בהריונה הראשון, ב־2019, חוותה פרופ' אלה קון־שורץ (38) לידה שקטה. בשבוע ה־22 להיריון התגלה מום קשה בשלד העובר והיה ברור שצריך להפסיק את ההיריון. אילו התינוק היה נולד, הוא לא היה שורד.
"קיבלתי חומר שהפסיק את פעולת הלב של העובר ואושפזתי", היא מספרת. "בעלי, דורון, היה לידי כל הזמן. כשהעובר החליק החוצה מגופי, לא רציתי לראות אותו. ערכנו טקס וקברנו אותו. כדי להתמודד עם הצער הלכנו לטיפול. מחקרים מראים שלידות שקטות יכולות לגרום ליותר קושי או דווקא לחיזוק הקשר הזוגי. אנחנו היינו מאוד ביחד בזה.
"עד שילדתי את בתנו הבכורה, עדן (היום בת שלוש וחצי), היה לי קשה מבחינה נפשית. כשהריתי אותה שמחתי מאוד, אבל בהיריון עצמו הייתי מלאת חרדה. הרגשתי ששום דבר לא ודאי ובכל רגע משהו עלול להשתבש. לא הסכמתי לתת לה 'שם בטן' ורק כשהיא נולדה קנינו ציוד. הלידה של 'ילדת הקשת' שלי (כינוי לילדים שנולדים אחרי לידה שקטה, צ"ר) ריפאה אותי. שום דבר לא היה יכול לשפר את הרגשתי יותר מאשר ללדת אותה. למשפחה הצטרפה גם לוטם, היום בת שנה וחצי".
מאז שהפכה לאמא הטרידה אותה השאלה אם העובדה שבנותיה נולדו לאחר לידה שקטה תהיה משמעותית לקשר העתידי ביניהן.
כראש התוכנית לתואר שני בגרונטולוגיה (מדעי הזיקנה) והמרכז הרב־תחומי לחקר הזיקנה באוניברסיטת בן־גוריון, החליטה לחקור את הנושא. המחקר בחן את השפעתו של אובדן היריון על מערכת היחסים בין האם לילדיה החיים בשנים מאוחרות, ופורסם לאחרונה בכתב העת Journal of personal and social relationships.
"עולם המחקר עסק עד כה בשנים הראשונות לאחר אובדן ההיריון, אבל פחות ידוע על השפעותיו המתמשכות, במיוחד ככל שההורים והילדים מתבגרים", אומרת קון־שורץ. לכן החליטה לחקור את ההשלכות של אובדן היריון שנים ועשורים אחריו. מה השפעתו על מערכת היחסים עם הילדים החיים הבוגרים, הן כאלה שנולדו לפני אובדן ההיריון והן כאלה שנולדו אחריו.
המחקר בחן מדגם של 1,145 משתתפות מגיל 50 (גיל ממוצע: 68), מחציתן חוו לידה שקטה ומחציתן היו קבוצת השוואה עם משתני רקע דומים. המדגם נלקח מתוך נתונים של סקר הבריאות והפרישה באירופה (SHARE). ממצאיו הראו כי נשים שעברו לידה שקטה נטו במידה רבה יותר לציין את ילדיהן החיים כאנשים הקרובים להן ביותר. הממצא המרכזי הראה שנשים שחוו לידה שקטה דיווחו על קרבה רגשית גבוהה יותר לילדיהן מאשר נשים שלא חוו זאת.
"הממצאים עשויים לתת תקווה להורים שחוו לידה שקטה", מציינת קון־שורץ. "כאשר הטרגדיה מתרחשת קשה לחשוב על תוצאות חיוביות לטווח ארוך. לאור המחקר ניתן לצפות למערכת יחסים רגשית קרובה יותר עם הילדים החיים, בשלבים מאוחרים יותר ולאורך שנים ארוכות. ייתכן שההורים פחות לקחו את הילדים כ'מובנים מאליהם', לנוכח הקושי שחוו".
מה התוצאה המעשית של הממצאים?
"הם תומכים בצורך בהתערבויות ובמערכות תמיכה המטפלות לא רק באבל המיידי של אובדן ההיריון, אלא גם בהשלכות ארוכות הטווח על חוויית ההורות
