בדיוק חודשיים לפני פרוץ המלחמה, סגרה המסעדנית רינה פושקרנה את המסעדה שלה בדיזנגוף אחרי 42 שנה. פושקרנה נכנסה לטנדורי בכיכר דיזנגוף כשהייתה רק בת 20 ועזבה אותה בגיל 62, כשהיא כבר אייקון. בתום ארבעה עשורים שבמהלכם נלחמה להכיר את טעמי הודו לישראלים, היא קיפלה הכול ועברה דירה לטיילת של תל אביב, למסעדה חדשה ויפה עם נוף לים. אבל המציאות הייתה חזקה יותר מכל פנטזיה, ושבועות ספורים אחרי הפתיחה היא נאלצה לסגור, להתכנס לתוך המסעדה הנוצצת שבקושי הספיקה לחנוך ולחשב מסלול מחדש.
"הייתי עצובה כשסגרנו את המסעדה בדיזנגוף, הנשמה שלי בקירות שם", היא מספרת, "כשפתחנו את המסעדה בטיילת היא הייתה מלאה, אבל אז התחילה המלחמה ולא היה כלב בחוץ. במערכה עם איראן נפל טיל בים והמים הגיעו עד אלינו. כל פעם כשהייתה אזעקה רצו לכאן עשרות אנשים בביקיני שהתחבאו מהטילים. בשנתיים האחרונות גם אין תיירים אבל תודה לאל שעם ישראל אוהב אותי ואת האוכל שלי. זה לא מספיק, אבל אני אומרת תודה על כל אורח שמגיע".
פושקרנה נכנסה בשנות ה-80 למטבח הישראלי כמו תבלין לא מוכר מארץ רחוקה – צבעונית, עם ריח חזק וטעם חדש לחיך הישראלי. כאן היא נחתה אחרי נדודים ארוכים בים, עם בעלה רב החובל, שהתחתן איתה כשהייתה בת 16 בלבד. אחרי שהיו כמעט בכל מקום, הם בחרו בשנות ה-70 לעגון דווקא בישראל. ומאז היא לא רוצה לעזוב – ויהי מה.
היא נולדה בהודו למשפחה חצי הודית וחצי עיראקית. אבא הודי סיקי, קצין בכיר בצבא, ואמא, מסעודה, ילידת בגדד, שהגיעה עם משפחתה דרך בורמה להודו. במחברת המתכונים המשפחתית יש לה קובה וגם טבית. הם גדלו בהודו כיהודים עיראקים, אחרי שהאבא התגייר ועשה ברית מילה. האמא נקברה בישראל והאפר של אביה פוזר בחוף הרצליה במעמקי הים, במקום בגנגס.
רינה פושקרנה מכינה נאן
ההתחלה לא הייתה קלה. עם עברית שבורה, תלבושת הודית מסורתית וטיקה במצח, היא הצליחה להתגבר על קשיי הקליטה בארץ זרה, על דעות קדומות ועל גזענות, ולהפוך למותג. דרך הצלחת, היא הצליחה להתברג במקומות הנכונים. למשל, לצלחת של ביבי ושרה נתניהו, שאותם היא מכנה "חברים טובים".
עם השנים טנדורי, המסעדה שהקימה יחד עם בעלה, הפכה למוסד ורינה פושקרנה הפכה לסמל – לא רק קולינרי אלא גם תרבותי. העובדה שהייתה חלוצת האוכל ההודי בארץ, הפכה אותה עם השנים לשגרירה הלא רשמית של הודו בישראל. בתקופה שבה חומוס ופלאפל שלטו ברחובות, היא הצליחה להביא את הודו לכאן, וכבר 44 שנה שהיא עושה את מה שהיא יודעת.
אחת הביקורות על האוכל שלך זה שהוא מתחנף לחיך הישראלי. שמעת את זה פעם?
"הדבר היחידי שעשיתי היה להגביל את השפים עם החריפות. התבלינים בול כמו במקור, אבל החריפות צריכה להיות במידה שנוחה לאורח. אבל שמתי לב שהיום ישראלים עלו בדרגה ואוכלים יותר חריף ממני. היה שלב שרציתי להכניס לתפריט מנות מדרום הודו, אבל זה לא הצליח, ולא הבנתי למה, כי ישראלים אוכלים את זה בהודו. פעם כולם היו מבקשים צ'יקן טיקה, אבל היום כולם רוצים באטר צ'יקן או צ'יקן מסאללה. התקדמו. פעם ילדים היו נכנסים למסעדה ומכסים את האף בגלל הריח המוזר שלא הכירו וחשבו שהוא מסריח. היום אותם ילדים מגיעים למסעדה עם הילדים שלהם".
"בהודו היינו אנשים עשירים, אבא שלי היה בשוק כשהוא שמע שאני מנקה שולחנות במסעדה. הוא לא האמין. אבל אהבתי את ישראל ואני עדיין אוהבת את ישראל"
היום העברית שלך טובה, אבל זה לא תמיד היה ככה. איך הסתדרת בתור מסעדנית צעירה?
"כשהגעתי לישראל דיברתי פה עם אנשים באנגלית. עבדתי 24/7 ולא היה לי זמן ללכת לאולפן. אז הם ענו לי בעברית. היום אני מדברת איתם בעברית - והם עונים לי באנגלית, זה מצחיק. לא היה קל להוריד את בעלי מהאונייה, להביא אותו לישראל ולהכניס אותו למסעדה לנקות שולחנות. לא ידעתי בהתחלה מה לעשות ואיך להיטמע כאן. שלחתי את הילדים לבית אמריקני בכפר שמריהו, והיום אני מבינה שזו הייתה טעות כי כולם שם היו ילדי דיפלומטים ושליחים כאלה ואחרים שהתחלפו כל הזמן. כל שנה היו באים והולכים וככה קשה היה לילדים שלי ליצור חברויות משמעותיות".
מה בכלל הביא אותך לפתוח מסעדה?
"בעלי עבד באונייה ורציתי להפסיק את המסע הזה בים ולהתיישב במקום אחד. היה לי טוב בים במהלך השנים, אני לא מצטערת על זה. התחתנתי בגיל 16, לא למדתי באוניברסיטה או בבית ספר לבישול ואמא שלי לא הייתה בשלנית, היו לנו עוזרים בבית שבישלו. היא הייתה מכינה רק קובה ולפעמים גם חמין. את כל האהבה שלי לבישול קיבלתי מהשפים באונייה ומחמותי. בהודו היינו אנשים עשירים, אבא שלי היה בשוק כשהוא שמע שאני מנקה שולחנות במסעדה. הוא לא האמין. אבל אהבתי את ישראל ואני עדיין אוהבת את ישראל. פעם אמרו שהשיחות על הסכם אוסלו התחילו אצלי במסעדה בתל אביב, שם זו הייתה לחיצת היד הראשונה. אחר כך הם עברו לאמריקן קולוני במזרח ירושלים ומשם לאוסלו".
"ישראלים לא הבינו בהתחלה את הלבוש שלי, היו אומרים לי: 'לא פורים היום, מה את לובשת'. אבל אני מרגישה היום שהטיקה שלי היא הכוח והסמל שלי וככה אנשים מזהים אותי. אני לא הולכת בלעדיה לשום מקום"
אם אנחנו כבר בפוליטיקה – איך זה להיות חברה של ביבי ושרה?
"כל היחסים שלי איתם הם דרך האוכל, אני לא מתעסקת בפוליטיקה ואף פעם לא אהיה שם. ביבי ושרה חברים שלי עוד לפני שהוא היה ראש הממשלה. הם הזמינו אותי לבר מצווה של אבנר והייתי מוזמנת גם לחתונה של אבנר, אבל אותה ביטלו. היחסים בינינו לא קשורים לפוליטיקה, יש כבוד ואהבה בינינו".
נתניהו מספר על האוכל של רינה פושקרנה
גם נסעת איתם להודו ואת מבשלת להם בבית בארוחות רשמיות.
"נכון, הם לקחו אותי איתם להודו, אבל אנחנו אף פעם לא מדברים על פוליטיקה. שניהם אוהבים אוכל הודי, שרה אוהבת צ'יקן טיקה וטיקה מסאללה, אבל בלי כוסברה. ביבי ושרה לא אוהבים כוסברה.
"כשראש ממשלת הודו, מודי, הגיע לישראל ב-2018 הם רצו לעשות לו ארוחה אצלם בבית. שרה התקשרה וביקשה שאבוא לבשל שם, אז באתי עם הצוות שלי. עשינו תפריט צמחוני כי מודי צמחוני. ביבי נכנס למטבח ושאל איפה הפיש טיקה שהוא אוהב, אז אמרתי לו שהיום אי אפשר כי הארוחה צמחונית. באותה ארוחה הוא סיפר למודי שהדייט הראשון שלו ושל שרה היה בטנדורי, הם אוהבים אוכל הודי. הוא אמר שהוא רוצה שהחוויה של מודי תהיה מוצלחת כמו הנישואים שלו, ובגלל זה הביא אותי לבשל להם. פעם קיבלתי הוקרה מממשלת הודו על קידום התרבות ההודית בישראל, ושרה התקשרה לברך. חוץ מזה גם הייתי איתם בארוחה פרטית לבד, זו הייתה חוויה פרטית בלי נשיאים ובלי תקשורת. בסוף גם הם זוג פרטי שרוצה ללכת למסעדה. זאת החברות שלי איתם, הם גם מזמינים לפעמים מפה אוכל דרך וולט. בלי כוסברה, כמובן.
"תראי לי באיזה עוד מקום בעולם ראש הממשלה אוהב אוכל של תרבות אחרת ונותן כבוד לאוכל הזה? הכרתי אותם רק דרך האוכל שלי והמסעדות שלי. אני אוהבת את הזוג הזה אבל אני לא בפוליטיקה. קיבלתי מהם כבוד, הם מכבדים אותי, את הודו, את התרבות ההודית ואת האוכל שלי, וזהו".
עם כל האהבה שאת מקבלת מלקוחות, טנדורי קיבלה גם ביקורות פחות טובות עם השנים.
"מבקרי האוכל אף פעם לא אמרו שאוכל הודי כמו שאני עושה אותו זה גורמה. גם השפים וגם המבקרים לא תפסו את זה כאוכל גורמה. אני חושבת שהם לא הבינו מה זה אוכל הודי. אני נולדתי הודית, אני חיה הודית ואמות הודית. מבקר אחד אמר פעם שאין לי תנורים ללחמים המיוחדים, וזה לא נכון. לא תמיד הכול טוב, אבל את צריכה לעמוד לחייך ולהמשיך לעבוד. אני בן אדם, בטח שזה מעליב. זה כמו שאת מגדלת ילד והילד שלך הכי יפה והכי טוב ואף אחד לא יכול להגיד עליו מילה, ואז אם מישהו מדבר לא יפה על הילד שלך, אז בפנים את עצובה אבל את עומדת ולא מוותרת. את רוצה שהילד יגדל וילך לאוניברסיטה ויצליח. ככה זה גם במסעדנות. כל יום הוא יום חדש שבו מתחילים הכול מההתחלה. זה לא שיש לנו פה שף שותף או רשת של חמש מסעדות. פה הכול אישי ומשפחתי.
"היום כשישראלים נוסעים בעולם ואוכלים אוכל הודי, הם חוזרים לכאן להגיד לי שאצלי יותר טוב מבמדינות אחרות, וזו הביקורת הכי טובה שאני יכולה לשמוע. אני מייבאת את האורז הבסמטי מהודו ואת כל התבלינים. כשיש צרות עם החות'ים יש בעיה לקבל את האורז, התבלינים והבירות ההודיות. עד עכשיו אני מחכה למשלוח שכבר כמה חודשים לא הגיע".
"בשלוש שנים הראשונות המפעל שלנו הצליח ואחרי שנה נוספת הוא נסגר והפסדנו הרבה כסף, זו הייתה נפילה גדולה. לא ארזתי מזוודה וברחנו כמו שהרבה עושים, הורדנו את הראש למטה, עבדנו קשה ובסוף עמדנו עם המון כבוד וראש מורם. שילמנו הכול ולא הייתי חייבת גרוש לאף אחד. הכבוד חשוב לנו. כל מה שהרווחנו במסעדות במשך 20 שנה הלך במפעל"
מה את חושבת על מסעדות הודיות בתל אביב?
"לא פותחים פה מסעדות הודית מפוארות אלא יותר דוכנים קטנים או מסעדות קטנות. טנדורי היא מסעדה שצריכה להביא שפים מקצועיים מחו"ל. לפעמים צעירים שהיו שנה בהודו חוזרים לארץ וחושבים שהם יכולים למכור אוכל הודי, אבל זה לא ככה. השפים שלי עובדים שנים ומומחים בזה, אבל הבעיה היא שהשכר של שפים מקצועיים מהודו הוא גבוה מאוד, כמו פרופסור במכון ויצמן. אבל עם זאת אני אוהבת שיש הרבה אופציות לאוכל הודי ושזה אוכל אהוב ומבוקש כאן, וחשוב גם שיעשו את זה כמו שצריך. לא אכלתי במסעדות הודיות בארץ, אני לא רוצה להכניס אף אחד לסטרס כשהוא יראה אותי בדלת".
הנפילה הגדולה
והיו גם משברים - לטנדורי היו מסעדות כמעט בכל רחבי הארץ כולל באילת ומסעדה כשרה בירושלים שפעלה במשך 28 שנה. והיה גם מפעל שפשט את הרגל בשנת 2006 אחרי ארבע שנים בלבד, שבעקבותיו הפסיד הזוג כמה מיליונים טובים.
"בעלי ואני אנשים בלי אגו, למרות שהיינו אנשים עשירים בהודו. אני חושבת שזאת הבעיה של כל השפים והמסעדנים, האגו. בתחום שלנו צריך להשאיר את האגו בבית. היו לי הרבה מסעדות וכל מה שעשינו היה עם הכסף שלנו. הייתה תקופה שהיו עושים כסף במסעדנות, אבל כבר לא. ביום שבו אתה תחשוב שאתה מספיק גדול – באותו יום תיפול".
מה קרה במפעל?
"האוכל שלי היה אז בכל סופרמרקט בעולם, במטוסים של אייר אינדיה, בביזנס של אל על. היינו מכינים מרק לארומה ורטבים ליוניליבר. בשלוש שנים הראשונות הצלחנו ואחרי שנה נוספת הוא נסגר והפסדנו הרבה כסף, זו הייתה נפילה גדולה. לא ארזתי מזוודה וברחנו כמו שהרבה עושים, הורדנו את הראש למטה, עבדנו קשה ובסוף עמדנו עם המון כבוד וראש מורם. שילמנו הכול ולא הייתי חייבת גרוש לאף אחד. הכבוד חשוב לנו. כל מה שהרווחנו במסעדות במשך 20 שנה הלך במפעל".
ואיך הביזנס היום?
"תיירים מפחדים להגיע לישראל. ובמטבח יש לי ארבעה שפים מהודו, כל אחד עולה בחודש 28,000 שקל כולל מסים, ועכשיו תעשי חשבון, ותזכרי שאי אפשר להוציא אותם לחל"ת. אנחנו בחמש שנים של האטה כלכלית בארץ, מאז הקורונה. השקעתי 2 מיליון דולר במעבר של המסעדה מכיכר דיזנגוף לטיילת - בסגירה ובפתיחה.
"אם מישהו שואל אותי היום האם לפתוח מסעדה, אני אומרת לו חד משמעית לא. אל תעשה את זה כי אתה לא יודע מה הולך להיות כאן מחר בבוקר. אצלי זה כבר החיים שלי אז אני חייבת לעבוד בזה יום ולילה ולתת לכל שולחן לצאת מכאן מרוצה, ובתקווה שיחזרו. תראי, פעם היו בישראל 40 משרדים של יהלומנים הודים, ועכשיו 30 מהם סגרו ופתחו משרדים בדובאי. להם זה היה קל, ארזו ונסעו לארץ אחרת. מסעדה לא יכולה לעשות את זה".
מתי הבנת שאת סמל תרבות?
"לפני 20 שנה כשעשו עליי דוקו. לא הבנתי למה מתעניינים בי כל כך. הקהילה ההודית בישראל מונה יותר ממאה אלף משפחות של הודים. כולם רצו במהלך השנים להביא את הילדים שלהם למסעדה ולהכיר להם אוכל הודי ואת התרבות ההודית, והיום מגיעים הדור השני של הודים יהודיים בארץ. אני גאה להיות הודית ולא ויתרתי על הלבוש המסורתי. פעם השגריר ההודי אמר שבהיסטוריה של ישראל ושל תל אביב יהיה כתוב השם 'פושקרנה', אבל אני גם זוכרת שבהתחלה ישראלים לא הבינו מה זה, היו אומרים לי: 'לא פורים היום, מה את לובשת'. אבל אני מרגישה היום שהטיקה שלי היא הכוח והסמל שלי וככה אנשים מזהים אותי. אני לא הולכת בלעדיה לשום מקום. אני מגיעה בכל יום למסעדה, אני לא מתעסקת בלוגיסטיקה ואני לא טובה במספרים, אלא רק באוכל ובאירוח".
נתקלת בגזענות?
"אני חושבת שבהתחלה הישראלים חשבו שההודים מטומטמים. בהתחלה לא ידענו כלום על מסעדה, הדבר היחידי שידעתי זה לבשל".
מה את חושבת על המחירים בארץ? ולאו דווקא בהשוואה להודו, שם זה פרוטות.
"היום הכול יקר מאוד בארץ. יש לי שישה נכדים ולקחתי אותם בחופש הגדול למקדונלד'ס ושילמתי 70 ומשהו שקל על נאגטס, צ'יפס וקולה. בטנדורי הרצליה את יכולה ב-78 שקל לאכול בופה חופשי אכול כפי יכולתך בצוהריים. אני לא מתביישת להגיד שהמסעדה בהרצליה מחזיקה את המסעדה בתל אביב - אם לא הייתה לי המסעדה בהרצליה, לא הייתה לי המסעדה בתל אביב. אני חושבת שאם יום אחד אסגור את המסעדות, אמות. המסעדה היא כל חיי, בעלי ואני בעסק הזה והילדים עם המשפחות שלהם. את חושבת שאם היום אחזור להודו אז יהיה לי טוב יותר? התשובה היא לא. באתי לישראל לחיות ולמות, אין לי מקום אחר. וזה לא שאין לי אופציות, יש לנו משפחה בהודו, יש לי בת בסינגפור ויש לי אחות תאומה בניו יורק, אני יכולה להיות בכל מקום, אבל אני רוצה להיות רק פה בישראל".
