מיכל דוברובינסקי, דוקטורנטית למדעי המוח, בת 31 מתל אביב. המסלול שלי: אוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון בביולוגיה־פסיכולוגיה עם דגש במדעי המוח, תואר שני בפקולטה לרפואה (מסלול מדעי העצב), דוקטורט במכון לחקר הפסיכדליה של אוניברסיטת תל אביב בבית החולים איכילוב. וגם: מנגישה מדע, מרצה ומגישת "בריין סיסטר" ב־Be.po, בית הפודקאסטים של ynet
מה את חוקרת? "הדוקטורט שלי במדעי המוח מתמקד בחומרים פסיכדליים ומורכב משני פרויקטים מרכזיים. המחקר הראשון, שנערך בשיתוף שפת המחול גאגא (שפיתח אוהד נהרין. ג"ה), בוחן כיצד פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות הזיה, משפיע על הגמישות המוחית ועל היכולת שלנו ללמוד תנועה וריקוד. המחקר השני, שהוא ממש הבייבי שלי, עוסק במיקרו־פנומנולוגיה, שזו שיטה לחקר החוויה האנושית הסובייקטיבית דרך מילים. שם אני חוקרת חוויות מאתגרות ובאופן ספציפי את המכניקה של 'הפחד להשתגע' שעולה לעתים בזמן טריפ פסיכדלי".
למה בחרת לחבר דווקא בין פטריות לגאגא? "מחקרים מראים שלפסילוסיבין יש יכולת לעודד גמישות מוחית, כלומר ליצור קשרים חדשים במוח ולהגביר את יכולת הלמידה. יש לחומר עוד איכויות, כמו למשל לחזק את החיבור של האדם לגוף שלו ולעורר אמפתיה. רצינו לבדוק אם בחלון ההזדמנויות הזה - שבו המוח גמיש יותר ויש חיבור שנוצר בין האדם לגוף שלו - האדם יכול להטמיע טוב יותר מיומנות מוטורית מורכבת כמו למשל ללמוד ריקוד.
בחרנו בגאגא כי היא לא סתם תנועה, היא שפה. אוהד נהרין מגדיר אותה ככזו מכיוון שההנחיות בה מועברות דרך דימויים מילוליים. לא אומרים לך 'תזיזי את היד', אלא 'דמייני שעמוד השדרה שלך הוא נחש מתפתל'. את עוברת תהליך מול עצמך של תרגום הדימוי לתנועה, ולתנועה שנוצרת יש איכויות של אימפרוביזציה, שהיא למידה והטמעה ברמה הגבוהה ביותר".
איך בודקים את השפעת הפטריות על האדם? "אנחנו נותנים למשתתפים פסילוסיבין שסונתז במעבדה, סורקים את המוח שלהם, מודדים את התנועה שלהם ומצלמים אותם לאורך התהליך - גם בהתחלה, גם לאחר נטילת הפסילוסיבין או הפלסבו וגם בסוף, כדי לבחון את השינוי של האדם ביחס לעצמו".
"בדקנו אם יש איכויות דומות בין החוויה הפסיכדלית לריקוד. בשני הממדים האלה את נדרשת לשים בצד את העולם החיצוני ולצלול לתוך עצמך"
המחקר עדיין בעיצומו, אבל מה המשתתפים מספרים בינתיים? "הם מדווחים על דברים שונים ממה שציפינו למדוד באופן ישיר. משתתפים מספרים שהם מרגישים יותר בנוח במרחב ופחות שופטים את עצמם מנקודת המבט של האחר. זה מרתק, כי אחת המטרות שלנו הייתה לבדוק אם יש איכויות דומות בין החוויה הפסיכדלית לריקוד. בשני הממדים האלה את נדרשת לשים בצד את העולם החיצוני ולצלול לתוך עצמך. בריקוד, אם תשפטי את עצמך בכל רגע לפי 'איך זה נראה', לא תצליחי להשתחרר. בסוף המטרה שלנו, בשיעור גאגא וגם בחיים, היא לתרגל את הגמישות שבתנועה בין הבפנים לבחוץ".
הפרויקט השני שלך צולל למקום אחר לגמרי: הפחד להשתגע. איך בכלל חוקרים דבר כזה במעבדה? "בעולם המחקר נוטים לחקור חוויות כאלה בכלים כמותיים, כמו שאלונים שחוקרים חוויה פסיכדלית שבהם המשתתף מדרג מ־1 עד 10 עד כמה הוא חווה חוויה מיסטית".
אבל איך אפשר למדוד חוויה כזאת במספרים? "השיטה שלמדתי, מיקרו־פנומנולוגיה, שואלת איך חוקרים חוויה. אני עובדת עם מילים וראיונות עומק, שואלת מה זה להשתגע עבורך, כי ה'להשתגע' שלי ושלך נראה אחרת לגמרי. אני מזמינה אנשים להעלות בתודעה את הרגע המדויק שבו עלה בהם הפחד להשתגע ומנסה לבחון מה קרה שם שבריר שנייה לפני כן. הרבה אנשים מתייחסים לפחד כאל משהו שצץ פתאום, ברגע אחד. אני רוצה להראות שזה לא פתאום, שיש שם מנגנון פנימי עדין שאפשר לפרום ולהבין".
ומה קורה כשמבינים את המנגנון הזה? "כשמפתחים היכרות אינטימית עם המנגנון, הדברים נהיים פחות פתאומיים ופחות מאיימים. המחקר שלי נשען,
בין היתר, על מחקר מרתק בתחום האפילפסיה. חוקרת ראיינה אנשים שעברו התקפים, שנחווים כדבר פתאומי לחלוטין, וגילתה ש־12 שעות לפני ההתקף משתתפים חוו תחושת ריקנות. איך התחושה הפסיכולוגית קשורה להתקף אפילפטי? היא ראתה קשר וביקשה לבחון אם התחושה של הריקנות מעידה על שינוי מסוים במוח. ברגע שהם למדו לזהות את הריקנות הזו, ההתקף הפסיק להפתיע אותם.
"זה נכון גם לחיים הרגילים שלנו מחוץ לעולם החומרים הפסיכדליים. למשל, כשאנחנו עובדות ופתאום קורסות, מה זה הפתאום הזה? זה אומר שהדיבור הפנימי שלנו התרחש עוד קודם, פשוט בקול שקט מדי. ככל שנפתח יכולת להקשיב לעצמנו, נלמד לתפוס את עצמנו רגע לפני הקריסה".
אז הפחד להשתגע הוא לא רק סיפור פסיכדלי, הוא קשור ליחסים שלנו עם עצמנו ועם החברה. "לגמרי. חומרים פסיכדליים לא מייצרים שום דבר יש מאין, הם פשוט חושפי תודעה. הם מאפשרים לנו לראות חלקים עדינים שקיימים בנו ממילא. היחסים שלנו כבני אדם עם השפיות שלנו הם עניין עדין מאוד, בעיקר בגלל ההיבט החברתי. אנחנו חיות בחברה עם נורמות מוטמעות שלפיהן אנחנו אמורות להתנהג. הפחד להשתגע מועצם לעתים קרובות דווקא כשנמצאים בחברה וחוששים ש'רואים עלינו'. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט אמר: 'זה עונג להתחבא, אך אסון לא להימצא'. ברגע נתון אנחנו מחזיקים בשני רצונות מנוגדים שמתעוררים בבת אחת: אנחנו רוצים שלא יראו אותנו, ובו־זמנית רוצים שיראו אותנו ויחפשו אותנו".
"כשאנחנו עובדות ופתאום קורסות, מה זה הפתאום הזה? הדיבור הפנימי שלנו התרחש עוד קודם, פשוט בקול שקט מדי"
בתחילת כל פרק ב"בריין סיסטר", הפודקאסט שלך ב־Be.po (מבית ynet), את אומרת ש"מדע הוא כמו אהבה, יש לו כוח לגרום לנו להכיר ולאהוב את עצמנו". כחוקרת מוח זו המטרה שלך - לעזור לאנשים להכיר ולאהוב את עצמם? "כשהתחלתי ללמוד על המוח ראיתי איזה אפקט רגשי יש לזה עליי. ההיכרות עם המנגנונים האלה היא לא אירוע אינטלקטואלי, זו דרך להכיר את עצמנו ולפעול כלפי עצמנו בחמלה. מדע הוא דבר מגניב, אבל השפה שבה מדברים אותו היא של מאמרים ומילים מורכבות באנגלית. רציתי להנגיש את המדע לקהל הרחב, ופתחתי לפני שלוש שנים את הפלטפורמה באינסטגרם שנקראת 'בריין סיסטר', שהיא האלטר אגו שלי, והתחלתי פודקאסט שבו אני מראיינת אנשים שמקדישים את החיים שלהם למדע ולחקר החוויה האנושית. עכשיו עלתה העונה השנייה ב־ynet. בסוף, כשאת נותנת לאנשים הכרה ונרמול לחוויה שלהם, גם לפחדים הכי עמוקים שלהם, זו אהבה".
הערת שוליים
מה היית עושה עם מלגה של מיליון דולר? "הייתי משקיעה במחקר על טיפול בפסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה) במקרי דיכאון עמיד לטיפול. זה מצב שבו אנשים עשו הכול - תרופות, פסיכותרפיה ועוד - והם עדיין בדיכאון, עם סבל מתמשך וסיכון לאובדנות. בשנים האחרונות רואים תוצאות מעוררות תקווה במחקרים על פסילוסיבין. אני לא מדברת על תרופת פלא אלא על הבנה: למי הוא באמת מתאים, איך הופכים את ההשפעה שלו לעמוקה ומתמשכת ואיך דואגים שהוא יגיע למי שצריך אותו. זו יכולה להיות נקודת מפנה בטיפול בדיכאון עמיד ובכלל במשבר בריאות הנפש".