"קיבלנו חווה מאריאל שרון ולא ידענו מה לעשות - אין שכל אין דאגות"
כשבני ואיריס הררי השתחררו משירות קבע ב-2004, הם קיבלו משרון חוות בודדים ליד מצפה רמון. "זו אחת מ-27 חוות שהממשלה הקצתה כדי לשמור על הקרקע, עם אישור לעסוק רק בחקלאות", סיפרה איריס.
בתחילה הם וארבעת ילדיהם הסתפקו באוהל בדואי ובגידול זיתים, עצי פרי וגפנים. בהמשך החלו לעסוק בתיירות והקימו אתר גלמפינג. "אנשים מגיעים להתארח, שרים עם גיטרה - ואנחנו איתם", הם סיפרו.
למרות הקשיים שחוו בהתחלה הם מרוצים מהחיים שלהם. "עכשיו אנחנו כבר 20 שנה אחרי, והתקופה הזו עברה בשנייה. כיף לנו פה. אנחנו לא צריכים יותר מזה כלום. אתה לא ממהר לקניון, לא צריך להוציא את הילדים לבית ספר, אני לא סבתא במשרה מלאה – בנינו את החיים אחרת. לא היינו בתל אביב כבר שנים אין לנו מה לעשות שם. יש לי משפחה בנתניה, אז לשם אני עוד מגיעה. אני אוהבת את הים״.
"אבא מכר דירת 2 חדרים בי-ם וקנה משק בזול. היום הוא שווה 10 מיליון ש'"
אחרי שאלון טס לפינלנד הוא פגש שם את רות שהייתה המדריכה שלו. אחרי כמה שנים היא עלתה בעקבותיו לארץ והשניים הקימו משפחה והיום הם מתגוררים במושב טל שחר. "הגעתי לפה בתור ילד מירושלים. זה היה חלום של אבא שלי שרצה להיות חקלאי ולגור במושב", סיפר אלון. "הוא חיפש כל השנים ומצא את המשק שבשנות ה-80 היה די זול לקנות. אני אהבתי את החיים מחוץ לעיר והתחברתי לחצר ולחקלאות. אנחנו ארבעה אחים ואני ואחותי הצעירה גרים במשק, ליד ההורים. למעשה אנחנו גרים בבית שבו גדלתי כי ההורים אמרו ׳לך יש משפחה גדולה - קח את הבית׳ ובנו יחידה קטנה מאחורה״.
למרות שלקח לרות זמן להסתגל לישראל ("קרה שהגעתי לביטוח לאומי וחיכיתי בלי לדבר ופשוט סגרו את המשרד ואף אחד לא קרא לי"), היום היא מאוהבת בארץ ("יש פה אהבת אדם בחינם").
יחד הם מתפעלים עסק משפחתי של חקלאות תיירותית: "היינו בחופשה בקפריסין ואלון היה כל הזמן בטלפון ודאג לעיזה שהייתה חולה".
"התגרשתי אחרי שנה ועולם המסיבות מילא אותי, שילמו לי לבוא לרקוד"
יאיר ומירב הכירו במועדון הבלוק בתל אביב, אחרי תקופה בה לא רצתה לשמוע על גברים בעקבות גירושיה. "התחתנו באיזה חלל יפואי מגניב ושכרנו רצפת דיסקו עם אורות ושילבנו את זה עם פורים. הייתה מסיבת תחפושות בחתונה. אנחנו מגיעים מחיי הלילה - מירב הייתה ידועה בעיר כ'מירב הרוקדת' מהבלוק", סיפר יאיר.
היא עושה יח"צ למוזיקאים והוא מלמד תכנים של התפתחות אישית. "צילמתי עכשיו קורס ליווי דיגיטלי לנשים בטיפולי פוריות. זו השליחות שלי בחיים לעזור לנשים לעבור את הדבר הזה בצורה יותר נעימה ולפתח אופטימיות", שיתפה מירב.
לפני שלוש שנים, לאחר מגפת הקורונה ומבצע בעזה, החליטו לבנות להם בית בקופנגן באמצעות ירושה, וחודשיים לפני ה-7 באוקטובר עברו לגור בו. "היה אז גל של ישראלים שהבינו שהקרקע שם זולה ואפשר לחיות שם טוב. בנינו בית מושלם עם בריכה וגינה וכולל כל הריהוט ב-850 אלף שקל. זה לא ייאמן. גם עזבנו את תל אביב כי התחלנו להרגיש את יוקר המחיה סוגר עלינו".
"למטפלת משלמים 10,000 ש' בחודש, אבל כל עוד אני עובד אנחנו שורדים"
עדי וסועד מתגוררים בשכונה של העדה השומרונית בחולון, שבה כ-500 נפשות משתי משפחות בלבד. "אנחנו גרים פה מ-1952. הרסתי את הבית הישן בתחילת שנות ה-80 כי הוא היה כבר מסוכן למגורים, ובנינו בית חדש. בקומה למטה גר אחי, ולמעלה הכנתי דירה בעליית הגג לבן שלי ולאשתו. עלות בית כזה כיום כ-6 מיליון שקל, אבל יהודים לא קונים פה. זה רק שומרונים", סיפר עדי.
סועד היא חירשת-אילמת שלקתה בתסמונת אשר שגרמה לה לאבד גם את ראייתה. "כשהכרתי אותה זה לא היה ככה. היא הייתה יפהפייה ותוססת. אמנם היא לא שמעה, אבל הצלחנו לתקשר כי היא ראתה. אבל הכל השתנה כשנולד הבן הבכור שלנו".
עדי מטפל בה יחד עם העוזרת שלה. "הייתי בא מהעבודה ורואה אותה יושבת בבית וישנה, לא עושה כלום. זה כמו כלוב שחור שהיא נמצאת בו. ואז פניתי למשקם, שזה מפעל לנכים פה בחולון, והם הסכימו לתת לה עבודה בכל מיני אריזות והדבקות שהיא עושה בעזרת מישוש. היא הולכת כל יום לכמה שעות, וזה פשוט הצלה בשבילה. משלמים לה 1,000 שקל בחודש, אבל גם היא רק תשב ביניהם זה ברכה. היא שם כבר 11 שנה, אבל אני נלחם איתה כל יום כדי שתלך. היא לא רוצה. קשה לה מאוד כי היא לא רואה, אבל אני לא רוצה שתישאר רק בבית. הם היו יכולים להגיד לי שהיא לא עושה כלום ואין טעם שתבוא, אבל גם הם לא מוותרים, ואני מודה להם".
"עלינו על מטוס מטהרן עם דרכונים מזויפים. אבא השאיר שם מיליונים"
דבורה עלתה מאיראן בגיל 7 עשור אחרי המהפכה, במבצע של המוסד. "אבא לא עזב כשחומייני עלה כי היו לו המון עסקים ונכסים והוא לא האמין שהכל יתהפך עליו. מה ששינה את המצב הייתה מלחמת איראן-עיראק. חומייני הורה על גיוס כל הבנים מגיל 13 לצבא ואבא לא רצה שייקחו את אחי״, היא סיפרה.
בישראל דבורה עבדה בשב"כ ובמשרד רה"מ והקימה מיזם הפותח בפני בני נוער מהדרום את הדרך ליחידות מודיעין מבוקשות. "השנה הסתיים המחזור הראשון: אחת הלכה לעתודה וארבעה הלכו למכינות קדם-צבאיות, שהסיכוי להתקבל לשם הוא קלוש. היום יש לי בתוכנית כבר 70 תלמידים שלומדים מתמטיקה ברמה גבוהה ופרסית, הם עוברים סדנאות הכנה לצו ראשון כי שם הצבא קובע את גורלם. אם אתה לא מכין נוער מבית חלש - אין מי שילמד אותו איך לדבר ואיך להציג את עצמו. אני הפכתי את זה למשמעות של חיי רק כדי לתת לילדים האלה הזדמנות, ובאמת במחזור של י"ב הנוכחי 10 כבר התקבלו ל-8200 ו-9900, שזה מדהים, 8 התקבלו למכינות ו-2 התקבלו לקורס טיס".
בן זוגה מאור הוא רופא בכיר ביוספטל, ושניהם מתגוררים עם בנותיהם בקיבוץ אילות שבערבה, אחרי שעברו לשם מהרצליה: "הפריפריה לא זולה אבל יש פחות פיתויים".
"לאנשים אין מעצורים. הבנו שצריך לסגור את חדר השינה כי אחרת נכנסים"
קרן ויעל הכירו לפני 13 שנים דרך חברה. "זה היה הבליינד דייט הראשון שלי וזה הצליח. התחתנו שנה אחרי ואנחנו יחד כבר 13 שנים", סיפרה קרן.
יעל היא קונדיטורית ולקרן ניסיון במסעדות, והשתיים חיפשו דרך לשלב את הכישורים כדי להתפרנס: "עשינו כל מיני דברים שקשורים לאוכל. למשל התחברנו לסטארט אפ שנקרא 'אראונדיש' שניסה לחבר בין מנות ביתיות למשרדים קרובים. היינו מבשלות בבית ומכינות סיר מרק גדול ושלחנו קופסאות למשרדים בסביבה. שכרנו דירה באזור פלורנטין ואחר כך עברנו לנווה צדק ואז התחלנו לארח בבית שלנו אירועים. אנשים היו מגיעים אלינו לבית ובהתחלה ממש אהבנו את זה אבל לקח לנו זמן להבין איך אנחנו שומרות על הפרטיות שלנו".
היום הן מארחות אירועים פרטיים ובראנצ'ים בשכונת שפירא בתל אביב: "אנחנו עושות מה שאנחנו אוהבות. זה היה אחלה עסק. אבל בגלל הקורונה חווינו ירידה דרסטית וכשהתאוששנו המחאה נגד ההפיכה המשטרית פגעה בנו שוב, ואז המלחמה. אבל אנחנו כל הזמן מתאוששות מחדש. הבעיה היא שכל הביצים בסל אחד, וכשאין אז אין".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: [email protected]
