השעון מצלצל. אתם פוקחים עיניים, אבל משהו לא מתעורר איתכם: הגוף כבד, הראש עמום, הקפה הראשון לא עושה את מה שהיה עושה פעם. אתם רצים ליום שלם של משימות, הישרדות קטנה בתוך החיים הרגילים רק כדי לגלות שבאיזשהו שלב, האנרגיה פשוט נעלמה ואפילו מנוחה לא מצליחה להחזיר אותה.
בישראל של השנים האחרונות המתח הפך לנורמה: חוסר ודאות ביטחונית, מלחמה של שנתיים, חדשות בלי הפסקה, יוקר מחיה, לוחות זמנים צפופים. לא פלא שיותר ויותר אנשים מדווחים על תשישות מתמשכת, חוסר ריכוז ותחושת שחיקה מבפנים - ויש לזה גם שם. המונח "עייפות אדרנלית" אולי לא מופיע בספרי הרפואה הרשמיים, אך בעולם הרפואה האלטרנטיבית והאינטגרטיבית הוא נחשב לתופעה מוכרת היטב - כזו שאולי מספרת את סיפורו של דור שלם שחי על מצב חירום קבוע.
"בלוטת האדרנל מורכבת משתי בלוטות שיושבות על הכליה ואחראיות על התגובה הסטרס שלנו", מסביר יונתן רונן, מטפל ברפואה סינית ומרצה במכללת רידמן. "אצל בעלי חיים ויונקים אחרים שדומים לנו, לרוב בלוטות האדרנל משמשות למה שמכונה תגובת fight or flight - תגובה אקוטית של הגוף שמכינה אותו למצב של סכנה, שבו צריך לברוח או להילחם".
עם זאת, הבעיה היא שאצל בני אדם התגובה לפעמים יכולה להפוך לכרונית. "לאורך זמן הבלוטות האלו מתעייפות כתוצאה מהפרשת יתר של הורמוני דחק, בעיקר קורטיזול ואדרנלין", מוסיף רונן. "כשזה קורה מתחילה שרשרת של תגובות בגוף. לכולנו יש מחלות גנטיות אצורות בגוף, וחלק מהיכולת שלנו למנוע אותן, תלוי בשמירה על אותן בלוטות בריאות".
לדבריו, אותה תגובה הורמונלית חוזרת שוב ושוב, ועם הזמן שוחקת את מערכות הגוף. "מערכת החיסון עובדת פחות. כמו שלוקחים סטרואידים: יכולים להופיע כאבים שונים במפרקים, יכולים להופיע בעיות במערכת העיכול לכאן או לכאן, עצירות או שלשולים. יקיצה סביב 2–3 לפנות בוקר זו אינדיקציה לבעיה אדרנלית, כי בשעות האלה הגוף מתחיל להפריש קצת יותר קורטיזול. כל הדברים האלה, אם הם לא מטופלים בזמן, יכולה להביא להופעה של מחלה פוטנציאלית שאפשר היה למנוע", הוא מסביר. "הרבה דברים קורים בגלל חוסר איזון של מערכת החיסון, ובספקטרום האוטואימוני אנחנו יודעים על כ-120 מחלות שיכולות להתרחש כתוצאה מזה. האדרנלין והקורטיזול הם שני ההורמונים שמזרזים תהליכים פתולוגיים בגוף מהבחינה הזו".
על אף כל אלה, ולמרות העלייה במודעות, ברפואה הקונבנציונלית המונח "עייפות אדרנלית" עדיין לא נחשב לאבחנה רפואית רשמית. רונן מסביר כי בעוד שיש מחלות מוכרות שקשורות לבלוטה, כמו מחלת אדיסון למשל, התחום האפור שבין תפקוד תקין לשחיקה כרונית כמעט שלא נבדק.
"זה לא שלא מכירים את זה, זה גם מאוד תלוי ברופא. יש רופאים שמתעסקים בזה ויש רופאים שפחות. אבל אין טיפול לתסמונת עייפות כרונית על בסיס תשישות של האדרנל", הוא אומר. "אין בדיקות דם טובות שאומדות את היכולת של האדרנל לתפקד. יש כמה רופאים ששולחים בדיקות לחו"ל בשביל לבדוק, אך האבחנה בעיקר מתבססת על סיפור סימפטומטי".
כמו מה למשל? הוא מסביר כי קיים מכלול של סימנים שיכולים להעיד על חולשה של הבלוטות גם כשבדיקות דם אינן מראות ממצא ברור. "ברפואה סינית יש לנו כלים כמו למשל נפיחות מתחת לעיניים, אישונים יחסית כהים, חיוורון, חולשה, קור בקצוות - כל מיני תופעות שיכולות להעיד על חולשה של האדרנל", הוא מסביר. לצד הסימנים הפיזיים, לדבריו, יש גם ממד רגשי עמוק יותר. "מהניסיון שלי, הרבה פעמים הסיפור הוא איזשהו אירוע טראומטי או מאוד חזק, שלפעמים התרחש עשר או חמש-עשרה שנים אחורה, וגרם לשחיקה ממושכת. ואז יכולה לבוא אישה או גבר עם איזשהן בעיות שאובחנו כמחלות 'כרוניות' במירכאות, אבל הן בעצם תוצאה של אותה שחיקה".
להחזיר את האנרגיה לגוף
אחרי האבחון מגיע החלק החשוב באמת - השיקום. איך מחזירים לגוף את האנרגיה, ואיך עוצרים את מעגל השחיקה? רונן מדגיש שהפתרון האמיתי לא נמצא בכדור או באבקה, אלא באורח החיים עצמו.
"השילוש של שינה, תזונה ופעילות זו התרופה הכי טובה לבלוטת האדרנל", הוא פוסק. "נכון שיש לנו כל מיני תוספים וכלים - אני גם משתמש בהם בעבודה שלי - אבל בסוף הטיפול הכי טוב הוא טיפול התנהגותי: סדרת הרגלים פשוטים שיכולים לשנות משמעותית את מצב הגוף".
בראש ובראשונה, הוא אומר, יש לדאוג להיגיינת שינה מתאימה. "זה מתחיל בלא להשתמש במסכים, או להפחית כמה שניתן שימוש במסכים משמונה בערב, לעמעם קצת את האורות בבית, להיות כמה שפחות לצד פלורסנטים".
נושא מרכזי נוסף הוא ניהול נכון של סטרס. זה אולי נשמע פשוט, אך בפועל הוא אחד האתגרים הגדולים של האדם המודרני. "סטרס זה עניין מאוד גמיש, כי הוא מאוד סובייקטיבי", הוא אומר. "אתה יכול לקחת שני אנשים שפוטרו ממיזם הייטק שקרס: אחד ייכנס לדיכאון נוראי והשני ייקח את זה יחסית בקלות למרות ששניהם נמצאים באותו מצב. אני מוצא שהרבה פעמים התגובה לסטרס קשורה לילדות: איך ראינו את ההורים שלנו מגיבים לסטרס בעצמם לפני שהיינו בני חמש. זה משהו שמדובר עליו הרבה במדעי המוח. הדרך שבה נגיב לאירועים בחיים מושפעת מאוד ממה שחווינו אז, דרך ההורים שלנו. לכן לכל אדם יש בעצם את הפורמולה האישית שלו להתמודדות".
ויש גם כאמור, את הפעילות הגופנית - אחת הדרכים שמסייעות כמעט לכל אחד בטיפול בשחיקה של בלוטת האדרנל. "אני מוצא שלרוב האנשים פעילות גופנית, בעיקר בשעות הבוקר, יחד עם חשיפה מבוקרת לשמש, עם כמה שיותר שטח גוף חשוף לפני השעה עשר בבוקר, וללא משקפי שמש, עוזרת מאוד לאיזון ההורמונלי," אומר רונן. "כשאנחנו נחשפים לשמש מוקדם, אנחנו מפעילים את כל המערך ההורמונלי מלמעלה עד למטה. זה לא משנה את הסיטואציה, אבל הגוף מגיב אליה בצורה רגועה ומאוזנת יותר. לאורך זמן זה אחד הדברים ששומרים הכי טוב על בלוטות האדרנל".
גם התזונה משחקת תפקיד משמעותי, אך היא אינה מתאימה באותה צורה לכולם. "אני אחלק את התשובה לשניים", אומר רונן. "יש שני סוגים עיקריים: אנשים שהעיסוק בתזונה מאוד מלחיץ אותם, וזה יושב הרבה פעמים על דברים שקשורים לילדות כמו הגבלות שהיו להם מההורים וכדומה. וברגע שזה קורה, יכול להיות שהטיפול בתזונה לא נכון להם. הם צריכים סוגים אחרים של טיפול. לעומתם, יש אנשים שטיפול תזונתי עושה להם ממש טוב".
לדבריו, אחד מהעקרונות של שיקום בלוטת האדרנל באמצעות תזונה הוא שימוש מבוקר בקפאין. "חשוב לא לשתות על הבוקר, עדיף להתחיל לשתות כשכבר יש יותר עוררות, סביב עשר או אחת-עשרה," הוא ממליץ. "נניח עוד כוס אחת למי ששותה שתיים, ולפני השעה שלוש לסיים, כי קפאין מפחית את הקולטנים למלטונין במוח - שזה הורמון השינה - וככל ששותים יותר מאוחר, נתקשה יותר להירדם. "כדאי להשתמש בתחליפים או חליטות. אני לא בעד קפה נטול, אבל אפילו מי שצריך בשביל הטעם, זה עדיף מקפה רגיל, ולסיים מוקדם".
עוד עיקרון חשוב, לדבריו של רונן, הוא לא רק מה אוכלים, אלא מתי. "באופן כללי, באידיאל, במיוחד כשאנחנו מתמודדים עם מצבים הורמונליים שונים, ככל שנאכל בסנכרון עם השמש, נרגיש הרבה יותר טוב מבחינה הורמונלית", הוא מסביר. "לאכול בשעות שיש בהן שמש, לפי השעון (קיץ או חורף), להתחיל בשעות היום ולסיים סביב השקיעה. אבל שוב, לא בצורה חרדתית: שלוש-ארבע פעמים בשבוע זה מספיק כדי להביא את הגוף למקום אחר לגמרי. המון דברים משתפרים פשוט כי הגוף מתנקה".
הוא מזכיר כי לגוף מנגנון עיכול שונה מזה שאנו נוטים לחשוב עליו ביומיום. "אנחנו יונקים עם מערכת עיכול ארוכה - הרבה אוכל עובר שם ונשאר שם", הוא אומר. "ככל שאנחנו מקלים עליה, לגוף יש יותר משאבים בשביל לטפל בדברים אחרים שקורים בגוף כל הזמן".
צמחים, רבותיי, צמחים
כדי לתמוך בתהליך התזונתי הוא ממליץ לשלב תוספים וצמחי מרפא שנחקרו בהקשר של ויסות הורמוני סטרס ואיזון אנרגטי. תוספים שניתן לרכוש ללא מרשם, אך יש לצרוך אותם בצורה מושכלת ובהתאם לתגובה האישית של הגוף. הראשון הוא אשווגנדה, אחד הצמחים המרכזיים ברפואת האיורוודה - הרפואה ההודית המסורתית.
"זה צמח שהשתמשו בו בעבר לצורך הירדמות או הכנה לשינה", הוא מסביר. "היום אנחנו מבינים שהוא מסייע לשיקום רמות הקורטיזול. הוא מאוד בטוח לשימוש, גם ביום וגם בלילה. יש מטפלים שממליצים לקחת בבוקר ויש כאלה בערב. אני מוצא שהתגובה אליו מאוד סובייקטיבית. יש אנשים שלקיחה שלו לפני השינה תעזור להם לישון מצוין, ויש כאלה שבבוקר היא תיתן להם יותר אנרגיה. צריך פשוט לנסות".
הצמח השני הוא רודיולה רוזאה - צמח עמיד במיוחד שגדל באזורים קרים וקשים למחיה, כמו סיביר וצפון קנדה. "ברפואת הצמחים המסורתית אנחנו משתמשים בצמחים שגדלו באזורים קשים למצבי חיים קשים", מסביר רונן. "למשל, אנשים שסועדים הורה מבוגר, או שיש להם קונפליקט מתמשך עם ילד מתבגר ומרגישים שהם נשחקים עם הסטרס הבלתי נשלט, אנחנו נותנים צמח שגדל באזור דומה מבחינה אנרגטית".
גם המדע המערבי מזהה את יתרונותיה של הרודיולה. "אנחנו יודעים שהיא תורמת לשיפור זרימת הדם, לסטורציית חמצן טובה יותר, ומביאה חמצן טרי לרקמות. אפשר גם לשלב אותה עם אשווגנדה. אלו צמחים בטוחים לשימוש, זמינים כתוספים טבעיים, וכל אחד יכול לנסות אותם".
וטיפ אחרון: כדי להקל על הגוף עוד יותר, רונן ממליץ לעשות את ההבחנה מבחינת אוכל מבושל או חי. "הרבה פעמים אנשים בתפריט הממוצע אוכלים מזון חצי חי. לפעמים כשמגבירים את אחוז הבישול או האוכל המבושל לשמונים-תשעים אחוז, מערכת העיכול פחות עמוסה במזון שהיא צריכה לעבד, והאוכל נכנס מוכן יותר. אנחנו ממש מרגישים את זה אחר כך באנרגיה, בהורמונים, באדרנלין ובקורטיזול. במזרח, בסין למשל, האוכל מבושל כמעט במאה אחוז, בלי חסרים במובן של ויטמינים ומינרלים. זה מאפשר לגוף לעבוד פחות קשה ולהקדיש את האנרגיה שלו לתהליכים אחרים: ריפוי, עיכול רגשי, תפקוד מנטלי".
אחרי שנים של ריצה בלתי פוסקת, אולי המסר האמיתי של בלוטת האדרנל הוא להזכיר לנו לעצור. הגוף יודע מתי הוא עייף, רק צריך להקשיב לו לפני שהוא צועק. הוא לא מבקש מאיתנו הרבה: לישון בזמן, לנשום קצת יותר עמוק, לאכול מתוך נחת. אבל בעולם שמודד ערך בקצב ובתפוקה, אולי דווקא היכולת להאט היא מעשה שראוי להערכה.
