זה לא קורה לי כל יום, אפילו לא כל שבוע, בדרך כלל מחפש לסגור פינה עם משהו קטן על הדרך, אבל גם אני לפעמים יכול להרשות לעצמי - לשבת לאכול כמו שאומרים, כמו בן אדם, ממש ליד שולחן. רק בלי שתייה קלה בבקשה, מים במקסימום. לא מוכן לשלם מחיר מופקע על שתייה.
את השלט של מסעדת סבתא לינה כבר ראיתי בעבר בכביש, כשהייתי בדרך לאכול על האש בעזרא ובניו באזור, אבל הפעם גם עצרתי. היום אוכלים אצל סבתא לינה אוכל ביתי כמו שצריך.
עוד אוכל רחוב:
לא סתם השלט נמצא על הכביש. המסעדה ממוקמת בחלק האחורי של מרכז מסחרי קטן, ורק יודעי דבר מהאזור שמעו עליה. כבר בכניסה יש ריח של יותר מדי טעמים בבת אחת, מה לא היה שם. אדים של בישול עלו להם מעלה מהסירים הלוהטים, כיסו את זכוכית הדלפק בעדינות. אני ביקשתי תוך רגע להרים את כל המכסים כדי לראות את כל הכבודה בבקשה וצילמתי להנאתי. אחרי דקותיים הרגעתי את עצמי, אבל הריח נתפס לי על האף, הרעב רק התעורר יותר.
המטבח של סבתא לינה כבר מחזיק בתוכו שלושה דורות, הבת בטי ממשיכה את הדרך וגם הבן נכנס לעניינים, אני בתוך היסטוריה משפחתית מכובדת. בטי לקחה צלחת גדולה מדי, משהו בגודל של הגה של רכב, היא לא הצליחה להפחיד אותי, אבל באמת שאלתי איפה הקופסאות פלסטיק כדי לקחת את השאר הביתה. מכירים את זה שממלאים את הצלחת עד שצריך שתי ידיים להחזיק אותה? ככה בטי מילאה לי את הצלחת. עכשיו נחזור לעניינים, התפזרתי קצת, יש להם יד שופעת באמת - קצת נדיר בימינו.
זה התחיל עם מערום אורז לבן אחד-אחד מעולה, תבשיל אפונה ברוטב, ירקות אנטי פסטי - צריך את כל צבעי הקשת לבריאות, קציצות בקר כמובן, עם שומן בקר שאי אפשר לפספס אותו בכל נגיסה, למתעקשים יש קציצות עוף, לקחתי גם כרוב ממולא, באמת נתתי מכה באלכסון לכל המטעמים של המסעדה.
צילמתי את התמונה הקבועה, אספתי את כלי המלחמה וישבתי להתענג על המנה. קציצות הבקר המעולות, האפונה עם האורז, חיברתי את כל המרכיבים מכל הכיוונים האפשריים והכול היה טעים. אכלתי חצי מהצלחת ונרגעתי, וכמו שביקשתי על ההתחלה - אספתי את שארית המנה כדי לאכול אותה אחר כך. לא הייתי מוכן לוותר על ביס אחד. מאוד נהניתי לשלם מעט מדי בשביל כל כך הרבה אוכל ביתי טעים ביותר.
