אחד הסיוטים הגדולים ביותר של הורים באשר הם, מבוסס על הרגע המדויק הזה שבו אתה מבין שצאצא שלך הלך לאיבוד. מסוג הדברים שמתחילים אי שם בגינת המשחקים כשהם עדיין פעוטות, ובעצם לא מסתיימים אף פעם. כאמור, הפחד המצמית הזה - שלרוב מתפוגג תוך שניות, כמובן - הוא באמת משהו אוניברסלי, אבל יש פחד נוסף שכנראה רלוונטי עבור הורים ישראלים יותר משאר ההורים בעולם: שהילדים רק יחזרו בשלום מהטיול של אחרי הצבא. כיום, תודות לטכנולוגיה השועטת קדימה, קל יותר מאי פעם להורים להישאר בקשר שעתי/יומי עם הטיילים שגידלו בבית, אפילו ממרחק של עשרות אלפי קילומטרים. אז זהו, שיפעת מדר הלכה לאיבוד לפני 25 שנה, ולדבר היחידי שיכול היה להציל אותה עדיין קראו אז "תושיה".
עיתונות חופרת
פרק 35 - השבוע עם הילדה בת ה-4 שנשכחה בנתב״ג
46:48
מתישהו באמצע ינואר 2001, יפעת בת ה-21 מראש העין החליטה שהיא נוסעת לאפריקה. אז, ממש כמו היום, היעדים המרכזיים עבור צעירים אחרי צבא היו דרום אמריקה או דרום מזרח אסיה, אבל מדריכת החי"ר לשעבר החליטה שהיא לא תלך עם העדר, וכך היה. במהלך החודשים שהעבירה ביבשת השחורה הספיקה יפעת לגלות את אתיופיה ואת מאלוואי, אבל ב-19 ביולי היא כבר בזימבבואה, ספציפית בצ'ימאני-מאני - אחת משמורות הטבע הגדולות והמרהיבות באפריקה. במהלך שהותה בשמורת הענק, תכננה יפעת לטייל אל פסגת הר מפורסמת בלב השטח. לא משהו מאתגר מדי, בסך הכל סיבוב של כמה שעות, ואז בחזרה לאכסנייה. אל ההר יפעת באמת הגיעה כמתוכנן, אבל מכאן הכל השתבש. אולי כי התעכבה מדי בפסגה, אולי סתם עניין של חוסר תשומת לב, אבל בירידה מההר החשיכה החלה לעטוף אותה, ויפעת תעתה בדרכה.
בלית ברירה, ועם קור רוח באמת חריג, יפעת מקבלת החלטה להעביר לילה בשטח. היא מגששת את דרכה אל סלע גדול, ומקפלת את עצמה למרגלותיו עד שיגיע הבוקר. כשהשמש עולה יפעת כבר נחושה למצוא מחדש את דרכה, אבל בדיעבד התברר שהיא ממשיכה בכיוון ההפוך. למעשה, היא צועדת לכיוון הגבול, אל השכנה מוזמביק. זה כנראה המקום להבהיר שמבחינת צידה יפעת היתה מאוד לא ערוכה למצבה החדש. היא ארזה לטיול הקצר קלמנטינה אחת, מעט שוקולד וכמות מים שאמורה היתה להספיק, אבל כל זה אזל במהירות. למזלה הגדול היא כן ארזה ביגוד חם - כולל מעיל - מה שבהחלט ישמור אותה בחיים בהמשך, בהתחשב בעובדה שבימים הקרובים ירדו גשמים כמעט בלי הפסקה, ביחד עם טמפרטורות ליליות שצונחות עד לאפס מעלות.
עיתונות חופרת פרק 35
בערך יומיים אחרי שיצאה לטיול, מטיילים אחרים ששהו באכסניה שמו לב שיפעת טרם חזרה. המשטרה המקומית עודכנה, אחריה גם משרד החוץ, ודי מהר הגיעה הבשורה המטרידה גם לבית המשפחה בראש העין. אביה ההמום התעשת ראשון ומיד אירגן משלחת פרטית שכללה את אחיו וחבר נוסף, והם כבר בדרך לזימבבואה, לא לפני שהדפיסו כרזות ועלונים עם תמונתה של יפעת, שהם תכננו לפזר במדינת היעד. שם הם חברו לצוות חיפוש שהקימו השלטונות באזור, כולל מסוקים, כוחות צבא והמון מקומיים שנרתמו למאמצים, אבל לאט לאט - ובאופן מייסר במיוחד - הימים עברו ואין זכר ליפעת.
הגיבורה שלנו, מצידה, איכשהו הצליחה להמשיך ולשרוד. המים שארזה נגמרו מזמן והיא נאלצה להסתפק במה שסיפק לה הטבע, אבל ללקט מזון בשטח היא לא העזה, מחשש להרעלה, כך שהיא כמעט ולא אכלה כלום.
המודעה שפורסמה בזמן היעדרותה של יפעת מדר
אחרי 11 ימים ארוכים ומייגעים, רובם מלווים במזג אוויר חורפי קשה, יפעת מצאה עצמה על שביל עפר שנראה חצי סלול, כשפתאום הופיעו מולה מספר מקומיים. אלה הבינו מיד במה מדובר והזעיקו את פקחי השמורה, שזיהו אותה כמטיילת שכולם מחפשים כבר כמעט שבועיים. שם יפעת הבינה שבעצם צעדה ב-11 הימים האחרונים משהו כמו 200 קילומטרים, ושכעת היא בכלל במוזמביק, וכבר לא בזימבבואה. משם כמובן כבר היתה קצרה הדרך למפגש עם אבא שבשלב הזה כבר התקשה לדמיין סוף טוב לסיפור, בהתחשב בתנאים.
יפעת, חלשה ומותשת, אבל למעט כמה שריטות גם בריאה ושלמה, סיפרה מאוחר יותר שהיא הבינה שמחפשים אותה מרגע שראתה את המסוקים באוויר, ואפילו ניסתה לסמן להם, אבל לא הצליחה להתבלט מבעד לצמחיה העבותה. היא שיתפה שבלילות ישנה מתחת לעצים או בנקיקי סלע כדי להסתתר מהגשם, ושפגשה בדרך המון קופים, וגם נחש ענק אחד, כשכל הזמן הזה היא מתפללת שתצליח להימנע ממפגש עם אחד מהפנתרים המפורסמים של שמורת צ'ימאני-מאני. בהמשך, במסגרת ארוחה חגיגית שארגנו עבורם אנשי השגרירות, סיפר השגריר שהוא צפוי לנסוע בקרוב לביקור עבודה בנמיביה. יפעת עוד הספיקה להכריז שגם היא "כל-כך רוצה לנסוע לנמיביה", אבל אביה אמנון פסק מיד: "בשום אופן לא. אנחנו חוזרים מיד הביתה". נו, אפשר להאשים אותו?
