על רקע הגיוס ההמוני של מילואימניקים לסבב לחימה נוסף, ד"ר עודד המרמן, לוחם מילואים ופסיכולוג רפואי במאוחדת בטור אישי על המורכבות הרבה, הרגשות והתמודדויות האישיות שחווים אנשי המילואים ובני משפחותיהם עם היציאה לסבב לחימה נוסף והחזרה הביתה.
בימים אלו ממש, עשרות אלפי חיילי מילואים קיבלו צו 8 והם חוזרים לסבב לחימה נוסף באחת המלחמות הארוכות והשוחקות בתולדות המדינה. המילואימניקים עוזבים משפחות, ילדים, מקומות עבודה ולימודים ומתייצבים למען הגנת העם והארץ. עבור רובם זה לכל הפחות סבב שלישי או רביעי, ולחלקם אף יותר.
כמו חבריי, גם אני עליתי על מדים ב-8 באוקטובר וביליתי קרוב ל-300 ימים מחוץ לבית כלוחם צנחנים בזירה הצפונית. על אף הנכונות והנחישות להתייצב, עבור רבים מהמילואימניקים, כל סבב חדש של שהות מחוץ לבית הינו משימה לא פשוטה. הקרבת שלוות הנפש שלנו, מחירים שמשלמות המשפחות שלנו, וויתור על איכות החיים, פרנסה, בריאות ולפעמים אף יותר מכך.
5 צפייה בגלריה
"המעבר החוזר בין הבית לצבא ובין הצבא לבית הוא חוויה מטלטלת". ד"ר עודד המרמן
(צילום: מהאלבום הפרטי)
במהלך השנה האחרונה אמר לי אחד מהחברים למחלקה: "אני מרגיש כאילו יש לי חיים כפולים - הבית והצבא. לפעמים אני לא בטוח לאיזה מהם אני באמת שייך". עבורי, מילים אלו מבטאות היטב את התחושה. הצבא, ובפרט מצבי לחימה, דורשים מאיתנו כלים ומערכי התמודדות שונים מאד מהחיים הרגילים. המעבר החוזר בין הבית לצבא ובין הצבא לבית הוא חוויה מטלטלת.
"התחלתי פתאום להרגיש"
במהלך הלחימה, חיילים נדרשים למנגנוני הגנה הישרדותיים, שבאזרחות לא רק שאינם נחוצים, אלא אף עשויים להזיק. מנגנונים אלו הם עוצמתיים ולרוב לא מודעים, וכאשר חוזרים מהקרבות, לא תמיד פשוט להניח להם ולהסתגל מחדש לאווירה במשרד, באוניברסיטה או בבית עם הילדים. מנגנון הגנה מרכזי טמון בדיאלקטיקה שבין הרגש לתפקוד: כאשר מתמודדים עם רגשות אינטנסיביים, קשה מאוד לתפקד. ולהיפך – לפעמים אנו נדרשים לשים בצד את הרגשות שלנו כדי שנוכל לתפקד.
בלחימה, חיילים רבים נאלצו להתנתק מעולם הרגש. בעת החזרה, הם עשויים לחוות תחושת קיפאון, ניתוק או תקיעות רגשית. דיסוציאציה רגשית היא אמנם אסטרטגיית התמודדות חשובה, אך באותה מידה עלינו למצוא דרך, לאחר שהצורך הדחוף בתפקוד חולף, להחזיר לעצמנו את הרגשות ששמנו בצד. להחזיר את עצמנו – לעצמנו.
לקראת סוף הסבב הראשון שלי, שנמשך קצת יותר ממאה ימים, באחת מהיציאות אשתי אספה אותי מתחנת הרכבת. מאחר שבאותו יום לא הספקתי לאכול, קניתי לעצמי קפה וכריך, והנחתי אותם בהיסח הדעת על לוח המחוונים של האוטו. אשתי החלה לנסוע, ומיד ספל הקפה החם נשפך על ברכיי. הרגשתי גל של כעס בלתי צפוי ובלתי מובן שוטף אותי. אמרתי לה מיד שאני לא כועס עליה, כמובן – אבל שאני בכל זאת מאוד כועס. היא, ברוב חכמתה, הבינה והציעה שכשנגיע הביתה אצא לרוץ כדי "לנקות את הראש".
יצאתי לרוץ ביער ירושלים, ללא כל כוונה מודעת "לשחרר רגשות". ברקע האזנתי למוזיקה, ובמקרה (או שלא במקרה) בחרתי לשמוע שירי מלחמה ישראליים – ומצאתי את עצמי, תוך כדי ריצה, מתחיל לבכות. רצתי ובכיתי. הדמעות זלגו על פניי, והתחלתי פתאום להרגיש. אלה היו רגשות שלא נכחו בתודעתי מאז 6 באוקטובר, על אף שבדיעבד ברור לי שהם היו שם כל הזמן. הרגשתי כעס ועצב, גאווה ופחד. לאט-לאט הרגשתי שמתחת לכל רגשותיי מסתתר מעיין עמוק של אהבה – למשפחה שלי, למדינה שלי, לעם שלי.
"כאב נפשי הוא כמו עובש שגדל בחושך, במסתורי הנפש. אל תהיו לבד עם התחושות. תמצאו מישהו בטוח, מישהו שאתם מרגישים שיכול אולי להבין – ותשתפו. תמצאו את הדרך לפגוש את הכאב שלכם. אל תקברו אותו עמוק בפנים"
הבנתי פתאום את כמות הצער שכבשתי בתוך עצמי באופן לא מודע מאז תחילת המלחמה. כשהגעתי הביתה לאחר הריצה, הכעס והקרירות הרגשית התפוגגו. פתאום יכולתי לחלוק עם אשתי רגשות שלא היו לי עבורם מילים כבר כמעט חצי שנה. רגע זה היה עבורי "קו פרשת מים" בהשתלבות שלי מחדש בחיים, ואני מקווה שהוא שופך אור על סוג העיבוד הרגשי הדרוש לחיילים כדי לחזור באופן מלא לעצמם, לבתיהם וליקיריהם.
לאסוף את השברים במשפחה
הגיוס למילואים הוא לרוב חוויה לא פשוטה עבור כל בני המשפחה. סבבים חוזרים ונשנים של לחימה מפגישים אותנו, כבני זוג וכהורים, עם חוויות של בדידות, פחד, אובדן תמיכה רגשית, עומס וריבוי תפקידים. הבנה טובה יותר של קשיים אלו – לפני, במהלך ואחרי סבב לחימה – מסייעת בהתמודדות עמם.
מרגע קבלת צו הגיוס, משפחת המילואים נכנסת לסחרור. מחד, בני הזוג מנסים להרגיש קרובים; מאידך, הם מתכוננים בו-זמנית לפרידה המתקרבת. דיאלקטיקה זו עלולה ליצור קשיים שונים. חיילים עשויים להיות מרוחקים ומנותקים רגשית עוד לפני שיצאו מהבית, מתוך ציפייה לא מודעת לכאב הפרידה הממשמש ובא.
ניתוק זה עשוי להתבטא בחיפוש קשר דווקא עם החברים מהיחידה – על חשבון הזוגיות וההורות – ועשוי להיות מוחמר עוד יותר כאשר הוא פוגש צרכים מבצעיים שדורשים הכנה מראש. מנגד, בני הבית עשויים להדהד את הריחוק בהתנתקות מתגוננת (Defensive Detachment) משלהם. לחלופין, צו הגיוס עשוי לעורר מנגנוני הכחשה. בני המשפחה עשויים להגיב באמירות כמו: "אתה באמת חייב ללכת?" או "אולי פשוט תגיד להם 'לא' הפעם?"
פערים אלו עלולים לעורר כעסים, עלבון או פגיעות בין בני זוג או בין הורים וילדים. לפעמים, זה מוביל לתחושה לא נעימה. חרף הרצון העז בקרבה – זוגות רבים מוצאים את עצמם רבים לעיתים קרובות דווקא בתקופה זו.
כמובן שאם רגשות אלו יכולים להיות מדוברים, מתוקשרים ומוחזקים יחד בהבנה – הדבר עשוי לחסוך הרבה מאוד כאב. הקשיים אינם מסתיימים, כמובן, בשלב הזה, והגיוס עצמו רצוף מכשולים נוספים. הריחוק הפיזי, הסכנה, הקושי לתקשר – יוצרים מתח ומרחק.
"אחד הדברים הנבונים ביותר שאשתי עשתה במהלך היעדרי היה לשחק עם הילדים שלנו את רגשות המלחמה. היא המציאה משחק שבו היא זורקת להם כדורים ('טילים') והם צריכים להיות 'כיפת ברזל' ולבעוט את הכדורים רחוק. במשחק אחר, הבנים שיחקו במלחמת כריות, והבת הייתה 'כתבת חדשות המלחמה' שתיארה את המתרחש"
בתקופה זו מוטלות על בת/בן הזוג משימות רבות ומורכבות: לשמור על קשר קרוב עם בן זוג נוכח-נעדר, למצוא פתרונות לוגיסטיים לניהול הבית, לנהל משא ומתן מחודש על תפקידים משפחתיים, ולשמור על ילדים מודאגים, מתוחים ומותשים – בשעה שהיא עצמה חווה את כל הרגשות הללו.
קשיים אלו עשויים להאפיל גם על חזרתם של החיילים הביתה, כך שהאיחוד מחדש יכול להיות – באופן מבלבל – משמח ומלחיץ כאחד. גם כאשר החיילים מגיעים סוף-סוף הביתה, עשויים להתעורר צרכים שונים ומנוגדים. אף שבת הזוג שמחה, כמובן, היא גם עשויה להיות מותשת וזקוקה בעצמה להכרה ולהערכה. בשל כך, עשויה להיווצר ציפייה שההורה השב ינצל את מלוא הזמן בבית כדי לאסוף את השברים שנוצרו – הן מבחינה רגשית והן מבחינה לוגיסטית.
ציפיות שונות כאלה עלולות לסבך את האיחוד המרגש, בפרט אם הן אינן מובנות ומדוברות. כמובן שכל זה עשוי להיות מורכב אף יותר אם החייל החוזר מתמודד עם תסמיני דיכאון, חרדה או פוסט-טראומה (PTSD). בני המשפחה רוצים מאוד להתחבר מחדש – רק שהמציאות המורכבת מזמינה פגיעוּת התקשרותית (Attachment Wounds) ורגשות כואבים המבוססים על דפוסי קשר קודמים.
"לא קל לחיות חיים כפולים. רגע – חייל, ורגע – אזרח. אבא, סטודנט או בן זוג. עם זאת, ודווקא בשל כך, חשוב שכל חייל – בין אם הוא מתגייס טרי ובין אם חייל ותיק – ישמע: אל תשמרו בפנים את הרגשות והקושי. זה לא קל לדבר על רגשות כואבים, אבל זה חשוב מאוד"
הכרה במנגנוני הגנה לא אדפטיביים, התייחסות הולמת לרגשות ולצרכים זה של זה, ויצירת אסטרטגיות התמודדות חדשות – יכולים לאפשר מחדש את הקרבה המיוחלת שכל בני המשפחה כה זקוקים לה.
גם עבור הילדים לא קל להיות "משפחת מילואים". המעברים התכופים מהבית לצבא עשויים להיות מלווים ברגרסיה, ביטוי בפעולה (acting out), בעיות התנהגות, חרדות, בעיות שינה או תסמינים גופניים כמו כאבי ראש, כאבי בטן וכדומה. חשוב שההורים ידעו שלמרות הקושי והעומס שזה יוצר – זה נורמלי שילדים יחוו קשיים כאשר אחד מההורים איננו.
יתרה מכך, בהיותם יצורים רגישים ומרגישים, הם עשויים לחוש במתח ובלחץ של ההורים – אך לא לדעת כיצד לפרש אותו. זה נכון עוד יותר בגילים צעירים, כאשר הם מרגישים אך לא לגמרי מבינים מה קורה: למה אימא בוכה? מה זה אומר ש"אבא בצבא"?
במקומות כאלה, חשוב מאוד להיות כנים עם הילדים לגבי המתרחש. להסביר להם בגובה העיניים וברמה שמתאימה לגילם ולהבנתם את הסיטואציה. כדאי לדבר עם הילדים על הרגשות שלהם – הפחדים, התסכולים, התחושות – ויותר מכך: "לשחק" עם הרגשות. לתת להם ביטוי ומקום. לא לפחד מגילויי בכי, תסכול או עניין במלחמה.
בנימה אישית, אשתף שאחד הדברים הנבונים ביותר שאשתי עשתה במהלך היעדרי היה לשחק עם הילדים שלנו את רגשות המלחמה. היא המציאה משחק שבו היא זורקת להם כדורים ("טילים") והם צריכים להיות "כיפת ברזל" ולבעוט את הכדורים רחוק. במשחק אחר, הבנים שיחקו במלחמת כריות, והבת הייתה "כתבת חדשות המלחמה" שתיארה את המתרחש.
5 צפייה בגלריה
"הבנתי פתאום את כמות הצער שכבשתי בתוך עצמי באופן לא מודע מאז תחילת המלחמה". ד"ר המרמן
(צילום: מהאלבום הפרטי)
לא קל לחיות חיים כפולים. רגע – חייל, ורגע – אזרח. אבא, סטודנט או בן זוג. עם זאת, ודווקא בשל כך, חשוב שכל חייל – בין אם הוא מתגייס טרי ובין אם חייל ותיק – ישמע: אל תשמרו בפנים את הרגשות והקושי. זה לא קל לדבר על רגשות כואבים, אבל זה חשוב מאוד.
כאב נפשי הוא כמו עובש שגדל בחושך, במסתורי הנפש. אל תהיו לבד עם התחושות. תמצאו מישהו בטוח, מישהו שאתם מרגישים שיכול אולי להבין – ותשתפו. אם זה לא אפשרי, יש לא מעט מחקרים שמראים שכתיבה רגשית מועילה לא פחות. תמצאו את הדרך לפגוש את הכאב שלכם. אל תקברו אותו עמוק בפנים.
יש כיום הרבה מאוד טיפולים טובים וכלים יעילים וממוקדים שיכולים לסייע בכך. אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, מתמודדים – אל תתביישו ואל תסבלו בשקט. בקשו עזרה. בקשו טיפול. זה יכול לחסוך הרבה מאוד כאב – לכם ולאנשים שאתם אוהבים.
הכותב הוא ד"ר עודד המרמן, פסיכולוג רפואי, מדריך מורשה להפנוט וראש צוות גוף-נפש במאוחדת מחוז ירושלים
