בשעה טובה, את בהיריון. בין הבדיקות, בחירת העגלה וההתלבטות על שם לתינוק, את מתחילה לקרוא ספרים שיעזרו לך להתכונן ללידה. באחד מהם מתוארת לידה טבעית כחוויה עוצמתית, מחברת ונשית, שכל אישה יכולה להשיג אם רק תכיר את גופה, תנוע נכון ותיקח אחריות על התהליך. את מדמיינת את עצמך יולדת בלי אפידורל, נושמת דרך הצירים, לוחצת כמה פעמים ומקבלת לידייך את התינוק שחיכית לו.
אבל אז את מגיעה לחדר הלידה והגוף אינו מתקדם בהתאם לתוכנית. את בפתיחה מלאה, אך ראשה של התינוקת נשאר גבוה באגן ואינו יורד בתעלת הלידה. המים מקוניאליים, מופיעים שינויים בדופק, והרופאים מודיעים שהמשך לידה נרתיקית אינו בטוח: צריך לעבור מיד לניתוח קיסרי. ברגע אחד הפנטזיה שבנית במשך חודשים מתנפצת.
זה מה שקרה לרוני ברכה שנהב (31) מתל אביב, אמא לגאיה (ארבעה חודשים), ארט דירקטורית ובוגרת תואר שני בתקשורת חזותית ב"בצלאל". במהלך ההיריון היא קראה את הספר "לידה פעילה" מאת ג'נט בלאסקאס, מדריך ללידה טבעית מ־1992 שהשפיע עמוקות על האופן שבו רבות מדמיינות את הלידה הראשונה שלהן. הספר מציג תנוחות ותנועות שעשויות לסייע להתקדמות הלידה ולהקל על הכאב, לצד תרשימים אנטומיים, תצלומים ועדויות של נשים שילדו ללא אפידורל.
"הוא באמת עיצב לי את כל הציפייה ואת כל מה שדמיינתי בראש", היא מספרת. "הספר בא לחזק את האישה, לעודד אותה לקחת אחריות על הגוף שלה ולנהל את הלידה. הוא מסביר איך להתכונן, איך לזוז בזמן הצירים ואיך לעזור ללידה להתקדם. קראתי נשים שתיארו את החוויה כמשהו כל כך מעצים ומחבר, שרציתי לחוות את זה בעצמי".
גם האפשרות שתזדקק בסופו של דבר לאפידורל הייתה מבחינתה אכזבה אפשרית אך לא תרחיש מאיים. "ידעתי שהאפשרות קיימת ואמרתי שמקסימום אקח אפידורל. רציתי להימנע ממנו, כי הרגשתי שאז החלום שלי לא יתממש, אבל לא העליתי על דעתי עד כמה הלידה תהיה שונה ממה שתכננתי".
קצה גבול היכולת
בשבוע ה־40 ועוד שלושה ימים, לאחר 12 שעות של צירים בבית, הגיעה ברכה שנהב לבית החולים שיבא. הערכת המשקל של התינוקת הייתה גבוהה מארבעה קילוגרמים, וכבר במהלך ההיריון עלתה האפשרות של ניתוח קיסרי.
"הגעתי עם פתיחה של כשלושה סנטימטרים, אבל התינוקת הייתה גבוהה מאוד באגן ולא ירדה בהתאם לפתיחה", היא משחזרת. "ניסיתי למשוך עוד שעתיים במיון, אבל הצירים היו מאוד כואבים והגעתי לקצה גבול היכולת שלי. הבנתי שפשוט לא יכולתי לשאת את הכאב הזה. אי אפשר להעביר אותו בטקסטים, בתרשימים או בציטוטים יפים. ביקשתי אפידורל".
היא הועברה לחדר הלידה, שם שהתה כ־14 שעות נוספות. צוואר הרחם הגיע לפתיחה מלאה, אולם התינוקת עדיין לא הצליחה להתקדם דרך החלק הצר של האגן. בהמשך הופיעו מים מקוניאליים ושינויים בדופק, והרופאים ביקשו לעבור בדחיפות לניתוח קיסרי.
מה הרגשת כשאמרו לך שצריך להיכנס לניתוח?
"שחרב עליי עולמי. כל ההכנה שלי וכל המחשבה שלי על הלידה היו בנויות סביב חוויה אחרת. גם היום עדיין יש בי תחושה מסוימת של כישלון. כשאת קוראת ספר שאומר לך שהאחריות היא שלך, זה יכול להיות מעצים כל עוד הכול מצליח. אבל כשהדברים לא הולכים כפי שתכננת, את עלולה להרגיש שגם הכישלון באחריותך".
בזמן אמת, היא אומרת, לא התלבטה אם לסמוך על הצוות. "אני מאמינה ברפואה וסומכת על הרופאים. ידעתי שיש משהו חשוב יותר מהתוכנית שלי ועשיתי את מה שהם אמרו. הצוות בשיבא היה מדהים ורגיש בצורה יוצאת דופן. בן הזוג שלי, רון, הורשה להיכנס איתי לחדר הניתוח, הניתוח עבר בצורה טובה, וגם ההחלמה שלי הייתה יחסית קלה".
אלא שהידיעה שהניתוח היה מוצדק לא העלימה את תחושת ההחמצה. "כולם אמרו לי, 'הכול בסדר, אתן בריאות', וזה נכון, אבל משהו בי עדיין נשאר שם. לרגע הצמידו אותה ללחי שלי אבל רציתי שהיא תצא מהרחם שלי ושיניחו אותה עליי, שאוכל לחבק אותה. במקום זה, אחרי שהיא נולדה, מצאתי את עצמי בשלב מסוים לבד בחדר, כשהיא לא לידי ולא ידעתי איפה היא. רגע קודם החדר היה מלא באנשים והיא הייתה לידי, ופתאום הכול היה ריק".
מי אשם?
לאחר שחזרה הביתה, הספר שליווה אותה במהלך ההיריון נשאר מונח על המדף. במקום לעורר בה זיכרונות של התרגשות, הוא נהפך לסמל של המרחק בין הלידה שדמיינה ללידה שחוותה.
"הוא היה שם, כאילו מסתכל עליי", היא אומרת. "עדות לכך שלא הצלחתי לעשות את מה שרציתי. עלו בי כל הזמן שאלות: מה היה קורה אם לא הייתי מסכימה לאפידורל? למה לא משכתי עוד קצת? למה הסכמתי לפיטוצין? אולי לא הייתי צריכה להקשיב לרופאים? בגלל שכל כך הפנמתי שאני האחראית, הרגשתי שגם אני האשמה".
עלו בי שאלות: מה היה קורה אם לא הייתי מסכימה לאפידורל? למה לא משכתי עוד קצת? למה הסכמתי לפיטוצין?"
באותה תקופה הייתה ברכה שנהב בעיצומו של התואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל. את הסמסטר הראשון, שבו הייתה בהיריון, הקדישה לפרויקט שעסק בבינה מלאכותית. כשחזרה ללימודים גילתה שהנושא הקודם כבר אינו מעסיק אותה. "לא היה לי שום רצון לדבר על בינה מלאכותית. כל מה שישב עליי וכל מה שחשבתי עליו היה הלידה. הבנתי שאולי העבודה על פרויקט חדש תהיה דרך לעבד את החוויה, לספר את הסיפור שלי ולנסות ליישב אותו בתוכי".
איך התחלת לעבוד על הפרויקט?
"במשך חודש הספר היה בבית, ואני כל הזמן הסטתי ממנו את המבט. בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה לפרק אותו. ממש לפרק אותו פיזית, ואז להרכיב אותו מחדש דרך הסיפור שלי. לקחתי את מה שמופיע בו ושכתבתי את השלבים בהתאם למה שאני עברתי".
אחד השינויים המרכזיים נגע ל"שלב המעבר", מונח בספר המתאר שלב מתקדם בלידה. ברכה שנהב הפכה אותו למעבר האישי שלה מחדר הלידה לחדר הניתוח.
"השתמשתי בטקסטים ובתרשימים המקוריים והתערבתי בהם. במקום תנוחות הלידה שמופיעות בספר, הוספתי את התנוחה שבה אני הייתי, שאינה מופיעה בו. את התוספות שלי כתבתי וציירתי בקו אדום, כדי שיהיה אפשר לראות איפה אני נכנסת לתוך הטקסט הקיים ומשנה אותו".
גם כריכת הספר לא נותרה כפי שהייתה. "האינסטינקט הראשוני שלי היה לקרוע אותה, אז חתכתי והרכבתי אותה מחדש. בכריכה המקורית היולדת עומדת מעל התינוק, אוחזת בו ומביטה בו. אני הפרדתי ביניהם. הצבתי את האם למטה, יצרתי ביניהם חציצה, ואת התינוק שמוצג אליה מלמעלה. קראתי לפרויקט 'המדריך ללידה הקיסרית שלי'".
לברכה שנהב היה חשוב להוסיף לשם הפרויקט את המילה "שלי". "יש לי ביקורת על היומרה ליצור מדריך אוניברסלי שמתאים לכל אישה, כאילו מספיק לעקוב אחר התרשימים כדי לדעת איך ללדת.
"ברור שיש נשים שהספר עוזר להן, ואני עדיין מאמינה שלידה טבעית יכולה להיות מדהימה, אבל אי אפשר לשלוט בכל מה שקורה בגוף או באופן שבו התינוק מתקדם בלידה. לכן יצרתי מדריך סובייקטיבי לחלוטין, שמספר רק את הסיפור שלי, באמצעות השפה והציטוטים של הספר המקורי".
העבודה על הפרויקט עזרה לך להשתחרר מתחושת האשמה?
"אני לא יכולה להגיד שעכשיו אני שלמה לגמרי. עברו רק ארבעה חודשים ואני עדיין בתהליך. אני עדיין רוצה ללדת בעתיד בלידה נרתיקית, אבל בעיקר רוצה להיפרד מתחושת הכישלון ולהשלים עם מה שקרה. יש משהו בכתיבה עצמה, בכתב היד, בפירוק הפיזי של הספר ובהרכבה שלו מחדש, שעושה לי טוב".
איזה מסר היית רוצה להעביר לנשים שחוו לידה שונה מזו שציפו לה?
"תמיד אומרים לך: 'עשית את הכי טוב שלך', אבל אני יודעת שהמשפט הזה לא תמיד עוזר. אני חושבת שכדאי לספר את הסיפור. להגיד אותו פעם אחת, ואז שוב ושוב. יש משהו בחזרה הזאת שעוזר לעבד את החוויה, להבין איפה היית ומה קרה לך. וחשוב לנסות לזכור שאת לא אשמה. עשית את הטוב ביותר שיכולת באותו רגע, ובסוף אי אפשר לשלוט בכול".
