שעתיים וחצי של נסיעה מתישה מפרידות בין העיר הגדולה לבין הבר החדש שפתחה עדן שרייר דור אי שם בצפון. העיניים שלה יפות, מלאות בחמלה, באהבה לטבע ולבעלי חיים וגם קצת בעצב. נראה שהילדה, שנולדה וגדלה בתל אביב ונחשפה מגיל צעיר לחיי הלילה ולטיפוסים המגוונים של העיר, סוף סוף מצאה כאן, בקיבוץ דגניה א׳, את השקט שכל כך חיפשה. בלי נעלי עקב, בלי איפור, בלי להשקיע שעות מול המראה במחשבות מה ללבוש היום ואיך להיות הבחורה הכי קולית בפארק המסילה.
ככה, יחפה ממניירות ומפוזה, היא הפכה מתל אביבית לקיבוצניקית. שרייר דור (25) נולדה לתוך המסעדות הפופולריות של ההורים שלה, ננה שרייר (57) וגולן דור (56) בתל אביב, שגם להם יש עכשיו חלק בבר החדש שפתחה, שזכה לשם "ריה". על ההשראה אמא, על העיצוב אבא, ומעל הכול עדן - מוזגת, פורסת, מגישה, ומרחפת בחלל כאילו לרגע הזה נולדה.
"היום שננוצ׳קה נסגרה היה מאושר"
שרייר דור רגילה לחשיפה. היא גדלה במסעדות ננה בר וננוצ'קה, בילתה ערבים שלמים בבר, הסתובבה בין מבוגרים, לקוחות וטיפוסים תל אביביים מכל הסוגים. אבל בשנים האחרונות – משהו בה התחיל להשתנות. לאט־לאט היא התרחקה מהעיר, ירדה דרומה לערבה, ומאוחר יותר המשיכה לצפון.
כמה זה שונה ממה שהכרת בתל אביב?
"הייתה לי התבגרות מוקדמת ונחשפתי לחיי הלילה בגיל צעיר, לכל הדארק שיט בתל אביב. כל הזמן כאב לי הראש ממחשבות כמו מה אני לובשת, איך אני נראית ומה חושבים עליי. ב-7 באוקטובר עברתי לערבה כי רציתי שקט, רציתי לקום בבוקר בפיג'מה ולהישאר איתה לאורך היום. גרתי שנה בצופר בערבה, מקום שכוח אל שנוסעים אליו פעם באף פעם. פינטזתי לעבוד שם בחקלאות אבל בסוף עבדתי במלון וולנס. המקום הזה היה לא שיפוטי. הייתי קמה כל בוקר ורואה הרים, מדבר ומטיילת. השנה הזאת הייתה ריפוי בשבילי, הרגשתי שהשתפרתי ואני כבר לא עדן של פעם".
"בתור ילדה הציק לי שאנחנו יושבים במסעדה וכל רגע פונים להורים שלי אנשים ומדברים איתם. זה עצבן אותי, כי הרגשתי שהם שלי ומה אתם בכלל פונים אליהם. כשהם סגרו את המסעדות שלהם - התקרבנו"
מי הייתה עדן של פעם?
"עדן של פעם הייתה פסימית ועצובה, ילדה מלנכולית. בתל אביב מלנכולי זה מגניב ואומנותי. פעם נהניתי מהעצב עד שגיליתי שמה שמושך אנשים אלייך זו אנרגיה טובה. על האופטימיות שלי אני עוד עובדת. לא עשיתי צבא, ולא בקטע תל אביבי מעצבן, אלא כי הייתה לי נטייה לעצב והבנתי שזה לא רעיון טוב לנפש שלי".
למה דווקא בחרת בצפון?
״תמיד ידעתי שיום אחד אגיע לצפון, ידעתי שאגדל את הילדים שלי בקיבוץ או במושב ולא בעיר. אני שמחה שגדלתי בעיר כי זה לימד אותי המון בגיל מוקדם, אבל מצד שני גם נחשפתי לדברים מוקדם מדי, כמו יין ואלכוהול. הייתי יושבת בגינה ציבורית ולידי הומלס על ספסל, וכל רגע משוגע אחר חולף ברחוב. הבנתי שאלכוהול זה דבר שלא כדאי להיחשף אליו בגיל מוקדם, וכך גם לסמים. כשעושים את כל זה בגיל בוגר, אז אפשר לשלוט על זה ולהבין מה התופעות לוואי. אבל כשאת ילדה אין לך מושג. הרבה חברים שלי נחשפו לדברים מוקדם מדי ואיבדו את זה, זה בלתי נמנע. נחשפתי לזה בגלל המסעדות של אמא ואבא, והייתי רגילה להיות בחברת בוגרים כל החיים".
איך באמת נראים זיכרונות הילדות שלך?
"גם טובים וגם פחות טובים. ההתבגרות המוקדמת אפשרה לי להיות במודעות למי בסדר ומי לא בסדר, מי סוטה שחוצה גבולות ומי לא. המזל היה שעם אמא הייתה לי תקשורת כל כך טובה, שתמיד סיפרתי לה הכול והיא שיקפה לי דברים ועזרה לי להבחין בין טוב לרע".
את זוכרת את הסגירה של ננוצ'קה?
"בטח, הייתי אז בת 18 וזה היה יום מאושר בשבילי, כי הרגשתי שזכיתי באמא מחדש. כשהייתי קטנה הייתי הרבה עם בייביסטריות ומטפלות, שהיו מעולות ואנחנו בקשר עד היום, אבל זה לא אמא. גדלתי לתוך החיים בננוצ'קה. הייתי ילדה שסומכת על אנשים, ילדה אוהבת ומחבקת. אני יודעת לאהוב ולהראות אהבה הרבה יותר מאחרים, אני אוהבת גם במילים וגם במעשים. בקורונה הייתי עם אמא בבית כל הזמן. זה היה לחוות את אמא ללא תנאים וללא הפרעות. בתור ילדה הציק לי שאנחנו יושבים במסעדה וכל רגע פונים אליהם אנשים ומדברים איתם. זה עצבן אותי, כי הרגשתי שהם שלי ומה אתם בכלל פונים אליהם. וכשהם סגרו את המסעדות שלהם, התקרבנו. שניהם היו שקועים בעבודה כל הזמן, ומוסר העבודה שלי והסיבה שהעבודה חשובה לי ואני עובדת קשה - זה כי ראיתי איך הם עבדו קשה ועשו הכול לבד".
מתי הבנת שההורים שלך, ובמיוחד אמא, תרמו רבות לתרבות הבילוי בעיר?
״כשאמא הצטלמה לתוכנית 'מחוברות'. בהתחלה מאוד לא אהבתי את המצלמה, זה היה נראה לי לא הגיוני לתעד הכול, מה את מצלמת ריבים? זה הריבים שלנו. אבל כשהתחיל הפרסום והיו מזמינים אותנו לפרימיירות, כבר התלהבתי, הייתי הולכת איתה ונהנית מתשומת הלב. אז גם התחילו לעצור את אמא אנשים ברחוב".
את לא מתגעגעת לשכונה שלך?
"נולדתי וגדלתי בנווה צדק. אחרי הקורונה עברנו ליפו ושם התאהבתי מחדש בשכונה. בשנים האחרונות אני מרגישה שנווה צדק נהרסה וזו כבר לא השכונה שגדלתי בה עם החברות והמשפחה שלנו. הרבה תושבי חוץ השתלטו על השכונה, והיא כבר לא שקטה כמו שהייתה. נווה צדק הפכה להיות ממוסחרת ולדעתי איבדה את הקסם שלה. יפו הרבה יותר נעימה מנווה צדק".
רחוק מהסוטים
כבר בגיל 16 היא התחילה לעבוד – בהתחלה בגלידרייה בנווה צדק, אחר כך בגיל 17 פרשה מהלימודים ועבדה אצל איל שני במזנון, ובהמשך גם בראמן של ישראל אהרוני, במסעדת שיינע בנחלת בנימין וגם בבית הקפה מחוץ לבית רומנו, מיראג', עסק נוסף של איל שני והקבוצה. היא עבדה בכל המחלקות שמרכיבות מסעדה, ספגה ריחות, טעמים ותודעת שירות ואירוח – היא התחילה כמלצרית, הייתה ברמנית, מארחת, אחמ"שית, מנהלת בר, מנהלת פלור, צ'קרית.
במקומות העבודה שעבדת בהם כולם ידעו שאת הבת של ננה וגולן?
"הדור שלי כבר לא יודע מי היו ההורים שלי, אבל הדור של ההורים שלהם יודעים בדיוק מי הם. אף פעם לא אהבתי להגיד שאני הבת של, כי הייתי חסרת ביטחון רציתי שיעריכו אותי ויקדמו אותי בזכות עצמי, אבל יש מקומות שכבר ידעו מי ההורים שלי עוד לפני שהגעתי. בערבה כבר עשיתי שיפט וסיפרתי בגאווה מי ההורים שלי. זה היה אחרי שהבנתי שאני מקצועית בזכות עצמי ושרואים אותי בזכות עצמי, אז כבר לא הייתה לי בעיה עם זה".
"כשהיה מגיע סוטה היו קוראים לי והייתי מטפלת בזה באסרטיביות אבל בשקט מופתי, הייתי אומרת: 'היי, אתה מטריד בנות, אשמח שתלך'. יש בי גם את הצד החצי תימני ואת הצד החצי מרוקאי, ואני יכולה להתעצבן, אבל עושה את זה בנחת"
כולם שואלים לאן ההורים שלך נעלמו.
"הם עברו לחיים טובים יותר. אמא שלי נהנית מהחיים, היא לומדת כל מה שהיא רצתה ללמוד, היא מטיילת המון, ואני גורמת לה לטייל עוד כי גם אני אוהבת את זה. אבא שלי הקדים את כולנו ראה את הטוב שבצפון ועבר לגור שם ולנהל צימרים ולגדל עיזים".
בפרק האחרון בסדרה של "מחוברות", מגלה ננה שרייר בהפתעה שהיא בהיריון. בפרימיירה לסדרה היא כבר הייתה עם בטן ענקית. האחות אמילי (15) היא מאמא, והאחות אדל (8) היא מאבא.
איך היחסים עם האחיות שלך?
"היחסים בינינו מדהימים, לפעמים אני מרגישה שהן חצי הילדות שלי וחצי האחיות שלי. הפער בינינו גדול - 11 שנה עם אמילי ו-16 שנה עם אדל, אבל אני מרגישה שהן נתנו לי אקסטרה משמעות לקיום. בהתחלה היה לי קשה כי הרגשתי שאמילי לקחה לי את כל תשומת הלב. הייתי בת 11 כשאמילי נולדה, ועד אז הייתי רגילה להיות רק אני והם. עם אמא ואמילי העברתי את חודשי הקורונה, ועכשיו במלחמה עם איראן גרתי עם אבא ואדל במשך 20 יום, זה עשה לנו ממש טוב. היום אני מבינה שמשפחה זה הכי כיף".
איך היה לעבוד אצל איל שני?
"היה מדהים, אני ממש אוהבת את החברה הזאת, ונשארו לי משם המון חברים. זה מקום שמאמין בך שרוצה שתתקדם, והם נותנים פידבק כשאתה עובד קשה. יש הרבה מקומות שאת קורעת את התחת ולא מקבלת מילה טובה".
את מרגישה שהייתה כאן הסללה לתוך התחום של המסעדנות, הברים והאירוח?
"הרבה שנים לא רציתי להיות מסעדנית כמו ההורים שלי, אבל בתוכי זה בער. בכל פעם כשבדקתי תחומי עיסוק אחרים, נמשכתי דווקא לתחום הזה. אני אוהבת לארח ולדבר עם אנשים, אני אוהבת מקומות ביתיים ונעימים. אבל לפני שנתיים הבנתי שזה בלתי נמנע ושמסעדנות וברים זה גם התחום שלי. אהבתי להיות אחמ"שית ולחמתי תמיד לטובת העובדים שלי. כשהיה מגיע סוטה היו קוראים לי והייתי מטפלת בזה באסרטיביות אבל בשקט מופתי, הייתי אומרת: 'היי, אתה מטריד בנות, אשמח שתלך'. יש בי גם את הצד החצי תימני ואת הצד החצי מרוקאי, ואני יכולה להתעצבן, אבל עושה את זה בנחת".
את מדברת לא מעט על סוטים ועל הטרדות מיניות, יש מזה הרבה בעיר?
״ברור. יש מסעדות וברים בתל אביב שאני לא הולכת לבלות שם רק כי אני לא תומכת בעסקים של סוטים. אי אפשר להימנע מהטרדות, חוויתי הרבה כאלה וכעסתי על זה הרבה שנים. אבל לימדתי את עצמי להגיב לזה".
כמה שונים החיים שלך בקיבוץ ליד הכינרת מהחיים בתל אביב?
"כשגרתי בעיר הייתי רק על עקבים. תמיד, גם כשהייתי אחמ"שית, גם מלצרית וגם ברמנית. זה נתן לי ביטחון שנראיתי גבוהה".
מלצרית על עקבים? אאוץ'.
"היה לי נוח, אבל בבית כאב לי. בערבה נפרדתי מהעקבים, שם הבנתי שזה כבר לא מתאים והתחלתי ללכת יחפה. אבל עדיין כשאני מגיעה לעיר דבר ראשון שאני עושה זה נועלת עקבים ודופקת הופעות של החיים. אני מרגישה שאני כבר לא בגיל של לצאת ולחזור בארבע בבוקר, עשיתי את זה כבר בגיל 17. היום כשאני מגיעה לתל אביב אני נהנית לצאת לבלות מוקדם ולחזור לישון מוקדם. אני עדיין מכורה לעיר ולחיי הלילה, אבל אני עוצרת את עצמי".
"אני סיימתי עם תל אביבים"
רעיון הבר התחיל בכלל אצל אבא שלה, גולן דור. בזמן הקורונה הוא עזב את תל אביב ועבר למושב יבניאל בצפון, שם פתח שני צימרים. בהמשך הקים גם דיר עיזים, לול תרנגולות, ובנה טראסות לאורך השטח, מתוך מחשבה עתידית להקים יקב ולגדל גפנים ליין. עד שזה יקרה, דור רוכש ענבים מכרמים באזור ומייצר מהם יין בשם יבניאל, הכולל ארבע סדרות – שלושה אדומים ואחד לבן. את היינות האלה אפשר לשתות רק בבר של עדן, שמוזג אך ורק את יינות המשפחה. המקום מתפקד בינתיים גם כמעין מרכז מבקרים ליקב שעוד לא קם, אבל לא צריך עין מקצועית כדי להבין שהחזון כאן חורג הרבה מעבר למה שתוכנן בתחילה.
החלל שבו שוכן הבר שימש בעבר כנגרייה, אחר כך הפך למחסן, ולבסוף ננטש. גולן, שניהל בעבר סטודיו לעבודות עץ ומתכת בנווה צדק, הפשיל שרוולים והשקיע את ידי הזהב שלו בהפיכתו לחלל אינטימי ומעוצב. בפינת הלאונג' תלויה התמונה של סבתא ריה – אמא של ננה – שהתנוססה בעבר גם על הקיר של ננוצ’קה. כך קיבל הבר את שמו.
תפריט האוכל מצומצם בשלב זה – צלחת גבינות, פירות ולחם טרי – אך אמור לגדול בהמשך, "לא בהרבה", היא מדגישה. המקום כשר, החלטה מפתיעה למי שגדלה במטבחים הכי חילוניים בתל אביב."בתור תל אביבית שמעולם לא אכלה כשר, בהתחלה הייתי אנטי", היא מודה. "אבל אז הבנתי שזה לטובת העסק. למה לי לחסום חצי מהאנשים? יש לי דוד חרדי ודוד דתי, ואני רוצה שגם אנשים שחשובה להם הכשרות יוכלו להגיע. אנחנו פתוחים בשישי עד אחר הצהריים, וגם ככה בערב רוב המקומות סגורים כי זה לא רווחי. בשבת אני נהנית מהחופש".
מה התוכניות שלך בנוגע לריה?
"אנשים מחפשים מקומות נעימים לשבת בהם בלי שיציקו להם. בא לי שריה תהיה מקום של הקיבוצים באזור. אין כאן משהו דומה. בכל מקום מגישים וודקה אקסל ומבלים בו ילדים בני 18. זה לא הקהל שלי. האנשים כאן צמאים למקום כזה. הם לא צריכים לצאת עם חשבון גדול או כאב ראש ממוזיקה נוראית. כוס יין עולה 30 שקל ובקבוק 100 שקל. גם כשאני יוצאת עם חברות, אני מחפשת מקום זול ולא לצאת עם קנס".
אז זהו, עזבת סופית את העיר?
"מה אני מאחלת לעצמי – לשבת כל היום בבתי קפה? התאהבתי ברעיון של בית. קפה בבית. חברים בבית. אני כל כך מכורה לתל אביב, אבל היא מידרדרת. קשה להישאר מאוזנת בעיר. גם אם את עובדת בעבודה יומית רגילה, תמצאי את עצמך יוצאת שלוש פעמים בשבוע. כאן? אין לי בעיה לשבת עד אחת בלילה עם הלקוחות. זה שונה. בעיר גם הסמים והאלכוהול מצטרפים לחגיגה, וזה כבד. גיליתי שאני אוהבת בוקר. ואני בכלל לא בנאדם של בוקר".
מה עם זוגיות?
״ברור לי שאמצא את בעלי כאן. אני סיימתי עם תל אביבים. הווייב שם פלרטטני ונזיל. הייתה לי זוגיות בעיר עם מישהו שאהבתי, אבל הכול כל הזמן היה סביב לצאת, לראות, להיחשף, לשמוע ריכולים, דרמות. לא רוצה את זה יותר. אני מרגישה שזוגיות בעיר זה לא נקי. אני בנאדם עירוני שאוהב טבע. תזרקי אותי על מזרן בשטח – אני בעננים. בא לי גבר כזה. שמדליק מדורה. שאוהב טבע. שפשוט רגוע".
