בשיתוף שטראוס
דנה ספקטור צילום: אביגיל עוזיממש בקרוב, כשהחורף יגיע אנשים יחזרו לטייל ולנפוש בצפון. הם שוב יזמינו סופ"ש באיזו בקתה מול גבעה מכוסה ברקפות, ויצאו לבלות סופשבוע עם בת הזוג, רק אתה והיא והקמין שמפיץ ריח נפלא שתמיד מקושר אצלי עם אהבה. ריח של עצים בוערים וגשם וחיבוקים מתחת לפוך. וחלקנו ניסע לשם רק ליום אחד, בהחלטה ספונטנית. פשוט נקום בוקר אחד בעיר האפורה והחונקת שבה אנחנו גרים ופתאום נרגיש דחף כזה לבקר שוב באיזור הכי ירוק ומכושף שיש למדינה שלנו להציע.
רענן שקד על הקסם שמתרחש כשנוסעים צפונה
שי באב"ד על הצהרת אמון בעתיד של הצפון
דוד אזולאי על אהבת הארץ והמאבק בימי מלחמה
יוסי שטרית על השורשים של ילדותו בצפון
לא חושבת שיש ישראלי אחד שאין לו פינה חמה בלב שמוקדשת כולה לצפון האהוב שלנו ולכל החוויות שחווינו שם. מהטיול לחרמון שעשינו כילדים בני חמש ואיך ראינו שם שלג בפעם הראשונה בחיינו, למסע ההוא שעשינו בקיץ עם תנועת הנוער, ואיך העזנו לקפוץ מהסלע הכי גבוה ישר לתוך המים הירוקים. אבל בשבילי? הזכרון הכי חזק שלי מהצפון הוא דווקא זכרון מהתקופה האחרונה.
זה היה בסוף אוגוסט לפני שנה, המלחמה היתה בשיא שלה, נסראללה עוד לא ידע שיש לו חודש לחיות. והצפון? הוא היה נטוש לגמרי, ריק מתיירים וגם מהתושבים שלו, שפונו תחת אש לאיזורים אחרים. כל מי שנשאר שם היה הגרעין הקשה של אנשי הצפון, אנשים שהם כמו שורשים עיקשים באדמת הבזלת, פשוט לא היו מוכנים לעזוב לשום מקום.
3 צפייה בגלריה
"אנשים שהם כמו שורשים עיקשים באדמת הבזלת, פשוט לא היו מוכנים לעזוב"
(צילום: אביהו שפירא)
אני לא חושבת שאשכח אי פעם את האנשים שפגשתי שם. למשל, הזוג שהשכיר לי את הצימר שישנתי בו בקצרין. העיר הקטנה נראתה כמו מתחם רפאים עצוב, החנויות עמדו סגורות, והאזעקות לא הפסיקו לצרוח לרגע. וגם מתחם הצימרים של בני הזוג עמד נטוש, זה היה רק אני והם בחצר הגדולה שבה הם לא הפסיקו לעשות כל מיני עבודות שיפוץ. כי אנשי הצפון? הם לא מפסיקים לעבוד לרגע. אפילו בזמן מלחמה, הידיים שלהם תמיד עסוקות, בונות עוד פרגולה, מתקנות טרקטור ישן, מתכוננות לימים טובים יותר.
כשיצאתי לטייל, פגשתי עוד עשרות אנשים עם אותה הרוח. היו שם חקלאים שסרבו לעזוב את השדה שלהם כי הוא כמו עוד ילד שלהם. בעלים של מטעי דובדבנים שלא הפסיקו לשניה לעבד את החלקה שלהם. הם לא נתנו לעובדה שהסחורה שלהם נרקבת על העצים לשבור אותם, הם המשיכו לגדל אותה וחילקו כל מה שהיה להם בחינם לחיילים ולניצולי הטבח. ופגשתי גם בחור מקסים אחד שיש לו חוות חיות ענקית שהיתה לו כלבה שנראתה בול כמו זאבה, וכששאלתי אותו על זה הוא אמר בחיוך" טוב, זה כי היא באמת זאבה. לא כלבת זאב גרמנית, זאבה אמיתית". ואני חשבתי שרק בצפון הארץ שלנו, ממלכה קרה ויפהפיה שכאילו נלקחה היישר מההוביט של טולקין, יש גברים כאלו שלא חושבים שזה מוזר לתת לזאבה ללקק להם את הפנים.
3 צפייה בגלריה
"חקלאים שסרבו לעזוב את השדה שלהם כי הוא כמו עוד ילד שלהם"
(צילום: ארגון מגדלי הפירות בישראל)
ועכשיו אני חושבת שבחורף הבא, אנשים יחזרו שוב לגליל ולגולן, והם יצברו שם עוד ועוד חוויות לחדר ההוא בלב שמוקדש לצפון. והם לא ידעו שמה שהם רואים שם זה את הפירות של העבודה הקשה שהאנשים האלו עשו בתקופה הכי קשה בחייהם. ובא לי להגיד להם תודה, לאנשי הצפון שלא יודעים מה זה לוותר, שלא מפסיקים לטפח, לבנות, לעבוד את האדמה הטובה הזו לשניה אחת. תודה על החוסן הצפוני שלכם, אנשי הקרה וההרים והמפלים שלנו . הלוואי שכולם יהיו עשויים מהחומר שלכם.
בשיתוף שטראוס
פורסם לראשונה: 07:00, 23.10.25
