בשיתוף שטראוס
רענן שקדפרטיקצת אחרי הקורונה, ומעט לפני המלחמה, הצלחנו להיחלץ.
נסענו – היא, אני והילדים – לכמה ימים ליד אכזיב.
אני לא מתכוון למסור את המיקום המדויק – "מושב לימן" תמיד נשמע פריבילגי מדי – אבל שם, ולא באוסטריה, ולא בלונדון, ולא באל-איי, ולא בשום מקום שאליו גררנו אותם על אפם, מזוודתם וטרוניותיהם הנצחיות – היינו, סוף סוף, ביחד לגמרי, מאושרים לגמרי, משפחה תפקודית ואוהבת לגמרי.
דנה ספקטור על האנשים שלא ויתרו על הצפון
שי באב"ד על הצהרת אמון בעתיד של הצפון
דוד אזולאי על אהבת הארץ והמאבק בימי מלחמה
יוסי שטרית על השורשים של ילדותו בצפון
אין לי הסבר לזה.
אולי זאת השקיעה לחוף אכזיב, כשאנחנו משכשכים ברדודים ורצים החוצה, קפואים מקור, לעבר המגבות וחיבוקים הדדיים והמכונית. אולי זה היה טיול העששיות הלילי בראש הנקרה. אולי זה הייתי אני, שהאוויר הצפוני פועל עליי כמו דטרגנט מרכך ומאפשר לי נשימות עומק.
לא יודע; אבל אם אתם משפחה, אתם כבר יודעים כמה לא פשוט זה להיות הדבר ההוא שהצטייר בדמיונכם מוכה האימאג'ים האידיליים כשרק התחלתם בכל הפרויקט; מישהו, כידוע, תמיד נעלב, צורח, מחרים, מאמלל או סתם דורש שניצלונים. שאין.
אצלנו, לפחות, זאת מסורת משפחתית להיות אומללים יחד בדרך זו או אחרת – אבל תמיד בדרך – בעיקר ברגעים שבהם אנחנו משלמים כסף גדול לחברות תעופה גדולות כדי לנסות להיות, לרגע, מאושרים בקטנה.
אבל החופשה ההיא, רק שעה וחצי נסיעה מהבית, הייתה החופשה המוזהבת. זאת שאינספור רגעים קטנים מתוכה – החתלתולים המתוקים שהתגלו פתאום במתחם הלינה שלנו; משחקי המים הקטנים שלנו בבריכת המקום; הטיולון הממונע בחולות ליד אכזיב; היכולת לא לעשות כלום משך שעות מלבד לרבוץ יחד ולהרגיש את החמימות המשפחתית – כל אלה יהיו רשומים לנצח על שמו של מקום שאינני מאשר או מכחיש שהוא מושב לימן וסביבתו.
זה לא מפתיע מאוד.
כל הזמנים המשפחתיים הטובים באמת בחיי התמקמו מחיפה וצפונה.
2 צפייה בגלריה
"כל הזמנים המשפחתיים הטובים באמת בחיי התמקמו מחיפה וצפונה"
(צילום: רויטל וייס, רשות הטבע והגנים)
הפעם האחרונה שבה היינו כולנו יחד – כל המשפחה המורחבת של אהובתי, כולל אבא שלה, האיש שאהבתי כל כך – הייתה במקום השנתי הקבוע שלנו קצת אחרי ראש פינה וקצת לפני צפת.
אני זוכר את האיש הגדול מאושר שם, למרות הבלבול הגדול שפקד אותו בשנותיו המאוחרות. רגוע. אוהב. שלם עם מה שהוא מותיר אחריו. ואני זוכר אינספור רגעי חסד משפחתיים על המרפסת הגדולה שמשקיפה אל העמק. לא קשה לי לזכור; אנחנו עדיין מתכנסים שם מדי שנה, רק בלעדיו, כי ימות העולם, אבל לא הצפון. את זה לא יקחו לנו; הצפון הוא המקום שלנו להיות כל מי שאנחנו יכולים להיות ברגעינו הטובים.
אולי זה לא מקרי שאנחנו חוזרים לחיים ולהכרה קודם כל שם; אולי זאת הסיבה שזמן קצר אחרי שאבי שלי נפטר – הייתי עדיין ילד – אמא לקחה אותנו לבית ההארחה של גשר הזיו כדי להתחיל להחלים. אולי זה לא סתם שגם הימים ההם נחרטו עמוק כל כך, משמעותי כל כך.
אני לא יודע איך האלכימיה המסוימת הזאת מתרחשת בדיוק, אבל איפשהו באזור יקנעם עילית ואילך, אחרי שנחלצתם ללא עוררין מערפילי וערפיחי גוש דן וגם כביש 6 היוקד מאחוריכם, ערוץ פנימי שהיה חסום עד לאותו רגע מתחיל להיפתח, ומשהו בכם מתמסר. מרגע זה, אתם אנשי הצפון. משהו בזמן עצמו מאט. משהו בנוף מתרחב והופך ממסך סלולרי צר לסינמסקופ רחב-יריעה.
וקצת אחרי המלחמה, ומעט לפני כל מה שעוד יבוא, מגיע לנו להיחלץ.
אין לי שום צורך לחשוב פעמיים לאן.
בשיתוף שטראוס
פורסם לראשונה: 07:00, 22.10.25
