כשפוגשים את רון מנחם (32), אישה צעירה, יפה ומלאת חיוניות, קשה לדמיין את המקומות האפלים שאליהם צללה בשנות ה־20 שלה, כשהייתה מכורה לסמים קשים, עמוק באנורקסיה, ללא רצון לחיות. היום, לא רק שהיא נקייה ומאוזנת, היא מנהלת תפעולית של מרכזי EZONE לגמילה מהתמכרויות בבעלות משפחתה והשותפה העסקית שלהם, סנדרה ברייר.
"אני לא מתביישת לומר שפעמיים ניסיתי לקחת לעצמי את החיים", היא מודה. "לקחתי כדורים, וההורים שלי אשפזו אותי מיד בבית חולים. אז כן, זה קרה פעמיים. היום אני יכולה להגיד לך שמי שבאמת רוצה להתאבד, גם יצליח".
את לא הצלחת.
"נכון. המזל שלי היה שכנראה היה בי רצון קטן, חבוי ונסתר להמשיך לחיות".
רון מנחם מספרת על תהליך הגמילה שעברה
36 קילו על 1.70 מטר
היא בתם האמצעית מבין שלוש של שלי - עובדת סוציאלית, חברה באגודת ידידי ארגון נכי צה"ל שמטפלת בהתנדבות בפצועי המלחמה וגם אחייניתו של איש העסקים בני שטיינמץ - ושל שמעון (שימ'לה) מנחם, כדורגלן עבר במכבי נתניה ובנבחרת ישראל. בעבר כיהן אביה כמנכ"ל סקורפיו נדל"ן של שטיינמץ וכיום הוא יזם ואיש עסקים מצליח מאוד בפני עצמו. אחותה הגדולה לי (34), המוכרת כליקוש, משפיענית ואשת תוכן, גרושה ואם לבת, איבדה בשנת 2023 את בן זוגה אור אשכר ז"ל בפיגוע בדיזנגוף והיום נמצאת בזוגיות חדשה. אחותה הצעירה נועם (27), מנהלת סושיאל ובוגרת תואר בממשל, נישאה לאחרונה בחתונת ענק באחוזה המשפחתית בכפר שמריהו.
"גדלתי בבית עוטף מאוד", אומרת רון. "אבא שלי עבד הרבה בחו"ל ובסופי שבוע היה מגיע אלינו לארץ, אמא גידלה אותנו. אני תמיד הייתי ילדה קצת יותר מופרעת ובעייתית, אבל התמכרות יכולה להגיע לכל בית, לפגוש כל הורה. כשאנשים שאלו איך זה קרה דווקא לי, הרי קיבלתי הכול, הבנתי שאולי זה קרה כי היה לי הכול. לפעמים ילדים שמקבלים הכול מחפשים ריגוש. אני פוגשת במרכזי הגמילה צעירים שההורים לא מציבים להם גבולות וכלום כבר לא מרגש אותם".
"הוריי לא הסכימו להמשיך לממן אותי, הם ידעו שהכסף הולך לסמים. צלצלתי לאבא ואמרתי לו: 'אם אתה לא מעביר לי עכשיו כסף, אני יורדת לזנות'. אבא אמר: 'בבקשה, תרדי לזנות"
מתי את מסמנת את נקודת השבר בחייך?
"עד גיל עשר הייתי ילדה חיובית מאוד, שמחה, עם הרבה חברים. העובדה שהייתי שמנה לא הפריעה לי, ואז יום אחד התאספו ילדים מול הבית שלי והתחילו לצעוק 'רון השמנה, רון הזונה'. זו טראומה שנחרטה בי. אבא שלי קפץ מעל הגדר של הבית וסילק אותם, אבל הפצע נפער. מאותו רגע הבנתי שהמראה החיצוני הוא דלת שפותחת הזדמנויות ובהדרגה החלו אצלי הפרעות אכילה, בולימיה ואחר כך אנורקסיה.
"אני זוכרת את הפעם שבה ראיתי מישהי מקיאה ולא הבנתי מה היא עושה. זו הייתה חברה שגדולה ממני בשנה, שגם נתנה לי את הסיגריה הראשונה. התחלתי לאכול בלילה כשאף אחד לא רואה, ואז מקיאה".
3 צפייה בגלריה
המשפחה בהרכב מלא. מימין לשמאל: אמא שלי, רון, אבא מנחם, נועם וליקוש
(צילום: אלבום פרטי)
איך המשפחה גילתה?
"יום אחד אבא שלי חזר מחו"ל, וכנראה לא הספקתי לנקות את החדר מכל האוכל שהחבאתי. פתאום הוא מצא פיצה בשידה ליד המיטה. התביישתי. אחד הדברים הכי קשים במחלה הזו הוא הבושה על כך שאת לא מצליחה לשלוט בדחף הזה לאכול ולהקיא. שם נפל לאבא האסימון שהבת שלו לא בטוב.
"התחילו לטפל בי, אבל זה לא עזר. לאט־לאט המצב הידרדר. הפסקתי לאכול, העיניים שלי היו כבויות והתנהלתי בעולם עם חור בלב. התקשיתי להפעיל את עצמי במשך היום. לא הייתה לי אנרגיה. כשאת לא ניזונה מכלום, את רכב בלי דלק. אין לך שמחת חיים לעשות כלום, אין לך כוח ללמוד או ללכת לחברים. גם כשהייתי רזה מאוד, חשבתי שאני הכי שמנה בעולם. כל המחמאות לא עזרו. את כל הזמן מרגישה שאת צריכה לעבוד בזה, כאילו לאשרר את זה שבאמת אני יפה ושזה לעולם לא ייעלם".
לצבא הצלחת להתגייס?
"בגיל 18 המשקל שלי היה תקין יחסית והתגייסתי, אבל אז עברתי הטרדה מינית. זה האיץ את ההידרדרות. הלכתי ונעלמתי, הגעתי למשקל של 36 קילו על גובה 1.70 מטר. שוחררתי אחרי כמה חודשים, הייתי חלשה מכדי להילחם בזה".
הסיגריה הראשונה
בעיית הסמים החלה במקביל להפרעות האכילה. "בגיל 15 בערך התחלתי לעשן גם גראס והרגשתי שזה כמו כפפה ליד, שיש משהו שמשקף את כל המחשבות שלי שדוהרות קדימה. הסם נתן לי להיות, לכאורה, מי שאני רוצה להיות בלי לדפוק חשבון. בגיל 17 התחלתי להשתמש בסמים קשים, קוקאין בעיקר, כי זה סם שבאופן שקרי נותן לך המון ביטחון. זה התאים לי כי הדימוי העצמי שלי היה ברצפה.
"בגיל 19 גזרתי רשמית את תעודת החוגר שלי במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, ושם התחיל המסע שלי. אני חושבת שהרגע שבו חיברו אותי לזונדה בפעם הראשונה היה מכונן. שכבתי במיטה ליד בנות שנראו מתות ושאלתי את עצמי, רגע, גם אני במצב הזה? מצד שני, היו רגעים שממש קינאתי בהן, כי חשבתי שהן יותר רזות ממני. זה הגיע ממקום נפשי חולה מאוד. עם קארין באומן ז"ל היו לי שיחות ארוכות. כנראה הפחד מהמוות שמר עליי, אבל מה שהכי שמר עליי היה שההורים לא התביישו במצב שלי. היום אני פוגשת הורים שפוחדים שיֵדעו שהילד שלהם סובל מהפרעת אכילה או מכור לסמים. 50% מההחלמה שלי קשורים לכך שהוריי לא התביישו לרגע במחלה שלי.
"הסתובבתי מבית לבית והתחלתי להתרועע עם הרבה גברים. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי ברחוב. בדיעבד, אבא סיפר לי שהוא שם בלש שיעקוב אחריי, כדי לראות שחלילה לא יקרה לי משהו"
"היו שנים שהייתי במצב קטטוני, בין חיים למוות. אני זוכרת את אבא שלי מנסה לדחוף לי כפית יוגורט 0% שומן, ואני צורחת. הם החליטו לאשפז אותי בבית חולים בכפייה, אבל לא הייתה מיטה פנויה עבורי, אז ארגנו אשפוז בית במשך שבעה חודשים והביאו אנשי מקצוע יקרים כדי שאקבל הזנה עד האשפוז. הם לא הצליחו להבין איך בחורות מתות בבית מאנורקסיה ובבית החולים לוקח שבעה חודשים למצוא להן מיטה. אם להוריי לא היה כסף, אולי לא הייתי כאן היום. היום אני עושה הכול כדי שלנערות כמוני יהיה מענה מיידי".
כעבור כמה חודשי אשפוז עלתה רון במשקל. היא הצליחה לשכנע את הוריה שיאפשרו לה לגור בדירת המשפחה בניו יורק, בבחינת משנה מקום, משנה מזל. "חשבתי שהשינוי יעשה לי טוב, אבל גיליתי שהמחלה באה איתך לכל מקום".
מה החזיר אותך לארץ?
"יום אחד נגמר לי הכסף שקיבלתי מההורים, והם לא הסכימו להמשיך לממן אותי כי ידעו שהכסף הולך לסמים. צלצלתי לאבא ואמרתי לו: 'אם אתה לא מעביר לי עכשיו כסף, אני יורדת לזנות'".
מה הוא ענה?
"'בבקשה, תרדי לזנות'. בחיים לא אשכח את התשובה שלו. צעקתי לעזרה, ואבא בא להחזיר אותי לארץ. הוא מצא אותי במצב לא טוב בדירה ולא הסכים שאגור שם יותר. כשחזרתי לארץ ניסיתי למרוח את ההורים שלי ולא להיכנס ישר לגמילה. אבא לא הסכים. הוא אמר, 'את לא רוצה להיכנס לטיפול? אין בעיה, לא אצלי בבית'".
יצאת מהבית?
"כן. הסתובבתי מבית לבית והתחלתי להתרועע עם הרבה גברים. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי ברחוב. בדיעבד התברר שאבא שלי שם בלש שיעקוב אחריי, כדי לראות שאני בסדר ושחלילה לא יקרה לי משהו. אחרי שבועיים ברחוב הרמתי ידיים. דפקתי בדלת של הבית שלנו ואמרתי: 'אני מוכנה ללכת לגמילה, לאן שאתם רוצים. לא מסוגלת יותר, תעזרו לי'".
גמילה עם עבריינים
בגיל 24 קיבלה רון כתובת של מרכז גמילה בבאר שבע והחליטה ללכת על זה. "זה היה מקום שונה מאוד מהסביבה שלי, אבל זה מה שהייתי צריכה באותו הזמן - להתנתק מהאנשים שאני מכירה. כשאבא הגיע לבקר אותי הוא נחרד. באותה תקופה רוב האנשים שהיו במרכזי גמילה היו נרקומנים שיצאו ממאסר, אנשים מפחידים. אבא נלחץ, זה היה מרתיע מאוד. אני לא הרגשתי כלום, רק רציתי שיגידו לי מה לעשות כי לא יכולתי יותר לחיות ככה. הייתי בייאוש מוחלט ולא היה אכפת לי עם מי אני נמצאת. אבל כבר אז החלום שלי התחיל לקרום עור וגידים – הרצון הזה להקים מרכזי גמילה שיעזרו למגוון אנשים".
איך נראתה השנה ההיא?
"בימים הראשונים הייתי מרותקת למיטה, לא הגבתי. התחילו להזין אותי ובהמשך התנקיתי גם מכל הסמים. זה לא היה פשוט והיו גם קריזים. היה למשל רגע שבו הרגשתי שאני לא יכולה יותר וברחתי באמצע הלילה ממרכז הגמילה. מצאתי את עצמי לבד בבאר שבע. ניגשתי למישהו וביקשתי שיעזור לי למצוא סמים. הגענו לאיזה מוטל של זונות, ישבתי שם וחיכיתי שהוא יביא לי סמים, אבל הוא לא הגיע. אז חזרתי למרכז הגמילה. אני זוכרת את עצמי עושה אמבטיות בלי סוף כדי להירגע. יצאו ממני התנהגויות קיצוניות. כשאת בלי המנה שלך, יוצאת ממך רון אחרת, מפחידה.
"מה שהכי שמר עליי היה שההורים לא התביישו במצב שלי. היום אני פוגשת הורים שפוחדים שיֵדעו שהילד שלהם סובל מהפרעת אכילה או מכור לסמים"
"פעם אחרת עברתי על אחד מחוקי הבית כשניהלתי רומן עם אחד המטופלים. כבר הייתי ארוזה לצאת לסופ"ש הביתה, ומנהל המקום שגילה את הרומן, לא נתן לי לצאת. הגעתי אליו למשרד, הפכתי עליו את כל השולחן בצרחות, קריזה וטירוף. בדיעבד נבהלתי שיצאה ממני כזו אלימות".
באיזו תדירות יצאת הביתה?
"בחצי השנה הראשונה לא יצאתי בכלל, אחר כך יצאתי בסופי שבוע, וכל הבית נרתם והתכונן לקראתי. זה השפיע מאוד על אחותי הקטנה. אני יכולה להגיד היום בלב כבד שחצי מהילדות שלה הלכה בגללי. היא ראתה דברים שילדה בגילה לא הייתה צריכה לראות.
"גם אחרי שנת הגמילה לא חזרתי למרכז. העברתי את חיי לדרום, כי עדיין לא הרגשתי מספיק בטוחה בעצמי. שכרתי דירה בבאר שבע, הלכתי כל יום לקבוצות תמיכה של מכורים אנונימיים והתחלתי ללמוד עבודה סוציאלית במכללת ספיר.
"כעבור שנה וחצי המצב שלי שוב היה לא משהו. החיים הנקיים האלה התחילו לשעמם אותי. אני בחורה שמחפשת ריגושים. באותה תקופה בערך אחותי ליקוש התגרשה. הפסקתי את הלימודים ועברתי לגור אצלה כדי לעזור לה עם הבת שלה. הייתי שם פול טיים ג'וב. היום ליקוש מדבררת את העשייה שלי ברשתות החברתיות".
לפני תשע שנים, כשעדיין הייתה בתהליך גמילה, הכירה רון את מי שנהיה בעלה ואבי שני ילדיה (שלוש וחצי ושנה וחצי). השניים נישאו לפני כארבע שנים, כשהיא הייתה בהיריון, וכעבור זמן קצר הרתה שוב. באותה תקופה היא עבדה במרכז "רטורנו" לטיפול בהתמכרויות.
"שכבתי במיטה ליד בנות שנראו מתות ושאלתי את עצמי, רגע, גם אני במצב הזה? מצד שני, היו רגעים שממש קינאתי בהן, כי חשבתי שהן יותר רזות ממני"
כאמור, לפני כשלוש שנים רכש אביה את המרכז הראשון של EZONE (E = אי מבודד, ZONE = אזור של איזון וריפוי), שמשלב את שיטת 12 הצעדים לגמילה מהתמכרויות וכולל גם טיפולים הוליסטיים חדשניים. בעלה לקח חלק פעיל במרכזים, עד שדרכיהם נפרדו.
מה היה הטריגר לגירושים?
"הייתי בחודש השביעי כשאור אשכר, בן הזוג של אחותי, נרצח. היינו בדרך לחתונה של החברה הכי טובה שלי וקבענו לאסוף את אור. אבל אז הוא אמר לי, 'לא צריך, אני אלך ברגל, זה ממש קרוב'. פתאום אחותי צלצלה, 'אור לא עונה לי ושמעתי שהיה פיגוע קשה בדיזנגוף'. עשינו אחורה פנה ישר לאיכילוב. היינו לצידו שבועיים בבית החולים עד שהוא נפטר. עד היום יש בי כאב שלא התעקשתי לבוא לאסוף אותו. זו הייתה מכה קשה לכולנו, ולליקוש במיוחד. כשמשהו כזה קורה למישהו כל כך קרוב אלייך, עולים הרבה סימני שאלה על צורת החיים שלך, האם את עושה באמת את כל מה שאת אוהבת, האם את נמצאת במקום הנכון לך.
"המוות של אור היה זרז לגירושים, ואחרי שהבן הקטן שלנו נולד, הפרדנו כוחות".
מלחמה בביורוקרטיה
הטריגר להקמת בתי איזון היה מקרה קשה שרון נתקלה בו כמטפלת בנוער בסיכון ברטורנו. "הילדים ששהו שם היו בחלופת מעצר. במקום ללכת לכלא אופק, הם הגיעו אלינו. פגשתי שם נערה יפהפייה שהשתחררה ממרכז הגמילה. יום אחד היא התקשרה אליי ואמרה שהיא במצב לא טוב. חיפשתי לה מקום טיפולי לשהות בו. בזמן שחיפשתי היא התאבדה. נשברתי. ואז אמרתי, 'אני הולכת לעשות הכול ולהפוך את המדינה הזו, כדי שלא יהיו עוד ילדות כמוה'".
ב־2022 החלו שמעון מנחם ושותפתו סנדרה ברייר, שלקחה על עצמה את תפקיד המנכ"לית, להקים את רשת בתי EZONE. כיום פועלים שישה בתים כאלה, בין היתר ברעננה וברמות השבים. בכל בית כזה, שמשופץ להפליא, שוהים 12 מטופלים, וכבר יש רשימות המתנה.
רון אחראית על התפעול. "כל מנהל בית כזה הוא קרימינולוג קליני, פסיכולוג או עובד סוציאלי קליני, שמנהל את המערך הטיפולי, ואני בעצם מפקחת־על שמוודאת שהכול נעשה כמו שצריך. אנחנו מציעים גם מרכז גמילה עם לינה, גם טיפול יומי למי שהשתחרר וגם טיפולי חירום בבית למי שזקוק להם".
מה את מביאה מהניסיון שלך, כמכורה לשעבר, למרכזים האלה?
"דווקא המטפלים שפחות עזרו לי היו אלה שהגיעו עם שיטת טיפול קלאסית, ששאלו 'מה הנקודה ששברה אותך?' או 'איך את מרגישה מול זה?'. מי שנכנסו איתי לעומקי הנפש היו אלה שהתמחו בשיטת CBT ו־NLP. ברוב מרכזי הגמילה כל המטפלים הם מכורים לשעבר, אבל אני רוצה שיהיו בבתים שלנו רק 15% מטפלים שהיו מכורים, וכל השאר אנשים מקצועיים עם השכלה ספציפית".
מה החזון?
"השאיפה היא לקבל אישורים להקמת כמה שיותר בתים למכורים. אנחנו לא מבקשים כסף, רק שייתנו לנו אישורים, ואנחנו נביא את המימון ואת אנשי המקצוע הכי טובים. לצערי, הביורוקרטיה עובדת לאט.
"מעבר לזה, אני מוצאת שיש חשיבות רבה לליווי ולטיפול שאנחנו מציעים למשפחות של המטופלים. כשאני הייתי חוזרת ממרכז הגמילה לביקור בבית, הוריי היו בחרדות שמשהו ישתבש. בסוף הטיפול שלי עברו הוריי את התהליך יחד איתי, ואמא שלי למדה את שיטת 12 השלבים. משפחות צריכות לדעת איך להתנהל בימים שאחרי מרכז הגמילה".
מי שיבוא אלינו יקבל טיפול
"מרכזי האיזון שלנו הוקמו לאחר שעברנו שנים של גיהינום", אומר שמעון מנחם, אביה של רון. "ראיתי את הבת שלי מגיעה למשקל כזה שתכף היא גומרת את החיים, ובבית החולים אמרו לנו שאין מקום וביקשו לחזור עוד חצי שנה. "אתה חסר אונים, מתחנן על החיים שלך, אבל אתה רק עוד אחד מ־200 אלף הורים".
גם כיום המצב לא הרבה יותר טוב, אומר מנחם, שלטענתו הציע למשרד הבריאות להקים עוד 20 מרכזים על חשבונו ובלבד שיינתנו האישורים המתאימים, אך שום דבר לא התקדם.
"צריך להבין שלבתי האיזון שלנו מגיעים אותו חייל שנשרפו לידו חברים בטנק או אבא שאיבד את הבן שלו במלחמה - הם לוקחים סמים כדי לשכוח, הם שותים אלכוהול, הם בולעים כדורים מפה עד לירח", הוא מסביר. "אמרתי לרון: 'אני לא מוכן שמישהו יבוא אלינו ולא יקבל טיפול, גם אלה שקופת חולים, משרד הבריאות או הביטוח הלאומי לא משלמים להם".
ומי שלא יכול לממן את השהות?
"אמנם למרכזים שלנו יש מודל עסקי למטרות רווח, אבל אין מצב שמישהו לא ייכנס כי הוא לא יכול לשלם. נמצא להם פתרון, נלך לקראתו, תוכנית המימון שלנו מאפשרת פריסת תשלומים".
