אורית ואמיר פלד מקריית אונו היו הורים לשלושה שניהלו קריירות תובעניות סביב השעון, כשהחליטו לעצור את מרוץ העכברים. זה קרה יום אחד כאשר אמיר שמע בפקקים בדרך לעבודה ספר אודיו בשם Raising Kids Tribe, והבין שילדים שלומדים שפה זרה עד גיל 12 רוכשים כלי שהוא גיים צ'יינג'ר. ייפתחו להם יותר דלתות, הם ירוויחו יותר ויהיו בעלי סיכויים גבוהים להצליח בחיים. וכך, בעיצומה של מגפת הקורונה, הם החליטו לעשות את מה שתמיד חלמו: רילוקיישן לדנמרק, שם התגוררה אחותה של אורית שהבטיחה לסייע בנחיתה רכה.
ד"ר אורית פלד (43), רוקחת קלינית ילידת חולון, הייתה אז מנהלת תחום הרוקחות הקלינית בבית החולים שניידר וראתה את עצמה שם עד הפנסיה. אמיר (44), מהנדס מכונות מבאר שבע, הועסק כמנהל מוצר בחברות ביוטק גדולות, עבד 18 שעות ביממה עבור אחרים והשתכר היטב.
כמה זמן לקח לממש את החלום?
אמיר: "רילוקיישן זה מסובך כמו עוגת שכבות. אי אפשר לקום בבוקר ולהגיד, יאללה, נעשה רילוקיישן. אמרנו לעצמנו – יהיה מגניב לעשות את זה, הילדים ילמדו שפה, נרחיב אופקים, אבל זה לא היה רלוונטי כי שנינו שכירים.
בחורף 2019 עזב אמיר את העבודה שלו בחברת "זברה", כדי להשקיע את זמנו במיזם שלו Time Economy, שכבר רשם שני פטנטים בארצות הברית בתחום הבינה המלאכותית עבור מנועי חיפוש. פלד נחשף בתוכנית "הכרישים", כשאחד המנטורים בחר להשקיע בו חצי מיליון שקל בשידור חי. במקביל הוא החל לכתוב את הספר שלו, ואורית מצידה נתנה רוח גבית.
"שאלנו את עצמנו מה עדיף, שנקנה בית גדול יותר או שהילדים יידעו אנגלית מושלמת ושתהיה להם הרפתקה שיזכרו כל החיים, כולל חברים ממדינות שונות, יכולת להיטמע בתוך חברה שונה והרחבת אופקים"
מה נתן לכם את החופש הכלכלי הזה?
"הרעיון לכתוב את הספר (ראו בהמשך) התבשל בסביבות 2012. גיבשתי תיאוריה עמוקה לגבי כסף: חברה שמייצרת הכי הרבה זמן לאנושות, היא זו שתצליח. בדקתי את התיאוריה וראיתי שהיא נכונה על עוד ועוד מוצרים וחברות. זה נסך אצלי הרבה ביטחון שאמרתי - וואו, יש פה אמת אבסולוטית. זה עובד תמיד, לא משנה איפה, לא משנה התחום. הבנתי שאני יכול לנצל את זה לטובתי, אני יכול להשקיע במניה של חברה שמייצרת זמן לאנושות, ואם התיאוריה שלי לא נכונה, עדיף שאפסיד עכשיו איזה סכום כסף, לא אכתוב את הספר, לא אמשיך את המיזם ולא ארשום פטנטים, אקפל את הזנב בין הרגליים ואחזור לעבוד. אבל אם זה כן נכון, אני יכול למנף את זה עוד יותר".
מה עשית?
אמיר: "אורית ואני עשינו השקעה אסטרטגית - השקענו שני שלישים מכל החסכונות שהיו לנו בחברת טסלה. קנינו מניות כשהמניה עלתה 55 דולר, ומאז היא עלתה במאות אחוזים (היום היא כמעט 400 דולר, אמ"ר) ועשינו רווח משמעותי שאִפשר לממן את הרילוקיישן, את הקמת החברה שלי, את כתיבת הספר ואת רישום הפטנטים. ״פתאום אמרתי לעצמי, 'אני עצמאי, אני כבר לא חייב לעבוד רק מקריית אונו או מהמשרד'. לא קלטתי את זה מיד. זה שינוי מיינדסט ואמרתי 'רגע, אני עובד על ספר ועל מיזם, ואני יכול לעשות את זה מכל מקום בעולם'. דיברתי עם אורית, חשבנו – אוקיי, מה עם ההורים והמשפחה? כשהבנו שאפשר לעשות את זה, התחלנו לחשוב על הכול ברצינות. כלכלית ידענו שנסתדר ושגם אם לא נמצא דירה, נוכל לגור בהתחלה ב־Airbnb".
בלי המניות של טסלה, זה לא היה קורה?
"לא, כנראה. אבל הייתה פה גם החלטה אסטרטגית. עשינו איזשהו רווח משמעותי שמאפשר דברים שאחרת לא יכולנו לעשות. יכולנו לעבור לדירה עם עוד חדר או לחסוך לילדים, אבל ראינו בזה הזדמנות לקחת סיכון ולהשקיע בילדים, שבהמשך אמנם לא יקבלו את הסכום הזה כירושה, אבל לעומת זאת קיבלו משהו יותר משמעותי, שכלכלית אולי גם יהיה שווה יותר.
"אישית היה לי חלום שכשאצא לפנסיה אעבור לגור בשדה בוקר ואהיה סופר. ואז אמרתי, רגע, מי אמר בכלל שאזכה להגיע לגיל פנסיה? ומי יודע מה יהיה התפקוד המנטלי שלי בגיל הזה?".
אורית: "שאלנו את עצמנו מה עדיף, שנקנה בית גדול יותר, או ששלושת הילדים יֵדעו אנגלית מושלמת ושתהיה להם הרפתקה שיזכרו כל החיים, כולל חברים ממדינות שונות, יכולת להיטמע בתוך חברה שונה והרחבת אופקים.
הרגשתי שאחרי שלמדתי לתארים ובניתי קריירה, אני עכשיו בשליחות עבור הילדים".
בטח לא היה קל לוותר על הקריירות שלכם.
אורית: "כשהודעתי בבית החולים שאני עושה רילוקיישן, כולם היו בשוק. מי שמכיר אותי שאל, 'את באמת תעזבי כל כך הרבה פרויקטים באמצע?'. הרבה אנשים שהיו תלויים בי לקחו את זה קשה כשעזבתי, אבל ברמה האישית הרגשתי שזה הדבר הנכון ולקחתי סיכון שאולי לא יהיה לי לאן לחזור".
אמיר: "שתביני, כשהכרנו אורית עבדה בבית מרקחת בראשון לציון, למדה קשה והתקבלה לתואר שני ברוקחות קלינית באוניברסיטה העברית, שרק שמונה אנשים התקבלו אליו".
בלי ווטסאפ
ב־27 ביולי 2021 עזבה משפחת פלד את הארץ לטובת בית פרטי שכור מול אגם יפהפה בעיר אודנסה בדנמרק. בבירה קופנהגן כבר התגוררו אחותה של אורית ומשפחתה. את הילדים – תמר (14), נועם (12) ושקד (10) – הם רשמו לבית ספר בינלאומי שבו כל המורים לימדו באנגלית.
"כיוון שקיבלתי החלטה שהייתי שלמה איתה, הרגשתי מוכנה לכל הפתעה", מספרת אורית. "האיחוד עם אחותי היה מרגש מאוד. פתאום יכולנו לעשות שוב ערבי שישי וחגים יחד. עברנו לבית גדול בטבע. האוכלוסייה בדנמרק מקסימה, בית הספר היה נהדר".
אמיר: "לילדים לא היה קל. בהתחלה אחד מהם נרדם על השטיח באמצע הכיתה. התקשרו מבית הספר שנבוא לאסוף אותו. הוא ראה ארבע שעות מישהי מזיזה את השפתיים ולא הבין מילה".
"באחת ההפסקות חבר מצרי שאל את נועם ואת הילד הפלסטיני 'תגידו, כשתהיו גדולים, תהרגו אחד את השני?' הפלסטיני אמר, 'כן, ברור שאני אהרוג את נועם'. ונועם אמר, 'לא, למה להרוג?'. אחרי זה הם חזרו לשחק"
למה דנמרק?
אמיר: "בגיל 19, כשהייתי עתודאי באוניברסיטה, עברתי כמה חודשים הכשרה מקצועית באוניברסיטת מגדבורג בגרמניה, שבמהלכם נסעתי לסוף שבוע ארוך בקופנהגן והתרשמתי מאוד. ואם להיתלות באילנות גבוהים, הנס כריסטיאן אנדרסן, הסופר הכי ידוע בעולם, שתורגם להכי הרבה שפות, הצליח לכתוב בדנמרק, וחשבתי שאולי יש שם משהו שיעזור גם לי. כשבדקתי שם בתים, התחלתי להבין שבאמת יש שם אווירה של ריחוק ושקט, חלונות כפולים עם מסגרות עץ שלא מאפשרים לשמוע כל כך את מה שקורה ברחוב, ואף שכן או חבר או דוד לא יבוא לספר לי על האקזיט שהוא בדיוק עשה. גם בישראל אפשר להתבודד, אבל זה קשה ודורש יותר משמעת עצמית. כשהתחלתי רק לכתוב את הספר, עוד גרנו בארץ, וכשהתנתקתי מהווטסאפ, החבר'ה בשכונה היו אומרים, 'מה זה? הסופר ספון בחדרו?'. בדנמרק להרבה אנשים בכלל אין ווטסאפ ואף אחד לא כותב לך במשך ימים".
בזמן שאמיר היה בעיצומה של עבודת המחקר לכתיבת ספרו, התמסרה אורית בשנה הראשונה לחינוך הילדים. "במקום לענות בעבודה על שאלות של רופאים בנושאי טיפולים תרופתיים מורכבים, עניתי למיילים ארוכים באנגלית של המורים בבית הספר.
"כל יום ישבתי עם הילדים לעשות שיעורי בית בשפה שהם לא מכירים, ולפעמים יותר משפה אחת, כי שניים מהם היו צריכים ללמוד שפה שנייה ושלישית. כל אחר הצהריים והערב שלי היו מוקדשים רק לזה, ולפעמים לקחתי אותם לפארק".
כעבור שנה הצליחה אורית לשלב עבודה מהבית כפרילנסרית בתור יועצת לבית החולים שניידר, ובין היתר ניסחה את הפרוטוקול הראשון בישראל לטיפול בילדים חולי קורונה. זאת בזמן שאמיר הבין משהו על הכלכלה הדנית. "הלכתי לקנות מכונת כביסה, והם אמרו לי שהדגם יגיע רק בעוד חצי שנה. הם מבזבזים זמן ולא יעילים. בואי נאמר שאם את רוצה לשים את הביצים שלך על החריצות היפנית, הקפיטליזם האמריקאי, החדשנות הישראלית או הכלכלה הדנית, עדיף שלא תבחרי בכלכלה הדנית".
אורית: "היה לנו חשוב להיות פה בזמן שהעם שלנו עבר את הטלטלות. לא הייתי יכולה לשאת את זה אם הילדים שלי היו באיזה נופש בדנמרק"
מה רילוקיישן כזה עושה לזוגיות, בעיקר כשאחד כותב ספר והשנייה עוזרת בשיעורי הבית?
אמיר: "יש פתגם שאומר שפרידה לאהבה היא כמו רוח לאש - את הזוגות החלשים היא מכבה, את הזוגות החזקים היא מלבה ומחזקת. אתגר כזה של רילוקיישן יכול לחזק זוגיות ומשפחה או לפרק אותה. מאנשים יחסית מיושבים פתאום עברנו לסטטוס של חיילים משוחררים או סטודנטים, מסתובבים כל היום באיקאה ומתחילים להרכיב ריהוט, כי הבתים להשכרה בדנמרק ממש עירומים.
"זה לא טריוויאלי שאורית תגיד 'אוקיי, תשקיע, אולי יום אחד נראה מזה את הפירות' ובינתיים היא מסכימה שלא תהיה לי הכנסה במשך שש שנים כי היא בטוחה שזה ישתלם לנו עם ריבית דריבית".
אורית: "בישראל הייתי רגילה לפגוש יותר ממאה אנשים ביום. פתאום נאלצתי לתקשר עם מעט מאוד בני אדם או רק עם הילדים שלי, בטח בחורף. מהבחינה הזו זה היה קשה מאוד".
אנחנו חילונים מאמינים
ב־7 באוקטובר הם התעוררו לתוך החדשות המחרידות מהארץ. "היינו בשוק", נזכרת אורית. "התחלתי לרוץ בבית ולצעוק, אני מודה שנכנסתי להיסטריה, ואני מניחה שזה קרה להרבה אנשים. באותו יום גם הייתי צריכה לשלוח את הקטן שלנו ליום הולדת של ילד מהכיתה. הגעתי לאסוף אותו בצהריים, רועדת, נסערת. קיבלנו הודעה שהמנהלת שלחה לכל בית הספר: "אלו האירועים שקרו ולבנו עם הקורבנות. אנחנו מקווים שלא תהיה עוד אלימות ושאף צד לא יסבול. אנחנו דורשים שהילדים לא ידברו על הנושא הזה בבית הספר או אחרי בית ספר, כי בית הספר הוא סביבה א־פוליטית מוגנת'. זה היה מאוד מעודד".
נתקלתם בגילויי אנטישמיות?
אורית: "במשך חצי שנה היו בכל שבת הפגנות פרו־פלסטיניות במרכז העיר. אז ידענו שאנחנו יכולים לדבר בפארק בעברית כי המהגרים בהפגנה. וכן, היה ילד בכיתה של נועם שאבא שלו מעזה ואמא שלו מג'נין והוא הגיע עם חולצה של מפת ישראל והדפס Palestine בצבעי הדגל הפלסטיני. נועם שאל מה הוא צריך לעשות עם זה, ואמרתי לו שאם זה מפריע לו וזה יקרה שוב, שיפנה למורה. בפעם הבאה שהילד ההוא הגיע עם חולצה כזו, המנהלת התייצבה בפתח הכיתה וטיפלה בזה.
"באחת ההפסקות חבר מצרי של שניהם שאל את נועם ואת הילד הפלסטיני, 'תגידו, כשתהיו גדולים תהרגו אחד את השני?'. הפלסטיני אמר, 'כן, ברור שאני אהרוג את נועם'. ונועם אמר, 'לא, למה להרוג?'. אחרי זה הם חזרו לשחק".
הרגשתם מאוימים?
אמיר: "באיזשהו שלב התפרסם בתקשורת שבעקבות שילוב כוחות של רשות הביטחון הדנית, המוסד והמשטרה הדנית, נעצרו חוליות טרור מוסלמיות בערים הגדולות בדנמרק. אחת החוליות החמושות הייתה צמודה לחדר הכושר שאני מתאמן בו. הובהר שהיו לה כוונות לפגוע במטרות ישראליות, ואז אמרתי לאורית, 'מי המטרות הישראליות באודנסה? אנחנו'.
אורית: "במקום לענות בעבודה על שאלות של רופאים בנושאי טיפולים תרופתיים, עניתי למיילים ארוכים באנגלית של המורים בבית הספר"
אורית: "הרגשתי מטרה. בקלות היה אפשר למצוא אותנו, גרנו בבית עם חלונות זכוכית והרבה מזוזות על הדלתות".
באוגוסט 2024 חזרה משפחת פלד אחרי שלוש שנים לארץ, ומעולם לא הרגישה ציונית יותר. "המלחמה חיזקה מאוד את הרצון שלנו להמשיך לגדל את הילדים בישראל", אומרת אורית. "התעקשנו לחזור באמצע המלחמה. רצינו להיות עם העם שלנו, וגם באמת הרגשנו הרבה יותר בטוחים כאן".
אמיר: "אורית הייתה נחושה מאוד לחזור. אני לא הייתי בטוח שזה נכון לחזור באמצע המלחמה. לא הקפיצו אותי למילואים, לא יכולתי לתרום, אבל אורית הגיעה לארץ לבד כדי לעבוד כמה ימים בבית חולים ולהתנדב בקטיף ליד זיקים. בביקור הבא כבר הגענו כל המשפחה לקטיף. הבנו שהולכת להיות מלחמה עם לבנון והולכת להיות מלחמה עם איראן, והילדים צריכים להיות כאן. הרגשנו שזו חובה מוסרית ערכית שהם יספרו לילדיהם שהייתה מלחמה עם איראן ושהם היו בארץ בימים ההיסטוריים האלה".
איך הם נקלטו בארץ?
אורית: "אחרי שלוש שנים בדנמרק ברור שהיו אתגרים, בעיקר חברתיים. עד היום לשלושתם יש אוצר מילים חסר והם מערבבים בין עברית, אנגלית ודנית. חוץ מזה, שקד, שלא הספיק בכלל ללמוד בבית ספר ישראלי, היה צריך ללמוד ממש מאפס איך הדברים עובדים כאן. הוא עלה לכיתה א' בדנמרק ולכיתה ד' בארץ. הוא לא ידע איך להעתיק מהלוח בעברית בכתב יד ולסדר מערכת שעות.
"אבל היה לנו חשוב להיות פה בזמן שהעם שלנו עבר את הטלטלות, ולא הייתי יכולה לשאת את זה אם הילדים שלי היו באיזה נופש בדנמרק. זה מחשל ומלמד אותם והם סופגים ערכים שהם לא היו מקבלים במקום אחר. את רואה אותנו חילונים, אבל יש בנו המון אמונה. היה תא טרור ברחוב של בית הספר בדנמרק, אז בטח שכאן אני מרגישה בטוחה יותר".
לחשב את החיים במטבעות של זמן ולא של כסף
במשך שנים שאל את עצמו אמיר פלד, האם יש מכנה משותף בין האנשים הכי מצליחים בעולם. לאחר שחקר את הנושא כתב את ספרו "מצליחים סדרתיים" (הוצאת מטר). לפי פלד, זמן הוא המשאב היקר ביותר בעולם ולא כסף. את הזמן אי אפשר להחזיר, וגם אי אפשר להאריך את היממה. לפיכך, עלינו לחשב הצלחה באופן אחר ולהתבונן על חיינו במטבעות של זמן. פלד מחלק את החיים למטבעות זמן חיוביים - מקטעי זמן בעלי השפעה חיובית על חיינו או מטבעות זמן שליליים, המפחיתים את איכות חיינו. כלומר, עלינו לחשוב על איכות הזמן, מסלול החיים שלנו ותרומתו להתפתחות האישית והמקצועית. עלינו לשאול, איזו החלטה תגרום לחיינו להשתפר, שיש בה פוטנציאל לרווח ובטווח הקצר או הארוך תביא אותנו להצליח יותר ולהקפיץ אותנו מנקודה אחת לשנייה. כל החלטה שלנו - איפה לגור, איך לחנך, במה להשקיע - נמדדת לפי זמן ואיכות זמן. כך, למשל, הוא טוען ששפה שנייה שנרכשת על ידי ילדים צעירים ברילוקיישן היא "טכנולוגיית ליבה" של השקעה, שתיתן תוצאות במחיר ששווה לשלם. מצליחים סדרתיים, אומר פלד, משקיעים זמן רק במה שמכין אותם להצלחה, והחברות שלהם מצליחות כי הן חוסכות זמן לאנושות במוצר שהן מציעות.
