בשיתוף שטראוס
דוד אזולאי, ראש מועצת מטולהצילום: ישראל ביתנו הגליל בשבילי זה המון דברים, חבל ארץ, בית, מקום מדהים לגור ולחיות בו ועוד המון דברים טובים. אחד הדברים שהכי מסמלים עבורי את ההתיישבות הוא עבודת האדמה וההתעקשות על עיבוד האדמה, כמו שאומרים אצלנו – עד המטר האחרון. במלחמת חרבות ברזל אחד העיסוקים המשמעותיים שהיו לנו במושבה זו סוגיית הטיפול בשטחים החקלאיים, אצלנו במטולה זה ענף הנשירים. אין יום שבו לא התעסקנו במי עובד, איפה עובדים או האם עובדים בכלל? הפסקות המים התכופות שגרמו לנזקים אדירים (נשירים הם עצי הפרי שחייבים להשקות בכל כמה ימים). בכל ירי ובכל נפילה נחשפנו לעוצמת הנזקים ומנגד גם לעוצמת אהבת הארץ ולמסירות של חקלאי מטולה והגליל כולו, הנאחזים בקרקע כבר 130 שנה אין ולו יום אחד שבו לא התעסקנו, חברי כיתת הכוננות ואני, בעשרות שיחות עם חקלאים, גורמי צבא שונים ומשפחות בסוגיית הכניסה, היציאה ובעיקר עיבוד הקרקע, כשסוגיית השקיית העצים הייתה הקריטית ביותר כיוון שאת קטיף הפרי כמעט שלא ניתן היה לאשר.
דנה ספקטור על האנשים שלא ויתרו על הצפון
רענן שקד על הקסם שמתרחש כשנוסעים צפונה
שי באב"ד על הצהרת אמון בעתיד של הצפון
יוסי שטרית על השורשים של ילדותו בצפון
במהלך המלחמה נהרגו במושבה שבעה אזרחים ואנשי כוחות הביטחון ונפצעו עשרות רבות. ההיסטוריה נכתבת על ידי אנשים שחווים אירועים ובמקרה הזה היא נכתבת על ידי עובדי האדמה שמזה עשרות שנים משקיעים ונותנים את חייהם כדי להפריח את האדמה ולרוות מפרי יצירתם. משפחת ויינשטיין, שהסבא רבא שלה לחם לצידו של טרומפלדור, היא משפחה שורשית במושבה מטולה משה, אורה, רותי ודרורה ז״ל הם הדור הבוגר ולצידם ילדיהם שנשארו להתגורר במושבה. עומר הבן הממשיך של משה באחזקת המשק היה אחד מאותם חקלאים שאיתם הייתי משוחח בכל יום במהלך במלחמה ״יש כניסה או אין כניסה לשטחים״, ״מותר להכניס משאית או עובדים״ וכו׳.
משה האבא, מלח הארץ במלוא מובן המילה, היה מתמיד לשוחח ולבקש, על גבול הלהתחנן, שניתן להם לשוב ולעבד את האדמות. אין יום שבו לא התקיים שיח עם כלל גורמי הביטחון שעשו הכל כדי לפגוע כמה שפחות בעבודת החקלאות. לא אשכח איך משה היה אומר תמיד, ״לגדל עצים זה כמו לגדל ילדים, לא תשקה ולא תאכיל אותם הם ימותו״, זה היה המוטו של משה בחיים.
וזה מה שהוא הנחיל לעומר, את אהבת הארץ והשטחים החקלאיים. את אותו היום המר שבו קיבלתי את הבשורה על פגיעת טיל במטע הפינק ליידי ועל הריגתם של עומר ואיתו ארבעה עובדים תאילנדים לא אשכח לעולם. כל חטאם היה לקטוף כמה מכלי פינק ליידי, התפוח הוורוד המתוק והטעים, עבור אזרחי המדינה. עומר ז״ל לעולם יחרת בליבי עם החיוך המיוחד, עם אהבת הארץ, המשפחה ואהבת האדמה, אדמת מטולה שבה גם נטמן.
3 צפייה בגלריה
"עומר ז״ל לעולם יחרת בליבי עם החיוך המיוחד, אהבת הארץ, המשפחה ואהבת האדמה"
(צילום: איקי מימון)
כמעט שנה אחרי המלחמה הארורה ואנו היום בשיא תהליך השיקום במושבה הצפונית ביותר במדינה ועם מבט קדימה אל עבר עתיד טוב יותר לאזרחי המדינה, ובפרט לתושבי הגליל והדרום שחוו בעוצמות את אותה מלחמה. מלחמה שהתחילה ברצח הנתעב של 7 באוקטובר וממשיכה גם היום עד להגעת כל החללים לקבורה בישראל. עד לשיקום ולניצחון שבו אנו משקמים את ביתנו ואדמתנו לאורך הגבול, ומנגד עדיין אין שום שיקום. אם יש נחמה, ולו קטנה ביותר בעצב ובאיבוד למעלה מאלפיים מבני עמנו ועומר ביניהם, זה המבט לעתיד טוב יותר לנו, לילדינו ולעם ישראל כולו.
בשיתוף שטראוס
