"חי-מת, זה מה שהייתי. אתה כאילו חי, קם בבוקר ועושה דברים אבל בתכלס, אתה מת. את כל הדברים הכיפים בחיים אתה לא יכול לעשות, כל ההנאות נלקחות ממך". במילים האלה מתאר גלעד מנדלוביץ, 53, את התקופה שבה הסתובב בעולם בעודף משקל קיצוני.
הוא לא היה ילד שמן וגם לא נער שמן. לצה"ל התגייס 70 ק"ג על מטר שבעים. ההשמנה שלו התחילה במהלך השירות הצבאי.
"כשהשתחררתי למדתי קונדיטוריה וכמה שנים אחר כך הציעו לי לחזור לקבע. במשך 30 שנה ניהלתי מטבח צה"לי. כל יום הוצאתי 3,000 מנות לארוחת צהריים ועוד 1,000 בבוקר ו-1,000 בערב. כל הלחץ מהעבודה השוטפת, מהביקורות התכופות, מהאירועים הצבאיים שצריך להרים... הרצון להוציא את המקסימום האפשרי מהמינימום פרודוקטים שיש לך מייצר סטרס אינסופי. כל דבר טעמתי, בדקתי. כל היום הייתי סביב האוכל. העניין הוא שאף פעם לא ישבתי לאכול ארוחה כמו שצריך. כל היום הייתי מנשנש. כשהגעתי הביתה בערב ושאלו אותי אם אכלתי, הייתי עונה שלא אכלתי כלום היום. בפועל דחפתי לפה כל דבר שזז, לא הפסקתי לרגע לאכול. לפני 13 שנה הגעתי למשקל השיא שלי: 182 ק"ג".
איך נראו החיים שלך עם עודף משקל כזה?
"שום חנות בגדים לא מכרה בגדים במידות שלי, גם לא חנויות למידות גדולות. הגעתי למידה 8 אקסטרה-לארג' בחולצות. הלכתי לתופר מיוחד כי לא היה לי מה ללבוש וגם בצבא תפרו לי מדים בהתאמה אישית, כנראה מאוהלים. במשך שנים לא נעלתי נעליים, גם לא באירועים משפחתיים. אפילו לבר מצווה של הילד הגעתי בכפכפים כי הרגליים לא נכנסו לנעליים. לעלות על מדים זה היה ממש עונש, נראיתי מגוחך. הייתי עם מכנסיים ענקיים בלי גומיות ועם גופיה לבנה וכפכפים.
"עם כל השומן שלי, עדיין ביצעתי את העבודה כמו שצריך. תיזזתי כל היום אבל בסביבה שלי כבר התחילו לחשוש לגורלי. אמא ואבא ז"ל, האישה שלי וכל הרופאים אמרו לי: 'הלו, לאן אתה רוצה להגיע? זה לא עניין של יופי, זה לא בריא!'. גם הרופאה הצבאית קבעה ש'הגיע הזמן לעשות משהו'".
ואתה? מתי אתה הבנת שבאמת הגיע הזמן לעשות משהו?
"לי נפל האסימון רק כשהגעתי למצב שבו לא הצלחתי לישון בלילה, פשוט לא נשמתי. עברתי לישון בישיבה בספה בסלון, כמו ארצ'י בנקר. הילדים שהיו אז קטנים שאלו אותי: 'אבא רבת עם אימא? למה אתם לא ישנים ביחד באותו חדר?' לך תסביר להם שאתה לא יכול לישון כי קשה לך לנשום. לא רציתי להלחיץ אותם והבנתי שצריך לעשות מעשה. עשיתי בירורים רפואיים והחלטתי ללכת על ניתוח שרוול. הרופא המליץ על ניתוח מעקף שהוא קצת יותר מסובך אבל לטענתו, סיכויי ההצלחה שלי יהיו טובים יותר. הוא אמר לי שעם המשקל שלי, סביר להניח שהשרוול לא יספיק ושאני אמצא את עצמי עושה אותו שוב. התעקשתי, אמרתי לו: 'דוקטור, אם אני נכנס לזה – אני אצליח'. הוא חייך ובטח חשב לעצמו 'הנה עוד אחד שאין לו מושג. הוא ירזה ואז יעלה שוב'".
מאוהב בריצה
13 שנה אחרי כבר אפשר לומר בוודאות שגלעד צדק. היום הוא שוקל 70 ק"ג, ממש כמו ביום הגיוס, משתתף במרתונים כבדרך קבע וגם מייסד ומנהל את קבוצת הריצה "מינוס מאה" שמובילה אנשים שלא רצו מעולם, להתחרות במרוצים.
5 צפייה בגלריה
''חודש וחצי אחרי הניתוח התחלתי לצאת להליכות קצרות''. גלעד במרתון ים המלח
(צילום: אלבום פרטי)
איך זה קרה?
"בשנה הראשונה ירדתי 40-30 קילו בלי להתאמץ בכלל. השנה הזו היא ירח הדבש של מנותחי השרוול. לא משנה מה אתה עושה - אתה יורד במשקל. אחר כך זה כבר יותר קשה ולכן את השנה הזו צריך לנצל בשביל להיכנס למסלול הנכון, לכוון את המוח, להבין שנעשה פה שינוי ושאתה צועד בדרך חדשה, להתחיל לאכול בעדינות וללמוד מחדש ליהנות מאוכל. לא צריך לגמור לאפה שלמה עם טחינה שמטפטפת לך על החולצה. אפשר גם חצי. וכמובן, להתחיל להכניס קצת ספורט לחיים.
"חודש וחצי בערך אחרי הניתוח התחלתי לצאת להליכות. בהתחלה הלכתי ממש מעט ובקצב איטי, משהו כמו 40 דקות. לאט לאט הגברתי את הקצב והתחלתי ללכת מהר יותר ולזמן ממושך יותר. מתישהו עברתי להליכה-ריצה: קצת הולך, קצת רץ עד שהחלטתי שזהו, אני מתחיל לרוץ".
לפני כעשר שנים, כשהגיע למשקל של כ-100 ק"ג, הוא העז להירשם לתחרות הרשמית הראשונה שלו: חצי מרתון בחבל מודיעין. "התאמנתי עם חבר שראה את כל התהליך שלי מהצד. אני זוכר שבמשך שנים הייתי קם לעבודה ומסתכל על האנשים האלה שרצים בבקרים ומגחך. חושב לעצמי: 'מה נסגר עם המטומטם הזה? לאן הוא רץ?'. פתאום אני הייתי המטומטם הזה".
אחרי חצי המרתון הזה הגיע מרוץ נוסף ואז עוד אחד ועוד אחד. היום הוא מסיים בין שלושה לארבעה מרתונים מלאים בשנה ורץ בכל חצי מרתון שמתקיים בארץ. ברזומה שלו גם אולטרה מרתון ים המלח. "אני מוציא על זה הרבה כספים אבל בכיף. זה לא תחביב, אני מכור לזה. זה עושה טוב לנפש שלי", הוא אומר.
עוד משהו שעושה טוב לנפש של גלעד הוא כדורגל.
"כל החיים הייתי מאוהב בכדורגל. אחרי שירדתי במשקל הגשמתי חלום ונרשמתי ללימודי הדרכת כדורגל בווינגייט. כעקרון, אי אפשר להתקבל למדריך כדורגל במדינת ישראל מבלי שהיית בעבר שחקן כדורגל פעיל בקבוצה שלוש שנים. הם קיבלו אותי בוועדת חריגים כי ראו את היכולות שלי, את האהבה שלי ואת התהליך שעשיתי. שנה אחרי זה עשיתי קורס בהתאחדות לכדורגל של מאמני כדורגל וגם קורס מאמני ריצה". מכאן הדרך להקמת קבוצת ריצה משלו הייתה קצרה. במרתון ים המלח שמתקיים היום (שישי, 7/2) הוא ירוץ יחד עם תלמידה שלו שאימן במשך ארבעה חודשים במיוחד למרוץ הזה.
"היא מורה בשנת שבתון שהחליטה להקדיש חלק ניכר מהזמן הפנוי שלה לאימונים. אני רץ לצדה. אומנם הקצב יהיה הרבה יותר איטי מהקצב הרגיל שלי אבל חשוב לי להיות מאמן נוכח בשטח. כל האנשים בקבוצה מגיעים ללא רקע בריצה. אלה אנשים שהתחילו לרוץ מאפס ולהיות לצדם כשהם עושים מרתון שלם, זה מדהים".
איך מכל סוגי הספורט שיש בעולם, נדבקת דווקא בריצה?
"ריצה מספקת כל כך הרבה אפשרויות. אתה יכול לרוץ עם עצמך, אתה יכול לרוץ עם חברים או קצת עם חברים וקצת עם עצמך. אתה יכול לשמוע מוזיקה או פודקאסטים או להיות עם המחשבות שלך. אפשר לעשות ריצות כביש או ריצות שטח או גם וגם. לצאת לריצה זה אומר לצאת מהחדר הסגור ולראות עולם. בחדר כושר אתה תקוע בתוך חלל עם מכשירים. אני, כמובן, לא מזלזל בזה. כל ספורט הוא חשוב ומבורך אבל אני מעדיף לראות נופים ולפגוש אנשים".
יש לך טיפ לאנשים שלא רצו מעולם ורוצים להתחיל?
"לקום מהספה, לנעול נעליים ולצאת החוצה. אם לא ריצה אז לפחות הליכה. 10,000 צעדים ביום זו ברכה לגוף ולנפש. אתם חייבים את זה, פשוט צאו החוצה".
