בזמן שהרשת געשה סביב שני הפרקים האחרונים בעונה החמישית של הסדרה פאודה (yes, נטפליקס), כוכבת הסדרה, השחקנית דפי שושנה אלפרן, הייתה בטיפול אצל שמאנית, כדי להתמודד בפעם הראשונה עם מה שעבר עליה בזמן הצילומים. שני הפרקים (7 ו־8), ששודרו תחת אזהרת טריגר, מתארים מה עבר על אם ושני ילדיה בקיבוץ בעוטף ב־7 באוקטובר, מהרגע שבו נשמעה אזעקת "צבע אדום" בפעם הראשונה ועד לסוף המר של שלושתם.
השידור עורר תגובות רבות: מחאה על המראות הקשים לצפייה וגם הערכה כלפי חשיבותם ההיסטורית. בעקבות הסערה, חברת yes שחררה את שניהם לצפייה חופשית בארץ ובעולם. "אחרי הצילומים הייתה לי איזושהי הדחקה, כאילו זה לא קרה", היא מספרת. "רק אחרי הצפייה בפרקים התחילו לי פלאשבקים מהסיטואציות שעברתי. הלכתי להילרית שמאנית שעשתה לי טיפול הוליסטי בעזרת מגע ודמיון מודרך, ועלו שם על הדרך גם דברים שלא היו בהכרח קשורים לצילומים".
אלפרן התחילה את דרכה ב"פאודה" בעונה השלישית ושיחקה בה במשך שלוש עונות בתפקיד חגית בן חורין, אלמנתו של אביחי (בועז קונפורטי), צלף היחידה. כשאביחי נהרג בשוגג מאש כוחותינו במהלך מבצע מורכב, היא מתנחמת בזרועותיו של אלי אהרון (יעקב דניאל זאדה), המפקד החדש של הצוות, והשניים נעשים זוג. ב־7 באוקטובר, כשאלי מוזעק עם שחר ליחידה "כי משהו קורה", היא נשארת לבדה עם שני ילדיה בקיבוץ. כשמתחילות האזעקות הם מסתגרים בממ"ד ביחד עם הפועל הערבי שלהם, והיא מרגיעה את ילדיה שתכף זה נגמר, "כי ככה זה תמיד". אבל הפעם זה לא ככה. אחרי שעות של ניסיונות מחבלי הנוח'בה להוציאם מהממ"ד, המחבלים שורפים את הדלת, גורמים להם לברוח דרך החלון ואז לוכדים אותם, אונסים אותה ולבסוף הורגים את כולם.
"כשאבי יששכרוף התקשר לספר לי מה הולך להיות עם הדמות שלי בעונה החדשה, הבנתי שזה הולך להיות משהו גדול, אבל לא הבנתי עד כמה", היא משחזרת. "זה היה באוגוסט 2024, פחות משנה אחרי האסון, ואני זוכרת שלא הצלחתי לדבר. הוא לא פירט הרבה, רק אמר שאלה יהיו פרקים שכל העולם יצפה בהם ושאני אהיה הגיבורה שלהם".
איך הרגשת באותו רגע?
"נלחצתי מהרעיון שאני מביאה רמת טראומה כזאת למסך. איך אפשר לשחק בכלל דבר כזה? הייתה לי מועקה, ממש בחילה, נשכבתי על המיטה והמוח רץ לכל מיני מחשבות, ואז חשבתי על עצמי מאותו בוקר של 7 באוקטובר. נסענו לעשות את החג אצל ההורים של בעלי הלל במושב רמת רזיאל, ולא חזרנו לתל אביב ארבעה חודשים כי לא היה לי ממ"ד בדירה. הייתי אחרי לידה וכל כך רציתי להתגייס להסברה, להתנדב ולעזור. עשיתי מה שיכולתי, נכנסתי לכל מיני קבוצות קריאייטיב, אבל בפועל לא באמת הצלחתי לתפקד. כשהבנתי באותה שיחה לאן הדמות שלי ב'פאודה' הולכת, פתאום הרגשתי שבעצם קיבלתי את מה שרציתי, שאני מקבלת פה הזדמנות לעשות הסברה ולספר מה קרה כאן ביום הזה לכל העולם".
הבנת שזה הולך לעשות כזה רעש?
"כן, אבל לא צפיתי שזה יהיה בכזה ווליום. הסתובבתי כמה ימים מוצפת מכמות התגובות ומהחיבוק שקיבלתי, אנשים הודו לי".
קראתי ורעדתי מפחד
את שני הפרקים הקשים לצפייה הקאסט כולו ראה אצל ליאור רז בבית. "ידענו מראש שנראה אותם ביחד וזה היה מחבק ונעים, כי זו צפייה קשה וכואבת", היא מספרת. "הרגשתי שקשה לי יותר לצפות בהם מאשר לשחק אותם, אבל יכול להיות שפשוט הדחקתי. אני זוכרת שהצלם ניתאי נצר אמר לי, 'את זוכרת שבצילומים יצאת מהממ"ד כל עשר דקות?', ולא זכרתי את זה. אני קלאוסטרופובית, היה לי קשה להיות בחדר הסגור כל כך הרבה שעות ולצלם סיטואציה כזאת. המפגש אצל ליאור היה גם סוג של פרידה ממני, נפרדתי מהסדרה ומהקאסט אחרי שלוש עונות".
כמה התבאסת שהרגו את הדמות שלך?
"כמובן, הייתי רוצה לשחק ב'פאודה' לנצח, אבל אני חושבת שלטובת הסדרה יש כאן סיפור שחייב להישמע ולהיות מסופר בכל העולם, בדגש על הנשים שעברו התעללות מינית ב־7 באוקטובר שקולן לא נשמע. זה חשוב יותר ממני ומהתפקיד שלי ב'פאודה'. אחרי הצילומים פניתי ל'פרויקט דינה', הפועל להשגת צדק עבור נפגעות ונפגעים של אלימות מינית באזורי עימות, כדי לעשות איתם שיתוף פעולה לטובת הסברה. ביקשתי מהם נתונים כי אני יודעת שהפרקים האלה ישודרו בכל העולם ואני רוצה לנסוע ולדבר על זה בכל מקום. רציתי ללמוד איך לדבר על הנושא כדי להיות הקול של הנשים האלה, כי לצערי רוב הנשים שעברו אונס והתעללות מינית נרצחו בסוף".
איך הגעת לסדרה?
"האמת היא שעשיתי אודישן לתפקיד אחר. אחרי ארבעה אודישנים הודיעו לי שנתנו את התפקיד למישהי אחרת והציעו לי את התפקיד של חגית. כמובן, זה ביאס אותי כי התפקיד שהציעו לי היה קטן משמעותית מהשני, אבל היום בדיעבד אני שמחה על זה ורק מזכירה לעצמי כל הזמן שמה ששלי שלי".
כמה חששת לקראת הצילומים?
"חששתי מאוד. הייתי מתוחה ולחוצה, אבל קיבלתי מעטפת חמה. עשו לנו המון שיחות לקראת זה, אמרו לי שאני יכולה להרגיש בנוח להפסיק את הצילומים אם אני צריכה רגע. כל בוקר התחלתי עם מיגרנה, חייתי על כדורים בזמן הצילומים, כי אולי בראש ידעתי שזה רק משחק, אבל הגוף שלי הגיב אחרת. צילמנו את שני הפרקים כרונולוגית, ממש כמו שרואים אותם. הסט היה מאוד מוחזק ומאוד מכבד את הסיטואציה, ולכן זה לקח המון זמן, הרבה יותר מפרק רגיל".
איך התכוננת לתפקיד?
"בפעם הראשונה שקראתי את התסריט, רעדתי מפחד. היה קשה מאוד להתכונן לדבר כזה, ברמה הנפשית התמוטטתי. הדבר הראשון שהנחה אותי היה להיות בתודעה של 6 באוקטובר, היום שבו כולנו האמנו שבסיוטים הכי גדולים לא יכול לקרות דבר כזה. הייתי צריכה להביא את אלמנט ההפתעה על מלא. מי היה מאמין שהצבא לא יגיע יום שלם? לחגית אין ספק שיבואו להציל אותה, בעוד שאני, דפי, יודעת שאף אחד לא יבוא".
"כשהייתי ילדה ושאלו את אמא שלי אם אני היורשת ואם אהיה רוקחת כשאהיה גדולה, היא הייתה עונה 'חס וחלילה'"
מה היה לך הכי קשה?
"היו כמה רגעים של התפרקות, למשל הקטע שאני יוצאת מהממ"ד כדי לענות לטלפון ורואה מהחלון את המחבלים עם הסרט הירוק על הראש. בתסריט חגית צריכה ליפול על הרצפה, אבל זה היה כל כך אמיתי, אני פשוט נפלתי מעצמי. ביום השני של הצילומים ראיתי את אמג'ד בדר, שמגלם את מאהר, המחבל שבסוף אונס אותי. התעלמנו אחד מהשנייה, אבל אחרי כמה ימים, בארוחת צהריים, פתאום מצאתי את עצמי עומדת מולו. התנצלתי והסברתי לו למה אני לא מדברת איתו אבל הוא ישר אמר לי, 'אנחנו על אותו עמוד'".
את רואה בתפקיד מקפצה לעבודה בחו"ל?
"אני יכולה רק לקוות. למען האמת, אני מפחדת מהתגובות וממה שזה עלול להוציא מאנשים כשזה ישודר בחו"ל. עצוב לי שאני חוששת שיזהו אותי בעולם כישראלית, ממש ברמה הביטחונית. היום אנחנו במצב בינלאומי בעייתי, אבל כמובן, הייתי שמחה שהקריירה שלי תגיע עד לשם. זה לא שאטוס עכשיו להוליווד לנסות את מזלי, בטח לא כשאני עם משפחה וילדים, אבל אם תצוץ הזדמנות, אשמח כמובן להתמסר לזה".
לא רציתי לחזור לתל אביב
אלפרן (38) נולדה וגדלה בתל אביב, בתם הצעירה של אורית ז"ל ורמי, רוקחת ועורך דין לשעבר שהקימו יחד את רשת בתי המרקחת "פארמה פלוס". אחותה הגדולה, ד"ר שרון אלפרן (42) היא גינקולוגית. היא למדה בגימנסיה הרצליה והייתה חברה בלהקת הנוער "השכנים של צ'יץ'". בצה"ל שירתה כפקידה פלוגתית בצנחנים, ועם שחרורה החלה ללמוד משחק ביורם לוינשטיין. בהמשך למדה בימוי והוראה בסמינר הקיבוצים.
"מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי לבמה, גם בבית הספר וגם בלהקת הנוער", היא מסבירה. "ההורים שלי אפשרו לי את זה, הייתה תקופה שהם רצו שאעבור ללמוד בתלמה ילין, שיהיה לי איפה לפרוק את האנרגיה ולתת ביטוי ליכולות האלה, אבל לא הסכמתי כי רציתי להישאר בצופים וידעתי שזה לא ילך ביחד".
על הקושי הנפשי בצילומים: "כל בוקר התחלתי עם מיגרנה, חייתי על כדורים, כי אולי בראש ידעתי שזה רק משחק, אבל הגוף שלי הגיב אחרת"
ביורם לוינשטיין הכירה את בעלה הלל קפון (38), שחקן לשעבר שלמד שנתיים מתחתיה, ולהם שני ילדים: אוריה (5 וחצי) ואסיה (3). "שמתי עליו עין מההתחלה, אבל לשנינו היו בני זוג ורק שנים אחרי שסיימנו את בית הספר נהיינו זוג", היא מספרת. "שיחקנו יחד בהצגה 'משחקים בחצר האחורית' בתיאטרון אורנה פורת. פעם בדרך חזרה בהסעה מהצגה בחיפה זה פשוט נהיה. הלל עזב את עולם המשחק, והיום הוא שותף ב"מעבדה לדיבור מול קהל" ומעביר סדנאות לתקשורת בינאישית ושיפור יכולות ביטוי ועמידה מול קהל".
בני הזוג גרים במושב ברמת רזיאל, סמוך להוריו של קפון. "כשנשארנו כאן בעקבות 7 באוקטובר כבר הכנסתי את הבן שלי לגן ולא רציתי לחזור לתל אביב", היא מספרת. "בסוף חזרנו הביתה בלית ברירה, כי לא מצאנו פה בית, אבל לא היה לי טוב בתל אביב. הייתי מאוד חרדה כי עדיין היינו במלחמה ולא היה לי ממ"ד, ואז צץ הבית הזה לפני שנתיים, וחטפנו אותו".
לפני 15 שנה נפטרה אמה אורית מסרטן השד, בגיל 57. "לגמרי בטרם עת", היא אומרת בצער. "זה היה נורא קשה ומאוד מכעיס. היא הייתה חולה הרבה שנים, היא גילתה את הסרטן לראשונה כשהייתי בגן, ונפטרה כשהייתי בת 24. 20 שנה היא חיה עם זה, זה הלך וחזר עד שזה התפשט לגמרי. היא נפטרה כשהייתי בשנה ג' ביורם לוינשטיין, הייתי ממש באמצע חזרות להצגה ששיחקתי בה תפקיד ראשי. הלל למד שנתיים מתחתיי והיה עוזר במאי בהצגה. לא ממש הכרתי אותו אז".
בדקת אם את נושאת את הגן BRCA?
"אין לי את הגן וגם לה לא היה, אבל אני במעקב צמוד, עושה MRI, אולטרסאונד ועכשיו אני מתחילה לעשות גם ממוגרפיה אחת לשנתיים. אני מאמינה שזה לא יקרה לי, לצד כל מיני פחדים ומחשבות אחרות" (צוחקת).
מתי את הכי מתגעגעת אליה?
"זה פוגש אותי כל הזמן. אמא שלי תמיד האמינה בי ובדרך שבחרתי. מבאס מאוד שהיא לא רואה אותי עכשיו ושהיא לא מכירה את הילדים שלי. היום, כשאני אמא, אני עוד יותר מבינה את הקושי שהיה לה כשהיא ידעה שהיא הולכת להיפרד מהילדים שלה. בצילומים ל'פאודה' צילמנו בקיבוץ גבעת השלושה, ובאופן מקרי לחלוטין אמא שלי קבורה שם. אני זוכרת שנכנסתי לבית שבו צילמנו ופתאום אני רואה מולי את מנהל בית הקברות של הקיבוץ, שאותו אני מכירה אישית. שאלתי: 'מה אתה עושה פה?', והוא אמר 'זה הבית של הבן שלי'. זה היה כאילו קיבלתי ד"ש ממנה. ביום האחרון של הצילומים הרגשתי שאני חייבת לנסוע לבית הקברות, וזו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי את אמא שלי לבד. היה לי רגע מאוד חזק שם".
דמות בלתי נסבלת
כשאמה נפטרה נסגרו רוב סניפי רשת בתי המרקחת, ונשאר רק הסניף בהרצליה. כשנושא הקנאביס הרפואי החל לקבל תאוצה בארץ, אביה החליט להיכנס לתחום ולהיות בעלים של בית מרקחת, והציע לאלפרן ולבעלה לקחת על עצמם את הניהול. "בדיוק הייתה קורונה ולא הייתה עבודה, וגם הייתי אחרי הלידה של בני הבכור, אז החלטנו ללכת על זה", היא מספרת. "נכנסנו לאיזה שנתיים של ביורוקרטיה ושיפוץ, והיום אנחנו מנהלים ביחד את בית המרקחת".
מה ההבדל בין בית מרקחת רגיל ובין בית מרקחת שיש בו קנאביס?
"זה אותו דבר, פשוט עם קנאביס. יש לנו את כל התרופות של בית מרקחת רגיל, רק שאנחנו מוכרים גם קנאביס. יש המון מחלות שרק הקנאביס הרפואי עוזר להן, למשל, פרקינסון, פיברומיאלגיה, כאבי גב, כל מיני סוגים של סרטן וכמובן פוסט־טראומה".
יש אבטחה מיוחדת סביב בית המרקחת?
"ברור, את חייבת. יש המון ביורוקרטיה וקריטריונים נוקשים. יש לנו למשל כספת ענקית בתוך בית המרקחת רק עבור הקנאביס".
על הקשר המשפחתי לשי קפון, במאי "לא לריב": "היו אנשים שהרימו גבה כשקיבלתי את התפקיד, אבל אני יודעת כמה אודישנים עברתי. בסדר, אנשים תמיד ידברו"
את עצמך צורכת קנאביס?
"לא ממש. מקווה שלא אצטרך".
מה אמא הייתה אומרת על זה?
"אני חושבת שהיא הייתה שמחה. כשהייתי ילדה הייתי עומדת על הקופה, אהבתי להחזיר עודף. תמיד כששאלו אותה אם אני היורשת ואם אהיה רוקחת כשאהיה גדולה, היא הייתה עונה 'חס וחלילה'. אבל בקונסטלציה הזאת אני חושבת שהיא כן שמחה שאנחנו ממשיכים עם זה ומתפרנסים מזה".
אבל את לא מתפרנסת רק מזה.
"לא, יש גם את המשחק. אני רוצה להיות שחקנית כל חיי, אבל אני לא יכולה להתפרנס רק מזה. היום אני גם עוזרת לאנשים לספר את הסיפור שלהם באמצעות פיתוח הרצאות, סדנאות ותוכן דיגיטלי. בנוסף אני מלווה בקריאייטיב ובתוכן את ארגון 'מסע שחרור', שמוציא מסעות לעיבוד טראומה ללוחמים משוחררים. הייתי איתם לא מזמן בפנסילבניה".
אלפרן הגיעה ל"פאודה" אחרי ששיחקה בסדרות "ישמח חתני", "תיק נעדר", "לעבור את הלילה", "חברות" ו"לא לריב" המומלצת (זמינה לצפייה בכאן בוקס וביוטיוב).
במרכז הסדרה - שכתבו גור קורן וארז דריגס - שלושה אחים (שי אביבי, יעל שרוני ועפר שכטר) מגלים אחרי מות אביהם שהוא הוריש את דירתו לאישה מסתורית ומנסים לברר מי היא. אלפרן מגלמת את מורן, אשתו של גור (שכטר), שמתקשה להיכנס להיריון.
את הסדרה ביים שי קפון, שהוא לגמרי במקרה – ועל זה היא מתעקשת – הדוד של בעלה. "היו אנשים שהרימו גבה, אבל אני יודעת מה קרה בפועל וכמה אודישנים הייתי צריכה לעבור כמו כולן כדי לקבל את התפקיד", היא אומרת. "אני כל כך הרבה שנים שחקנית, עשיתי דברים גם לפני כן, אבל זה בסדר, אנשים תמיד ידברו".
איך הייתה הכימיה בינך ובין עפר שכטר?
"מעולה, בזכותו היה לי מאוד קל להתחבר לדמות של מורן. הוא דמות מעצבנת והיה לי קל להתעצבן עליו בזכות המשחק המופלא שלו. הדמות שלו כתובה באופן בלתי נסבל ועפר הצליח להביא את זה לאקסטרים. ליהוק מבריק".
אחרי שני תפקידים משמעותיים כאלה כבר מזהים אותך ברחוב?
"זה מתחיל לקרות. לפני כן זה תמיד היה 'מאיפה את מוכרת לי?'. כל השנים התחמקתי, לקח לי המון זמן לענות שאני שחקנית ושהם בטח ראו אותי באיזו סדרה. עכשיו אני מניחה שזה יהיה קל יותר, כי אנשים כבר מזהים שאני היא 'זאת מהטלוויזיה'".
