אחד המראות היפים בעיניי בארץ זה פלאפלייה – אפילו כזו שאינה מהמשובחות – שמלאה עד אפס מקום בלקוחות בשעות הצהריים המוקדמות ועד תחילת אחר הצהריים. מודה, כבר עצם מראה התור מול הדוכן פותח לי את התיאבון. הרי מאז הילדות אמרו לי: "אל תאכל במקום שאין בו תור". לאחרונה שמתי לב שבעקבות המחירים הגבוהים, הפלאפליות היותר יוקרתיות התרוקנו. אנשים חיים דרך הארנק ולא מוכנים ליפול – בסוף, אתם מוכרים פלאפל בפיתה. לאן הגעתם עם המחיר?
בתקופה האחרונה כמעט כל הפלאפליות בארץ הדליקו מבערים – התרחקו מאיתנו כלקוחות. מחירי מנות הפלאפל זינקו, ובחלק מהמקרים קשה להאמין עד כמה. התחושה היא שהייתה כאן החלטה קולקטיבית: לייקר לכולנו את החיים. בסוף, אנחנו באים לאכול פלאפל כדי לשבוע. אם גם יהיה טעים? פעמיים כי טוב. אבל קודם כל – אי אפשר לצאת רעב אחרי מנה פלאפל. אני מודה – עוד מעט אתחיל לתת ביקורות פלאפל על חצאי מנות בלבד. וגם שם כבר ראיתי שערוריות. השיא היה בבת ים: חצי מנה ב-17 שקל. שישלמו לעצמם. אני לא משלם מחירים כאלה.
אבל בין שני בניינים אי שם בתל אביב, יש נישה קטנה – ושם, בדיוק שם, אפשר לאכול ולשבוע במחיר מצחיק. לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי נוסע לתומי בשכונת התקווה, פונה שמאלה מרחוב ההגנה, אל תוך רחוב אצ"ל, בצד ימין. שם, שלט בולט קפץ לי לעין: "פלאפל 10". למען הסדר הטוב, הרחוב הראשי של שכונת התקווה הוא לא רחוב התקווה, אלא דווקא רחוב אצ"ל, שמלווה את השכונה מקצה לקצה. השוק עצמו יושב כמעט לכל אורכו של רחוב התקווה.
ועכשיו – מה אני צריך במנת הפלאפל שלי? פיתה טובה, שלא נקרעת, חס וחלילה. עדיף כמה שיותר טרייה. ב"פלאפל 10" עומדים במשימה הזו. פינת סלטים בסיסית תספיק – סלט ירקות קצוץ גס, חומוס למי שמתעקש (את דעתי על חומוס בפיתה קוראי כבר מכירים), טחינה מבקבוק לחיץ – כי אין מה לעשות, ככה זה בישראל. פלאפל אוכלים רק עם טחינה דלילה. סלט כרוב חמוץ, סחוג – וזהו. לא צריך יותר. לא באתי לקבל הופעה בתוך הפיתה.
עוד אוכל רחוב:
הרכבתי את המנה שלי. קודם כל סחוג לכל אורך הפיתה – שהיה מעולה, אגב. אחר כך כדורי פלאפל עד למעלה. קצת כרוב חמוץ, טחינה ועמבה מלמעלה, עוד קצת כרוב. אכלתי על המקום, חם ולוהט. באמת שלא צריך הרבה יותר מזה. הפלאפל של "פלאפל 10" בסיסי בטעמו, אפילו מעט יבש, אבל מספיק טעים בשביל מה ששילמתי. עשרה שקלים. בימינו, ואפילו לפני עשר שנים, זה מחיר מצחיק – לטובה.
