בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
"קצת אוויר” הוא פרויקט שמעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם כדי לקבל כלים נוספים, או ללחוץ על כפתור קצת אוויר לחיבור לעזרה נפשית.
מאז ה-7 באוקטובר, מציאות החיים בישראל השתנתה. קרובי משפחה בחזית, אזעקות, מקלטים ואף פינוי מהבית - כל אלה תופעות שיוצרות מצב של לחץ כרוני שמשפיע על מיליוני ישראלים. במציאות זו, התקפי חרדה הפכו לחלק מהסיפור הישראלי, והבנת הדרכים להתמודד איתם חיונית לתפקוד יומיומי תקין.
כדי ללמוד להתמודד טוב יותר, שוחחנו עם מרים שפירא, פסיכולוגית קלינית, מומחית בטראומה, אבל, קהילה וחוסן וראשת ארגון מהו"ת ישראל - עמותה שעוסקת בהערכות לחירום ובניית חוסן. במבט על המצב הכללי במדינה, שפירא מבהירה כי "לצד ההתמודדות של החיילים הגיבורים בחזית, המלחמה מתרחשת גם בעורף. מפונים, משפחות של חיילים, בני זוג של המילואימניקים, הורים שממשיכים לתפקד, אנשים שמתנדבים - החברה כולה מתגייסת ומגויסת. כולנו במאמץ גדול, כולל המאמץ הנפשי של ההבנה וההכלה של תופעות לא נעימות. זה חלק מהסיפור שלנו היום".
"לפעמים קשה להבחין בין התקף חרדה לבין התקף לב"
איך בדיוק מרגיש התקף חרדה? שפירא מסבירה כי "התסמינים העיקריים של חרדה הם חוסר נשימה, מחנק, וגם תחושה של פחד מכך שהולכים למות. במידה מסוימת, גם להתקף לב יש תסמינים דומים, כמו חוסר נשימה, ולפעמים קשה להבחין בין השניים". שפירא מדגישה כי "הרבה אנשים אפילו מגיעים לחדר מיון עם התקף חרדה, כי הם חושבים שמה שהם חווים זה התקף לב. אם יש לכם ספק - הגיעו לבית החולים".
אז מהו בכל זאת ההבדל בין השניים? מלבד לחץ בחזה שמאפיין התקפי לב, התקף חרדה לרוב מגיע בעקבות טריגר מקדים של מצב מסוכן כלשהו. "התקף חרדה הוא עלייה הדרגתית או פתאומית בלחץ ובחוסר יכולת להכיל את האיום שנמצא מסביבי", מסבירה שפירא. "לפעמים זה איום ממשי, אבל לרוב זה איום שכבר חלף. למשל, ההתקף יגיע זמן מה אחרי שנפל הטיל – כשכבר אין סכנה".
שפירא מבחינה בין פחד לחרדה ומסבירה כי "פחד זה להירתע מאריה בזמן שהוא עומד מולי. זה מנגנון ביולוגי, יש לו מטרה חשובה. החרדה היא השאריות שנשארות במוח אחרי אירוע של פחד. המח נשאר בחירום, באיתות, והגוף מייצר תסמינים כמו קוצר נשימה, יובש בפה וסימנים של לחץ אקוטי כאילו יש באמת איום".
אז מה עושים כשזה קורה? שפירא מפרטת מספר דרכי פעולה שיכולות לסייע
נשימה מבוקרת
"כשאין אוויר, קודם כל נסו לנשום רגיל", היא מפצירה. "אמנם הנשימות יהיו שטוחות בהתחלה, כי במצב כזה אין אפשרות לנשום נשימות עמוקות, אבל תמשיכו והן יחזרו להיות מלאות". היא ממליצה לספור עד 4 בשאיפה פנימה ועד 6 בנשיפה החוצה.
קבלה עצמית
"הזכירו לעצמכם שזו תגובה לגיטימית וטבעית במצבי לחץ מתמשכים, וזה יעבור ויחלוף", אומרת שפירא. "הרבה אנשים נבהלים מעצמם, מתביישים, מרגישים אשמים, חושבים שהם הולכים להשתגע. זה רק מעצים את התופעות השליליות", היא מסבירה, ומציעה חלופה: "במקום זאת, כדאי לנקות את התגובות האלו, להגיד לעצמנו – 'זה בסדר, זה קורה, וזה יחלוף'".
פעולה ותזוזה
"מי שיכול להזיז את הגוף, כדאי מאוד לעשות את זה", היא מעודדת. "לצאת החוצה, לעשות פעילות פיזית כמו קפיצות, ריצה, הליכה – זה מסייע לפרוק מתח".
עוד קצת אוויר:
יצירת פרשנות
"חשוב להזכיר לעצמנו שהאיום לא קיים", אומרת שפירא. "זה אפשרי, גם תוך כדי התקף חרדה - אפשר לאמן את המוח לפרש את המצב אחרת, לא להגיב תגובה חריפה. להזכיר לעצמנו 'אני כאן, אני יכול להתמודד עם מה שיש'".
תמיכה מהסביבה
"חשוב להיעזר בעוד משאבים", מדגישה שפירא. "אנשים קרובים שנמצאים איתנו ואפשר לחבק אותם, לתת להם יד או לדבר איתם".
סיוע לאדם שחווה התקף באמצעות עידוד לפעולה
מה עושים כשמישהו קרוב אלינו חווה התקף חרדה? ראשית, שפירא ממליצה לא להיכנס לבהלה, אלא לייצב את אותו אדם ולהגיד לו, למשל, "אני איתך, זה בסדר, היה טיל לפני שעה, וזה טבעי שהגוף מגיב ככה". לדבריה, עצם הנוכחות של אדם קרוב ומבין, נותנת תוקף לתחושות אצל מי שחווה את ההתקף.
שפירא מדגישה כי "מה שלא כדאי לעשות זה להיכנס לדיבור של 'מה אתה מרגיש'. להפך, כדאי להפעיל את האונה הפרונטלית - ולעודד את אותו אדם לעשייה של פעולות".
מרים שפיראתמונה: באדיבות המצולמתהתמודדות עם התקף במקום פומבי
מה קורה כשהתקף החרדה קורה בסביבה לא קרובה, כמו במקום העבודה? עבור מי שחווה התקף כזה, שפירא אומרת "קודם כל, לא להיבהל. להבין שבמצב של ישראל בימינו, יש תופעות כמו חרדה גבוהה, שמתרחשות ללא שליטה. זה מצב לא נעים, אבל הוא טבעי ולגיטימי. אתם לא אשמים, לא עשיתם שום דבר רע, זו תגובה של הגוף וזה יחלוף".
שפירא מדגישה את החשיבות של העלאת המודעות. "כדי שהסביבה תספק תמיכה ראויה, צריך ליצור תרבות של שיח שמכיר בתופעה. השיח משתנה בשנים האחרונות, וזה מבורך. ככל שתהיה חשיפה ומודעות גדולות יותר, כך אנשים פחות יתביישו, והסביבה תגיב בצורה טובה יותר", אומרת שפירא.
ילדים וחרדה
שפירא מסבירה כי "גם ילדים נכנסים לחרדה, ובדרך כלל הם מבטאים את זה בהתנהגות רגרסיבית - נצמדים להורים, לא רוצים לישון לבד, לא נותנים להורה להיכנס לשירותים. לפעמים, גם בגילאי יסודי והתבגרות, הם מפגינים המון כעסים, קושי בשליטה. זה לא התקף חרדה, אלא מצב חרדה מתמשך", מעידה שפירא.
לילדים עם פחדים ספציפיים, כמו פחדים שעולים כשהורה במילואים, שפירא מציעה "לחפש מקורות כוח, משאבים. למשל לכתוב תפילה אישית, לכתוב מכתב או הודעה שמתישהו הוא יראה. לדמיין איך אבא חוזר, מרים את הילד וקונה גלידה. להשתמש בדמיון בחשיבה חיובית".
3 צפייה בגלריה
"הרבה אנשים מגיעים לחדר מיון עם התקף חרדה, כי הם חושבים שזה התקף לב. אם יש ספק - הגיעו לבית החולים"
(צילום: Shutterstock)
"זו לא מחלה כרונית - התקפי חרדה הם דבר שחולף"
במבט קדימה לאחר התקף חרדה, שפירא אומרת כי "בדינמיקה של התקפים, מי שחווה פעם אחת, נבהל מאוד, לא הבין ורץ לבית חולים - בפעם הבאה הוא זוכר מה היה, מבין שזה לא התקף לב, ויודע לתפקד טוב יותר. בכל פעם התפקוד טוב יותר, ובאמצעות הצעדים שהמלצנו עליהם, כל התקף יהיה חלש וקצר יותר".
הכי חשוב, אומרת שפירא, "זה להבין שבסוף התקפי חרדה הם דבר שחולף. לא נידונים לזה עד לסוף החיים. זו לא מחלה כרונית. זו תגובה טבעית למצב הנוכחי".
למי שמרגיש קושי להתמודד לבד, שפירא מציעה לפנות למרכז החוסן הארצי, המשותף לביטוח לאומי והקואליציה הישראלית לטראומה, או לקווים החמים השונים שמספקים תמיכה: "כמו ער"ן, נט"ל, או של קופות החולים. יש מי שמטפל בזה ולכן, אני קוראת לא לפחד אם מרגישים שרשת הביטחון האישית לא מספיקה".
לסיום, היא מביעה תקווה ש"המצב האקוטי הנוכחי, שמתמשך כל-כך הרבה, עד שהפך להיות כרוני – יסתיים במהרה ונוכל לחזור לשפיות יחסית".
בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
