לחשוב: "להחלים. נפשית. ואחר כך להיות במאי קולנוע. לספר סיפורים מהחיים שלי ומהלב. אבל קודם כל להחלים".
יש רגעים, אומר גוני, שבהם הוא חש שהוריו איתו. "לפעמים, כשקשה לי ואני בוכה, אני מרגיש שהם באים להרגיע אותי ומדברים איתי. זה נותן לי כוח". והוא מאמין שהאהבה שהנחילו לו ממשיכה לפעום. "הם לימדו אותנו לאהוב. זה משהו שעובר הלאה. אני מרגיש את האהבה הזאת דרך האחים שלי. אני גם רוצה להחזיר להם – לשאול, להתעניין, להיות בשבילם".
אבל מעל הכל, הוא מחכה לסגור מעגל. הודעת חמאס אתמול בערב, שיחזיר חלל חטוף נוסף, הפיחה בו תקווה - שהתממשה עם ההודעה על שובו של אביו. "אנחנו רוצים שאבא ייקבר בבארי", אמר לפני כן. "זה הדבר הכי פשוט, אבל הכי גדול. לבוא לקבר, לדבר איתו, להגיד כמה אנחנו מתגעגעים ואוהבים".
גוני עדיין מתגעגע לקיבוץ. "אני רוצה לחזור לשם יום אחד. אבל רק אם ארגיש בטוח. איפה שהאחים שלי יהיו, שם אני אהיה. אני לא רוצה לזכור את בארי רק דרך 7 באוקטובר. חייתי שם חיים יפים. בהתחלה דיברתי על ההורים רק דרך מה שקרה באותו יום, אבל היום אני מזכיר לעצמי שהם היו הרבה יותר מזה. הם גידלו אותי, אהבו אותי, עשו ממני בן אדם". הוא מתגעגע לארוחות שישי, לריחות, לצחוקים. "הכל שם הרגיש טבעי, חיים טובים".
סופרמן מבארי
כשאני שואלת למה חשוב לו להתראיין, כאמור לפני השבת אביו, הוא שותק רגע ארוך. "כי אני מפחד שעם הזמן ישכחו אותנו. זה שנשארו רק ארבע משפחות עם חטופים חללים (כעת שלוש; ל"ג), לא אומר שהכאב קטן. אני רוצה שאנשים יזכרו שהמלחמה שלנו לא נגמרה. אנחנו עדיין במלחמה להחזיר את כולם. ההורים לימדו אותי להיות בהודיה, אז אני רוצה להגיד תודה לכל מי שבא לכיכר, לכל מי שלא שוכח".
לאחרונה צפה גוני בנאום של אחותו בר, על הבמה בעצרת בכיכר. "חשבתי כמה קשה לה. כמה גם היא צריכה את הסגירה הזו. וחשבתי גם למה אני לא שואל יותר לשלומה. הרגשתי אשמה שלא דיברתי איתה יותר".
אילו היית יכול, מה היית אומר להורים שלך?
"הייתי רוצה להגיד להם שצמחתי הרבה. שלא ידאגו לי ושלא ידאגו לשאר האחים. שיוכלו להיות למעלה בשלווה. בעיקר להגיד להם שאני והאחים בסדר".
תחושות האשמה מעיקות עליו. "לפני 7 באוקטובר היו לי שנים קשות. התנהגות לא פשוטה. לפעמים אני חושב שיכולתי לשמח את ההורים יותר. להסב להם יותר רגעי אושר במקום דאגה".
והוא גם זוכר את הרגע שבו הפחד חזר לגוף – המתקפה האיראנית הראשונה, בלילה שבין 13 ל-14 באפריל 2024. "הייתי בבית המאזן בהרצליה. לקחתי סכין מטבח ורצתי למטה. כולם היו בממ"ד ואני אמרתי להם 'אני אשמור'. זה היה אינסטינקט. כאילו שוב הייתי שם. אני מרגיש צורך מוגזם לשמור על הקרובים שלי, כי אז לא הצלחתי להציל את ההורים".
אם היית יכול להיות גיבור על, במי היית בוחר?
"סופרמן", הוא עונה בלי לחשוב. "כי הוא חזק".
ואם ההורים היו גיבורי על?
"הם היו גיבורים של החיים. לא גיבורי על. גיבורים אמיתיים".
הוא מחייך. חיוך שמצליח להיות גם עצוב וגם מלא תקווה. "אני יודע שהם איתי בלב תמיד. אני מנסה לחיות כמו שהם לימדו אותי. אני לא מוותר לעצמי. ב-7 באוקטובר קיבלתי את החיים שלי במתנה".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
