לפני כחודש וחצי פרצה מלחמה. כן, אנחנו פה כבר שבעים מאלו, אבל במקרה הזה לא מדובר ב"מלחמה" במובנה המילולי של המילה, אלא ב"מלחמת הצעות". Bidding War הוא המינוח המקורי, ופירושו - לפחות בשדה הקרב ההוליוודי - מאבק בין מפיקים/אולפנים בנוגע לקניין רוחני כזה או אחר שעומד למכירה. אבל הפעם, השימוש המטאפורי במינוחים אלימים נשמע נכון, שכן הקניין הרוחני העומד למכירה הוא הזכויות לאחד מסרטי האימה המבעיתים, המדוברים והמשפיעים בכל הזמנים: "המנסרים מטקסס" (The Texas Chain Saw Massacre), סרטו העצמאי ושובר-המוסכמות של טובי הופר מ-1974.
"המנסרים מטקסס" - טריילר
(יוטיוב)
בפסטיבל הקולנוע ירושלים, שנערך בימים אלה, מתוכננת מחווה לסרט האיקוני הזה שיוקרן הערב (שלישי) לצד הסרט התיעודי "תגובות שרשרת", שמקבץ יחדיו מספר יוצרים בעלי שם (כולל סטיבן קינג, הבמאי היפני המופרע טקאשי מייקה והקומיקאי פאטון אוסוולד) המספרים על האופן שבו השפיע עליהם הסרט.
אבל נחזור לזכויות של "המנסרים מטקסס". שימו לב לחלק מהשמות שנאבקים עליהם: מאסטרו-האימה המודרני ג'ורדן פיל ("תברח"), קיסר אימפריית "ילוסטון" ושות' טיילור שרידן (טקסני גאה), במאי האימה הרותח אוז פרקינס ("לונגלגס", "הקוף"), מפיק "מיינקראפט: הסרט" רוי לי, והשחקן גלן פאוול, אחד השמות המדוברים בהוליווד בשנתיים-שלוש האחרונות (וטקסני גאה נוסף). ישנם שמות גדולים נוספים בבורסה הזו, והפרופיל הגבוה של המתחרים השונים מצביע כמובן על האפיל המסחרי של מותג "המנסרים מטקסס", גם יותר מיובל אחרי צאת הסרט המקורי.
עד כה שוחררו שמונה סרטים במסגרת המותג הזה, לא כולל הסרט המקורי - האחרון מהם, שזכה לשם רב-ההשראה "המנסרים מטקסס", עלה בנטפליקס ב-2022. יחד עם הסרט המקורי מ-1974, הסדרה כולה גרפה סכום של למעלה מ-250 מיליון דולר בקופות, על תקציב כולל של קצת יותר מ-50 מיליון. ברמת מוצרים נלווים – ספרים, חוברות קומיקס, משחקי וידאו, צעצועים ואפילו אטרקציית שעשועים בפארק האימה החדש של יוניברסל בלאס ווגאס, שצפוי להיפתח בסוף אוגוסט – ובכן, מדובר בעוד ערימות של כסף. השורה התחתונה ברורה: הזיכיון הזה רווחי מאוד, ובידיים הנכונות הוא יוסיף להיות כזה (מחזיקים לך אצבעות, ג'ורדן פיל!).
11 צפייה בגלריה
מתוך "המנסרים מטקסס"
מתוך "המנסרים מטקסס"
עדיין עושה כסף. והרבה. מתוך "המנסרים מטקסס"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
אבל הפוטנציאל הכספי של "המנסרים מטקסס" איננו כל הסיפור, כי את מעמדו הרם והנישא הזיכיון הזה לא חב דווקא למזומנים שייצר במהלך השנים. לצורך העניין, זיכיון "ליל המסכות" (Halloween), גם הוא פרי סרט אימה עצמאי מהסבנטיז, הרוויח עד כה למעלה מ-880 מיליון דולר; סרטי "מגרש השדים" למיניהם גרפו קרוב ל-800 מיליון, וזיכיון "אות משמיים" (The Omen) רשם עד כה רווחים של למעלה מ-300 מיליון. כמובן שהכסף שמדפיס הזיכיון של "המנסרים מטקסס" הוא אישיו, כמו גם האפיל הכללי המסורתי של ז'אנר האימה בהוליווד (תקציבים קטנים, רווחים גדולים) – אבל המורשת התרבותית המשמעותית של הסרט היא לב העניין. ליבו המדמם של העניין, למען הדיוק.

רוצחים סדרתיים, מפיץ שהתמחה בפורנו ומריחואנה כתשלום

עוד לפני שהפציע "המנסרים מטקסס" ב-1974, תעשיית הקולנוע האמריקנית כבר שינתה את יחסה להצגת אלימות וסקס על המסך הגדול. "בוני וקלייד" (1967) נחשב לגיים-צ'יינג'ר ברמת הצגת אלימות על המסך, שכן גם אם היה שפע של סרטי אקספלויטיישן אלימים מעדות האימה והפעולה לפני כן, הם הוצגו בבתי קולנוע מחתרתיים/שוליים. סרטו של ארתור פן כבר היה פרויקט מיינסטרימי גדול ופופולרי שאף גרף שני פסלוני אוסקר. "חבורת הפראים" של סם פקינפה לקח את העניין שלב אחד רחוק יותר – ו"התפוז המכני" (1971), "הסנדק" (1972) ו"מגרש השדים" (1973) כבר הגדישו את הסאה. גם הפריצה המיינסטרימית של סרטי אקספלויטיישן מזן "הבית האחרון משמאל" (1972) מאת ווס קרייבן, עשתה את שלה. בשלב הזה הוליווד כבר השתנתה – מעודדים מהצלחתם הכבירה של הסרטים הללו, ועם הרוח שנשבה במפרשיהם של חבורת היוצרים הצעירים והרעבים שכונו "הוליווד החדשה", האולפנים הפנו עורף ל"קוד הייז" הנושן שנוצר בשנות ה-20 כדי לנטר את סוגי התכנים שעולים בקולנוע, ולמעשה היווה את גוף הצנזורה העצמית של הוליווד. עכשיו, נראה היה שכבר אין חוקים. ואז הגיע "המנסרים מטקסס".
11 צפייה בגלריה
בוני וקלייד
בוני וקלייד
פה הכל התחיל להשתנות. מתוך "בוני וקלייד"
את סיפור הסרט הגה טובי הופר (שהלך לעולמו ב-2017) בראשית שנות ה-70 כשעבד כעוזר במאי במחלקת הקולנוע של אוניברסיטת טקסס. עם השראה מסיפורו של הרוצח הסדרתי אד גיין (שהורשע בשני מקרי רצח אך נחשד בשבע נוספים, נהג לשדוד קברים, לשמור "מזכרות" מקורבנותיו וליצור מהם פרטי ריהוט), ואותה תחושת התפכחות ואכזבה מאמריקה שחלק עם צעירים רבים בני זמנו, חבר הופר לבוגר נוסף של אוניברסיטת טקסס, קים הנקל, שהופיע בסרט הבכורה הניסיוני שלו Eggshells (1969). יחד כתבו השניים את התסריט של "המנסרים מטקסס", ופנו לחוג חבריהם ומכריהם באוסטין, טקסס, על מנת ללהק את כוכבי הסרט המתגבש. פרט טריוויה מקסים אך לחלוטין לא נחוץ? בבקשה: לשחקן ג'ון לרוקט, שלא הופיע בסרט אך קריין אותו (והתפרסם בשנות ה-80 ככוכב הסיטקום "בית דין לילי"), שילמו הופר והנקל באמצעות אספקת מריחואנה. לא דיל רע.
לאחר תום הצילומים – שהתקיימו בטקסס, בחום שנע סביב 40 מעלות ובמשך כ-16 שעות ביום – פנה הופר לעריכת הסרט. אולם בשלב הזה כבר היה ברור שהתקציב המקורי – 60 אלף דולר, בדיחה גם במונחי סרטים עצמאיים – לא יחזיק. עד שהסתיים תהליך העריכה, תקציב הסרט "התנפח" לסכום שנע איפשהו בין 93 אלף דולר ל-300 אלף. עדיין בדיחה. אלא שבשלב הזה, נתקל הופר בבעיה חדשה: בשל אופיו של "המנסרים מטקסס", הוא פשוט לא הצליח למצוא מפיץ לסרטו. לבסוף, חברת Bryanston, שעשתה לעצמה שם בזכות כמה סרטי מד"ב ואימה דלי-תקציב שהפיצה – אך בעיקר בשל הפצת סרט הפורנו "גרון עמוק" ב-1972, שהפך לתופעת תרבות והרוויח עשרות מיליוני דולרים – רכשה את הזכויות. בהמשך, הסתבכה החברה בחשדות לקשר של מנהליה עם עולם הפשע המאורגן ותביעות שונות על הפצת פורנוגרפיה, וב-1976 פשטה את הרגל. איך אפשר לפקשש עם המיליונים הרבים שהוזרמו מ"המנסרים מטקסס" ו"גרון עמוק"? רק אלוהים יודע.
11 צפייה בגלריה
מתוך "המנסרים מטקסס"
מתוך "המנסרים מטקסס"
בתמונה: רואה החשבון של חברת Bryanston. מתוך "המנסרים מטקסס"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
הקרנת הבכורה של "המנסרים מטקסס" נערכה ב-1 באוקטובר 1974 באוסטין, ועובדת שיווקו המסולף כ"סיפור אמיתי" עזרה לו לצבור פופולריות. עד מהרה היה ברור שמדובר בלהיט – ובשנים שאחרי צאתו, הרוויח הסרט יותר מ-30 מיליון דולר, סכום עצום לסרט אימה באותם ימים (הגם שרחוק מ-441 המיליון שהרוויח "מגרש השדים" שנה קודם לכן). הופר, שטיפח תקוות אבסורדיות בנוגע לדירוג PG שיכול הסרט לקבל בהיעדר אלימות רבה על המסך (הסרט מציג כמות קטנה יחסית של אלימות גרפית, בניגוד למוניטין שלו, אבל עוד נגיע לזה), נחרד לגלות שגוף הדירוג MPAA העניק לסרטו דירוג X, אולם לאחר שקיצץ מספר דקות, קיבל הסרט את הדירוג R המחמיר פחות.
ועדיין, למרות הדירוג הסביר, "המנסרים מטקסס" נאסר להקרנה במספר מדינות, בראשן בריטניה – שנזכרה לאסור על הקרנתו שנה אחרי שהחל להיות מוקרן בה. האיסור בוטל רק ב-1998. בין המדינות האחרות שאסרו על הקרנת הסרט נמנו ברזיל, צרפת, נורבגיה, שבדיה וגרמניה המערבית. רק ב-2021 שוחרר הסרט באוסטרליה, שם סירבו הרשויות להעניק לסרט דירוג במשך השנים וכך מנעו את הפצתו, וב-2024 הופץ לראשונה גם ברוסיה שם סבל מגורל דומה קודם לכן. בפולין, שם נאסרה לחלוטין הקרנת הסרט מאז שנות ה-70, הוקרן "המנסרים מטקסס" בבכורה בבתי הקולנוע רק ב-2025.
11 צפייה בגלריה
מתוך "המנסרים מטקסס"
מתוך "המנסרים מטקסס"
הבריטים לא חיבבו. מתוך "המנסרים מטקסס"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
אז על מה כל המהומה, אתם שואלים? איך יכול לקרות שסרט אימה זול, שאכן מקמץ למדי באלימות המעשית שהוא מציג על המסך - בטח אל מול חלק מעמיתיו בעלי הפרופיל הגבוה יותר, מאותה תקופה - הופך לכה נודע לשמצה, בזמן אמת, עד לרמה שהקרנתו נאסרת? ובכן, בואו ניכנס לזה.

בשר זה רצח

העלילה של "המנסרים מטקסס" ספרטנית להפליא: חמישה צעירים יוצאים לטיול בטנדר באיזור נידח של טקסס. אחרי שהם עוברים על פני בית מטבחיים, הם אוספים טרמפיסט – שהופך לאלים בטרם הם מצליחים להיפטר ממנו. בשלב מסוים החמישה מגלים בית באמצע השממה, ומחליטים לבדוק מה קורה בו. זמן קצר לאחר מכן, אחד מהם, קירק, נהרג באמצעות מכות פטיש בידי גבר גדול עם מסכת עור על פניו – הלא זהו לת'רפייס (פני-עור) החביב. פאם, זוגתו, נכנסת לבית בעקבותיו ומוצאת בו שלל פריטים מזוויעים – גולגולות, עצמות בעלי חיים ובני אדם, איכסות נוספות – בטרם אותו לת'רפייס אוחז בה, משפד אותה על קרס מתכת גדול, וממשיך לבתר את גופתו של קירק עם מסור חשמלי אל מול עיניה. ג'רי, עוד אחד מהצעירים, מגיע גם הוא לבית ופוגש מקרוב את הפטיש של לת'רפייס.
בהמשך, סאלי ופרנקלין, שבלי ידיעתם הינם האחרונים מבין חבריהם שעוד בחיים, פוגשים גם הם בלת'רפייס המגודל, שמבתר את פרנקלין עם המסור הנאמן שלו. סאלי בורחת ומוצאת עצמה בתחנת דלק, שם הבעלים – שתחילה נראה כמי שמנסה לסייע לצעירה ההיסטרית – מכה אותה וחוטף אותה לביתו. כן, אותו בית-זוועות, וכעת גם הטרמפיסט המעורער מתייצב, שכן כולם בני אותה משפחה דפוקה - יחד עם הסב הגריאטרי שלהם, ולת'רפייס שכעת עוטה שמלה ומסיכת-פנים של אישה (מסיכת-פנים באופן מילולי, כן?). עד מהרה נקטעת אצבעה של סאלי, ומוענקת לסב השתקן למען ימצוץ ממנה את דמה. באופן מובן למדי, היא מתעלפת.
11 צפייה בגלריה
מתוך "המנסרים מטקסס"
מתוך "המנסרים מטקסס"
גיברת, בסך הכל הזמינו אותך לארוחה, מה את עושה סצנה? מתוך "המנסרים מטקסס"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
עדיין איתנו? ברכות, נמשיך: כשסאלי שבה להכרתה, בני המשפחה המופרעת מחליטים לרצוח אותה במכות פטיש, אחרי דיון ער בנושא. אלא שסבא'לה לא מצליח לעשות את המוטל עליו, וסאלי בורחת. משאית דורסת את בן המשפחה שהוצג לנו כאותו טרמפיסט, בעודו רודף אחרי סאלי. לת'רפייס ממשיך במרדף, אולם סאלי קופצת לחלקו האחורי של טנדר חולף וצוחקת בפראות בזמן שלת'רפייס המתוסכל משתולל לאור השמש העולה, מנופף במסור החשמלי שלו אל מול עולם שאכזב אותו שוב.
וזהו. זה הכול. בגופו של "המנסרים מטקסס" אין קונטקסט של ממש, אין מוטיבציה ברורה לאכזריותם של האנטגוניסטים המופרעים שלו, אין סיבה לזוועות שבהן חזינו. חלק ניכר מעוצמתו של הסרט הזה נובעת מהפרתו הגסה את החוזה הבלתי-כתוב שבין המספר והקהל שלו. אין בו הסברים כלשהם, הוא לא טורח להציג סיבה ומסובב. והאפקט של זה עלייך, על הצופה, כמעט מתועב.
לאורך השנים, ולאור השפעתו העצומה, סופקו שלל הסברים ופרשנויות מאת חוקרי קולנוע ותרבות, מעריצים ושאר חובבי הסרט והז'אנר, לשאלות הבלתי-פתורות. החל מהמסר הצמחוני שלו (בני המשפחה עוסקים בשחיטת בני אדם, ביתורם ואכילתם, והופר, שאף הפך לצמחוני אחרי שביים אותו, מבליט באמצעותו את הפרוורטיות המוטמעת באכילת בשר), דרך המבט הפסימי שהוא מציע על האתוס האמריקני המתפורר שאחרי מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, וכלה בניתוח רדיקלי יותר של לת'רפייס ומשפחתו דווקא כקורבנות האמיתיים פה, בני משפחת שוחטים שנכנעו לקידמה הטכנולוגית ולקפיטליזם המשתולל ומצאו את עצמם נאלצים להפוך לחיות טרף על מנת לשרוד.
11 צפייה בגלריה
מתוך "המנסרים מטקסס"
מתוך "המנסרים מטקסס"
אנחנו מבינים אתכם, קניבלים יקרים. מתוך "המנסרים מטקסס"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
אולם בסופו של דבר, עוצמתו של הסרט נובעת דווקא מהעמימות המוסרית שלו - ומהניהיליזם העז והבלתי-מתפשר שנודף ממנו. אין טעם של ממש בוויה דולורוזה שמעביר אותנו "המנסרים מטקסס", היא פשוט שם. אין משמעות לזוועותיו הרבות. העולם שבו אנו חיים נורא ומזעזע, ומפלצות-אדם כמו לת'רפייס ומשפחתו קיימים בו למכביר. תתמודדו.

כמו פטיש בראש

אוקיי, אז הקסם האפל של "המנסרים מטקסס" – האופן האגרסיבי שבו הוא מטיח את עצמו בצופיו, מותיר אותם מדממים ולא טורח לספק הסברים – ברור. לפחות למי שהיו מסוגלים לקבל על עצמם את העול של הצפייה בו, ובהנחה שאף אחד מאיתנו לא זקוק להסבר פסיכולוגיסטי על האפקט הממכר של סרטי אימה והקתרזיס שהם מציעים. אבל טרם ענינו על השאלה המעניינת פה: איך קרה שהסרט הזה הפך לתופעת תרבות? מה הוא הביא לשולחן שקודמיו לא הצליחו, או חשבו, להביא? הרי "המנסרים מטקסס" הוקרן בפסטיבל קאן (ב-1975), נכלל בכל רשימה של סרטי האימה הגדולים אי פעם (ובחלקם אף מאכלס את המקום הראשון), והיווה השראה לאינספור סרטי ז'אנר שבאו אחריו (מ"הנוסע השמיני" של רידלי סקוט, שהודה בהשפעתו של הסרט עליו, ועד ל"גבעות הפחד" של ווס קרייבן, מעריץ נוסף). כיצד הביא הדבר הדוחה והמזעזע הזה פיגורות מזן סטיבן קינג וקוונטין טרנטינו (שהכתיר אותו כ"אחד הסרטים המושלמים המעטים שנעשו") להודות באהבתם אליו וללרלר עליו באריכות?
11 צפייה בגלריה
קוונטין טרנטינו
קוונטין טרנטינו
עוד מעריץ. קוונטין טרנטינו
(צילום: AP)
כנראה שהסיבה המרכזית לכך נעוצה בגישה הפורמליסטית (צורנית) של הסרט. הופר צילם את "המנסרים" ב-16 מילימטר, להבדיל מהפורמט הרחב וה"קולנועי" יותר של 35 מילימטר, והצלם שלו דניאל פרל העניק לסרט איכות ריאליסטית שלא הייתה מקובלת בסרטי אימה עד אז. עבור צופי הקולנוע של שנות ה-70, הזוועות שטמן בחובו "המנסרים מטקסס", יחד עם האסתטיקה המגורענת, הכמו-תיעודית של הופר ופרל – ובכן, זה פגע בהם כמו פטיש בראש.
ברמת הז'אנר שאליו הוא שייך, קל למקם את "המנסרים מטקסס" במסורת סרטי האקספלויטיישן המדממים מעדות הגריינדהאוס – זריזים, זולים, על המסך הכי קטן, מלוכלך וסליזי בשכונה. אלא שבמובנים רבים, הופר ניגש למלאכת הדמים שלו כמו במאי ארט-האוס. השימוש המושכל שלו בנוף הטקסני הצחיח, למשל, ככלי להעצמת תחושות החרדה והאימה של צופיו (והניגוד של סצנות הפנים הקלאוסטרופוביות בתוך ביתם המחריד של לת'רפייס ומשפחתו). הצחיחות הזו מהדהדת גם בעבודת הסאונד, שממעטת בשימוש במוזיקה – ומשאירה את הבמה לצרחות הקורבנות והצליל המזעזע של מסור חשמלי בפעולה. וישנם גם הטייקים הארוכים, שלא מעניקים לצופה הפוגה מהזוועה, ואת הבחירות המבריקות של הופר בכל הנוגע להצגת אלימות של ממש על המסך.
11 צפייה בגלריה
מתוך "המנסרים מטקסס"
מתוך "המנסרים מטקסס"
אימה הארדקור, כן, אבל כזו שמוגשת לכם בתיבול ארט-האוס. מתוך "המנסרים מטקסס"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
כאמור, ביחס לסרט אימה כה נודע לשמצה, ולסרטי אימה בכלל, "המנסרים מטקסס" מקמץ באלימות גרפית – והאלימות שישנה אינה מהזן המסוגנן, עם כוריאוגרפיה מוקפדת וצילום יצירתי. שפיכות-הדמים בסרט היא מיידית, גסה, ספונטנית-למראה – ודווקא בשל כך, משכנעת ומבעיתה כפליים.
נהרות הדם והגפיים המבותרים שתמצאו בשלל סרטי אקספלויטיישן מהתקופה ואחריה? לא בבית ספרנו, או שמא בבית ספרו של טובי הופר. כמו שיודעים היטב במאים משובחים באמת ובתמים – וכפי שהמחיש סטיבן ספילברג ב"מלתעות" שלו, שיצא שנה אחרי "המנסרים מטקסס" – מה שאתה מדמיין הרבה יותר מפחיד ממה שמראים לך. וכך, לת'רפייס מצולם מרחוק יחסית כשהוא עושה את מיטב ביתוריו, או שזה קורה כשגבם של קורבנותיו מופנה למצלמה. כשהוא משפד את פאם על קרס הבשר, אנו רואים את התגובה הנואשת שלה - להבדיל מקלוז-אפ של הפעולה. וכפי שיעידו דורות של צופים מבועתים וצנזורים זועמים, מדובר בטקטיקה אפקטיבית עד מאוד – גם אם לפחות את חלקה אפשר לייחס לא רק לחושיו המחודדים של הופר, אלא גם לעובדה שהתקציב המוגבל של הסרט הקשה על צילום אפקטים שכאלו.
11 צפייה בגלריה
טובי הופר
טובי הופר
כשחושים מחודדים חוברים לתקציב מגוחך. טובי הופר (משמאל) לצד הבמאי טקאשי מייקה
(צילום: Koichi Kamoshida/Getty Images)

מגיע ללא אחריות

את ההשפעה של "המנסרים מטקסס" על הז'אנר שאליו פרץ כמו – ובכן, קניבל מוטרף – קשה לכמת. נהוג לשייך אותו לתת-ז'אנר סרטי הסלאשר, שארבע שנים מאוחר יותר, "ליל המסכות" של ג'ון קרפנטר יהפוך לתופעה קולנועית שטרם נס ליחה עד היום (עוד דקותיים תראו על המסכים שלנו את השגריר המי-יודע-כמה של הז'אנר, ההמשכון המאוד-מאוחר ל"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", ועם הסרט השביעי בסדרת סרטי "צעקה" תיפגשו בפברואר). קרפנטר אומנם מיקם את סיפורו בפרברים האמריקניים להבדיל מהשממה הטקסנית, אך "שאל" מהופר מספר אלמנטים, בראשם רוצח פסיכוטי גדול-מימדים ועטוי מסכה, וכמובן את קלישאת ה-Final Girl, השורדת האחרונה שעשתה זאת בזכות אומץ ליבה ותושייתה - אלמנט שיחזור בטריליארד סרטי אימה אחרים מעדות הסלאשר במהלך השנים. ווס קרייבן, מעריץ כאמור, יצר קלאסיקת "קניבלים חולניים במדבר" משלו ב-1977 עם "גבעות הפחד" (שהבמאי הצרפתי אלכסנדר אז'ה עדכן ברימייק המצוין שלו, באותו השם, מ-2006), והמוזיקאי/במאי רוב זומבי – מעריץ שרוף בפני עצמו – הדגים את החוב שלו לקלאסיקת האימה של הופר בטרילוגיית Firefly שלו: House Of A 1000 Corpses מ-2003, The Devil's Rejects מ-2005, והתוספת האחרונה (והלא-מוצלחת), 3 From Hell מ-2019.
11 צפייה בגלריה
מתוך "ליל המסכות 2" (2009)
מתוך "ליל המסכות 2" (2009)
היי, מייקל מאיירס - בלי לת'רפייס לא היית קיים! מתוך "ליל המסכות 2" (2009)
(צילום: באדיבות yes)
וזה רק קצה הקרחון. את ההשפעה ארוכת-השנים של "המנסרים מטקסס", על הגישה הנטורליסטית שלו לזוועות שהוא מציג, תמצאו גם בגל סרטי ה-Found Footage שלבלב אחרי ההצלחה הגדולה של "פרויקט המכשפה מבלייר" (1999). אלא שמעטים מהם – ובאופן כללי, מעטים מסרטי האימה שיצאו לפני "המנסרים" או אחריו – מספקים לצופיהם את אותה חוויה מצמיתה.
11 צפייה בגלריה
מתוך "המנסרים מטקסס"
מתוך "המנסרים מטקסס"
עדיין חזק. בטירוף. מתוך "המנסרים מטקסס"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
כן, גם היום, כמעט 51 שנים לאחר צאתו, הצפייה בסרט הזה מסויטת ומטלטלת כפי שהייתה לצופי הקולנוע ב-1974. נסו ותיווכחו בעצמכם עד כמה הוא עדיין אפקטיבי, אם אתם מוכנים לזה נפשית. רק זכרו: ההחלטה הזו עליכם. בזאת, אנו ב-ynet מסירים מעלינו כל אחריות, ואין בדברים הנ"ל כדי לשמש כהמלצת צפייה ו/או עידוד לכך. עשינו את זה נכון? יופי. בהצלחה. אתם תזדקקו לה.