שלוש שנים אחרי החתונה, בזמן שכל החברות שלה הסתובבו עם עגלות תינוק - גלית פרידמן הרגישה תקועה. "כולן התקדמו ורק אני הייתי בפקק. טיפולי הפוריות לא הצליחו, הבושה גדלה, והייתי בטוחה שמשהו בי מקולקל", היא אומרת.
פרידמן (39) היא מנחת נשים וזוגות לפוריות, נשואה לנפתלי, מהנדס תוכנה. הם גרים בהוד השרון והורים לשבעה: יהודה ודוד (בני 15), יסכה (10), אמונה (8), רות (6), דביר (4) ואסתר (שנה וחצי). "לפני שנים, בתוך אתגרי הפוריות, לא הייתי מדמיינת שתהיה לי משפחה גדולה", היא מודה.
היא גדלה באילת, בת שלישית מבין חמישה, בבית שהתחזק בדת בצעדים קטנים במשך שנים. "בגיל 15 שלחו אותי לאולפנת כפר פינס, פנימייה לבנות דתיות־לאומיות. שם התאהבתי בכתבים של הרב קוק, בהוויה של בני עקיבא. השירות הלאומי היה המשך טבעי, ומשם גם הדרך ללימודי הוראה במכללת בית וגן".
במכללה מצאה את האחד שלה. "ראיתי אותו כשהוא הגיע להעביר שיעור", היא נזכרת. "אמרתי לחברה שלי, 'תסדרי משהו'". תוך שבוע הם נפגשו, אחרי שישה שבועות התארסו ומיד התחתנו. בגיל 21 היא כבר הייתה נשואה, באמצע לימודים, עם רצון גדול להביא מיד ילדים לעולם. "מה שנראה כמו צעד טבעי, נהיה מסע ארוך וקשה. להיריון הראשון חיכינו שלוש שנים ולשני חמש שנים. הייתי מרוסקת, מבחינתי זה היה נצח".
היא המשיכה בלימודי הוראת אנגלית וייעוץ חינוכי והייתה עסוקה מסביב לשעון - אבל כל הזמן ליוותה אותה תחושת אכזבה והחמצה. "אפשר לומר שגם כישלון. חוויתי בושה, חשבתי שאולי השם לא רוצה לתת לי ילדים".
בהתחלה בעלה נתן לה להתמודד עם המצב בקצב שלה. "בהמשך זה נהפך לשיח טכני, היה צורך למצוא פתרון רפואי – להבין מה הבעיה. מהר מאוד התברר שמדובר בבעיית פוריות אצלי ושלא ברור כמה זמן יידרש כדי שאכנס להיריון", היא משחזרת. היא ניסתה לקבל תמיכה הומיאופתית, ולאחר תקופה מסוימת התחילה בטיפולי פוריות קונבנציונליים. "טיפול ועוד טיפול, ואין היריון. הרגשתי כאילו אני מתניעה את האוטו, אבל הוא לא נוסע".
הקיסרי שלא רציתי
ההיריון הראשון הגיע בתקופה שבה הייתה עסוקה בעשייה מבורכת בתחום הלימודים: "ראיתי אמהות מנסות לג'נגל בין כל העיסוקים ושאלתי את עצמי אם זה בכלל הזמן המתאים לילד. שיחת טלפון מהאחות במרפאה שינתה את התמונה. היא אמרה לי להגיע לבדיקה תוך כמה ימים, אבל לא התאפקה ולחשה לי שערכי הבטא שמראים על היריון גבוהים מאוד. שמחתי אבל שאלתי את הקדוש ברוך הוא למה הייתי צריכה לעבור את כל הדבר הזה בשביל משהו כל כך טבעי? השאלה הזו לא נתנה לי מנוח.
"גם הלידה הייתה מאתגרת. התאומים היו במצג ראש והתכוננתי ללידה טבעית, אבל היא לא התקדמה. היה לי דימום משמעותי, הייתי בסכנת חיים ויילדו אותי בניתוח קיסרי, למורת רוחי. מהר מאוד המציאות חזרה להיות אינטנסיבית. המשכתי לעבוד וכשהתאומים היו בני שנה, מצאתי את דרכי למסע חדש, להיריון שני".
"אמרו לי שחסר לי סרוטונין, הורמון שמשתחרר בעקבות הנאה, וזה הציף אצלי שאלה: מה בכלל גורם לי הנאה?"
אבל הפעם משהו בה השתנה. "כבר הייתי לא בתוך טיפול, אלא בתוך חיפוש. במקביל ללימודי אימון יהודי וטיפול רגשי יצרתי קבוצת נשים מאותגרות פוריות, אספתי אותן אחת־אחת, בדיסקרטיות. עשינו שיח, תרגילים, עבודה רגשית. בסופו של דבר כולן נקלטו חוץ ממישהי אחת - אני. עברתי אינספור טיפולים משלימים, שיניתי את התזונה, כלום לא עזר. אמרו לי שחסר לי סרוטונין, הורמון שמשתחרר בעקבות הנאה, וזה הציף אצלי שאלה: מה בכלל גורם לי הנאה?".
מצאת את התשובה?
"הבנתי שכמעט כלום לא מסב לי הנאה. מכאן התחיל שינוי חד בחיים שלי ושלנו. התחלתי להוריד כל מה שלא עושה לי טוב: עבודה, מחויבויות, טיפולים אלטרנטיביים. הוספתי את מה שכן בער בי: שירה, יצירה, כתיבה, טיפול בנשים, לימוד. אפילו העליתי מופע עם שירים שלי. הרגשתי שאני מתחילה לחיות מתוך בחירה ולא מתוך מאבק. חמש שנים לאחר לידת התאומים הגיע היריון נוסף".
בשלב הזה הבינה שקשיי הפוריות שלה לא נבעו רק מהגוף. "ידעתי בוודאות שזו תקיעות שיושבת על רגש שלא קיבל מקום. בניתי שיטה לנשים במצבי, תהליך שצריך לעבור, הכולל דיבור פתוח על בושה, פחד וגוף - חיבור בין רגש, זוגיות, נשיות ותודעה. אז גם הוצאתי את הספר 'החיים שבתוכך'. היריון הוא לא משהו ש'משיגים', הוא מגיע כשיש מקום לקבל אותו".
מה קרה עם ההריונות הבאים?
"הרופאים חשבו שבכל פעם זה ייקח שנים. עם הילדה הרביעית עברתי טיפולים, אבל הייתי במקום רגשי אחר לגמרי ונקלטתי תוך חודשיים. אחרי הלידה דיברתי עם הקדוש ברוך הוא, אמרתי שאני משחררת, ואז נקלטתי להיריון עוד שלוש פעמים - ילדתי בלידה טבעית למרות ההיסטוריה שלי עם ניתוחים קיסריים.
"כשמתייחסים לטיפולי פוריות כמו למלחמה, זה מחלחל לכל תחומי החיים. הזוגיות נפגעת, הגוף נהיה מקום של בדיקות וטיפולים, האינטימיות משתנה. אישה מתחילה להרגיש שהיא פרויקט, לא בן אדם. נשים רבות מסתירות את הכאב שלהן. אפילו החברה הכי טובה שלהן לא יודעת מה הן עוברות. הן מחייכות כלפי חוץ ומתפרקות בפנים".
תתחילו לדבר
במפגשים שהיא מעבירה היום, היא מבקשת קודם כול לעצור את ההסתרה. "כשאישה מתחילה לדבר, משהו משתחרר. הבושה מאבדת כוח. הגוף מפסיק להיות אויב. צריך ללמוד להיות מחוברות לגוף. זה לא עוזר שמישהו אומר לך 'תעשי יוגה', 'תהיי רגועה' או 'תפסיקי להיות בלחץ'. יש פלונטר רגשי שחייב להשתחרר, וכשזה קורה, זה מסונכרן עם הגוף. בהתחלה אני עוזרת לנשים לזהות את הפלונטר הזה. הצעד השני הוא להבין מה הרצונות האמיתיים שלה - בזוגיות, בעיסוק, בתחביבים, ביחסים עם משפחה וחברים. זה יעזור לה לחוות פריון במובן הרחב של המילה, יעלה את השמחה הפנימית ואת היכולת להרות.
"ציר משמעותי שלישי הוא להתמקם נכון ביחסים מול ההורים, ובייחוד מול אמא. התמקמות נכונה ובריאה מול אמא פותחת את האפשרות להביא לעולם את הדור הבא, המשך השושלת".
מה המקום של בני הזוג בתהליך הזה?
"לבן הזוג יש השפעה גדולה על כל התהליך. הוא צריך לקבל את אשתו ללא שיפוטיות, ללמוד אותה ולהעניק לה מה שהיא צריכה כדי להיות חזקה ושמחה. היא מצידה צריכה לדעת לבקש, לחשוף את הפגיעות שלה, לומר לו שהיא זקוקה לחיבוק. זו לא חולשה, זו העוצמה הגדולה ביותר. יחד הם יכולים לבנות זוגיות מדהימה ולעמוד מול כל קושי. הרבה פעמים שואלים אותי, 'מה קורה כאשר גם לגבר קשה?'. כשהאיש מביא את הקושי שלו, האישה מרגישה שותפה וזה נותן המון כוח לזוגיות, יחד אפשר למצוא דרכים לעבוד עם זה".
איך את מנהלת קריירה תובענית ומגדלת שבעה ילדים?
"הקריירה לא התחילה עם גידול שבעה ילדים, היא התחילה כי לא היה את מי לגדל. מהר מאוד הבנתי שהקריירה תביא לי ילדים שאוכל לגדל, כי היא מעניקה לי סיפוק ומשמעות גדולים ואני כל הזמן בלמידה גם על עצמי. כשהבית התמלא, עלתה השאלה איך לנהל את העשייה שלי יחד עם גידול הילדים. בגדול, כשהילדים ערים ובבית, אני איתם בנוכחות מלאה. כשהם במסגרות או ישנים, אני עובדת. אני עסוקה וזה דורש להציב גבולות ולהיות ממוקדת וכנה. אלה שתי משרות מלאות: הבית שהוא החיים, והשליחות שלי שדרכה אני מעבירה הלאה את מה שעזר לי ושינה לי את החיים".
