בדצמבר 2023 הגיעה ליאת אורן וקס עם בנה יהונתן לישראל, שבה נולדה וגדלה ושאותה עזבה לרילוקיישן שש שנים קודם לכן. כשעזבה את הארץ ועברה לארצות הברית הייתה נשואה לאהובה יגאל וקס, אמא ליהונתן בן השלוש ומלאה בהתרגשות וציפייה למשרה הנחשקת שחיכתה לה שם. במהלך התקופה הזו נטרפו הקלפים בחייה: בקיץ 2023 היא התגרשה ונשארה לגור בבוסטון עם בנה. יגאל חזר לישראל, למושב נתיב העשרה, שבו בנו את ביתם המשותף אך לא הספיקו לגור בו.
ב־7 באוקטובר, כשפלשו למושב מחבלי החמאס, יצא מולם יגאל עם מצ'טה שרכש בטיול בדרום אמריקה, אך לא היה לו סיכוי. הוא נרצח על האדמה שאותה כל כך אהב.
"באותו יום, כשהתעוררתי בבוסטון, בצהריים לפי שעון ישראל, שמעתי שיש פלישה של מחבלים ליישובי העוטף, כולל נתיב העשרה", היא נזכרת. "האינסטינקט הראשוני שלי היה להתקשר ליגאל. היום אני יודעת שהוא כבר לא היה בחיים. זמן קצר אחר כך אחי, שהוא אדם דתי וגר בעוטף, התקשר והודיע לי שיש מלחמה בישראל ושיגאל ואחיו עמית נרצחו. הרגשתי שאני מתעלפת. כשהתחלתי לעכל מה קרה הבנתי שבעצם החלום שלי, שיגאל יתעשת ויחזור אלינו ושנשוב להיות משפחה, נגמר. הבנתי גם שאני צריכה להגיד לילד שלי שקרה לנו אסון נורא, שאבא שלו נרצח. הלב של שנינו נשבר לרסיסים".
מקריית גת לניו יורק
היא בת 51, גרושה ("שמרגישה נשואה"), מתגוררת כיום בנס ציונה ועובדת כיועצת זוגית ומגשרת. נולדה בקריית גת, בת שנייה מבין ארבעה ילדים, שירתה כמש"קית ת"ש ובהמשך עשתה תואר ראשון בניהול משאבי אנוש באוניברסיטה הפתוחה. "זמן קצר אחרי השחרור מהצבא התחלתי לעבוד באינטל בקריית גת. עבדתי שם עשר שנים, שבמהלכן יצאתי לשלוש שנות רילוקיישן באנגליה ובארצות הברית. לאחר שסיימתי תואר שני במשפטים (בקריה האקדמית אונו) הצטרפתי לחברת 'פז' וניהלתי את תחום הטכנולוגיות ומשאבי האנוש", היא מספרת. "בשלב מסוים, במערכת זוגית שהסתיימה, הריתי ונהייתי אם יחידנית לעידו, אך בגיל חמישה חודשים הוא מת מוות בעריסה אצל המטפלת. עברתי שבר גדול ועד היום אני מתקשה לדבר עליו".
בגיל 36 הכירה בהופעה את יגאל וקס מנתיב העשרה, גרפיקאי ואיש אדמה שהיה אז בן 41, גרוש טרי ללא ילדים. "מבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון וראיתי בו את מי שיתקן את לבי השבור, מה שהוא אכן עשה. אחרי חודש הוא הציע לי נישואים וחצי שנה אחר כך נישאנו. אחרי תקופה קצרה עברנו לדירה שכורה בנתיב העשרה, ובמקביל התחלתי לעבוד בחברת ייעוץ ישראלית שניהלה פרויקטים בחו"ל. יגאל, שהיו לו ידי זהב, עבד בנגרייה ולמד בניית אתרים".
כשנתיים אחרי שנפטר בנה עידו, נולד לה וליגאל יהונתן (היום בן 13). "אני הייתי בת 37 ויגאל בן 42. פתאום היה לי שותף לדבר הענק הזה. הכול נצבע בצבעים אופטימיים. היינו מאושרים. התחלנו לבנות בית בנתיב העשרה, על שטח אדמה שקיבלנו מהוריו, אחי הקבלן בנה אותו, ולצערי לא הספקנו לגור בו. לקראת סיום הבנייה פנו אליי מחברה בניו יורק בהצעת עבודה מפתה. אחרי שהייתי שנה על הקו עברנו כמשפחה לניו יורק, כשלשנינו ברור שישראל היא הבית.
בבית הספר של יהונתן בבוסטון שרפו דגלי ישראל, זרקו עליו עוף בארוחת הצהריים וקראו לו 'חתיכת יהודי!'. הוא אמר: 'אמא, אני רוצה לחזור לישראל'"
"בניו יורק התחיל שלב מדהים בחיינו. זה נתן בוסט לזוגיות ולמשפחה. ניסינו להביא לעולם עוד ילדים, ולצערי איבדתי שלושה הריונות. אחרי שנתיים וחצי מדהימות שם הציעו לי עבודה בחברה אחרת בבוסטון ועברנו בתחילת 2019. יהונתן התחיל שם כיתה א', ויגאל, שהייתה לו אזרחות אמריקאית, עבד כמפקח בנייה. בשלב מסוים הצעתי לו לחזור לישראל, אבל הוא אמר שטרם מיצה את ארצות הברית. ואז אמו חלתה ויגאל נסע ארצה כדי להיות איתה ועם המשפחה. כשחזר אלינו הוא היה שונה. עברנו משבר זוגי גדול. בספטמבר 2020, בעיצומה של הקורונה, הוא עזב את הבית, טס לישראל ומאז לא חזר. אני הייתי בטוחה שמדובר במשבר שיעבור, שהוא יתעשת וישוב אלינו, אבל כשהיה בישראל הוא פתח בהליך גירושים חד־צדדי. כחודשיים לפני 7 באוקטובר 2023 נאלצתי להסכים לגט".
ליאת נשארה בבוסטון עם יהונתן, שהיה אז בן תשע וחצי, "עדיין בתקווה שיגאל יחזור אלינו", היא מדגישה. "יהונתן ויגאל היו מאוד מחוברים אחד לשני והילד חווה את המשבר בינינו כנטישה וכעס מאוד. בחודשים הראשונים הם היו בקשר, אבל בהמשך הוא הפסיק לדבר עם אביו, אף שניסיתי לדבר על לבו", היא מוחה דמעה, מה שיקרה פעמים רבות במהלך השיחה. "כשנודע לנו שהוא נרצח, ישבנו עליו שבעה ועשינו אזכרה. יהונתן אמר עליו קדיש כמעט שנה".
את הטבעת הורדתי לאחרונה
חודשיים וחצי לאחר האסון הגיעו ליאת ויהונתן ארצה. תחת אישור צבאי עלו לקברו של יגאל בנתיב העשרה ונפרדו ממנו. "זה ריסק אותנו", היא אומרת. "אנשים חושבים שאם כתוב לך גרושה בתעודת הזהות, לא כואב לך. זה כל כך רחוק מהמציאות. מניסיוני, ההתמודדות היא בדיוק אותו הדבר. אני ויגאל לא היינו ביחד מאז 2021, אבל מעולם לא עזבה אותי התקווה שנשוב להיות משפחה. התקווה הזו נמוגה, אבל הלב שלי עדיין איתו. את טבעת הנישואים שלי הורדתי רק לאחרונה".
עם שובם לבוסטון, בפברואר 2024, הרגישו את גל האנטישמיות שהגיע גם לבוסטון. "היו צעדות פרו־פלסטיניות, בבית הספר של יהונתן שרפו דגלי ישראל, הרביצו לחבר שלו, על יהונתן זרקו עוף בארוחת הצהריים וקראו לו 'חתיכת יהודי!' כגנאי ועוד. זמן קצר אחר כך הוא אמר: 'אמא, אני רוצה לחזור לישראל'. אני תמיד רציתי לחזור, אבל הפעם יהונתן הוא זה שדחף אותי לכך. כשסיים את שנת הלימודים חזרנו".
מה חיכה לכם פה?
"שום דבר. חזרנו הנה בלי בית, ליהונתן לא הייתה שפה, ואני עזבתי כהונה כסמנכ"לית משאבי אנוש בחברה אמריקאית גדולה בלי לדעת מה אעשה כאן. באנו לנס ציונה, לגור ליד אחותי הקטנה שמאוד עוזרת לי, והמשימה החשובה ביותר הייתה לדאוג לקליטה של יהונתן. שכרתי לו מורים פרטיים, הוא למד קרוא וכתוב בעברית, התקבל לכיתה מדעית ורכש חברים. היום הוא עוסק בספורט, מנגן בפסנתר ומצטיין בלימודים. יש לו המון עיסוקים וחיים מלאים".
5 צפייה בגלריה
"יגאל ואני לא היינו ביחד מ־2021, אבל לא עזבה אותי התקווה שנשוב להיות משפחה". עם יהונתן
(צילום: אלבום פרטי)
ואת?
"אני חיכיתי לזמן שלי, ולקראת גיל 50, אחרי שסייעתי לו להשריש פה שורשים, הבנתי שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש. למדתי גישור וייעוץ זוגי, ובתחילת השנה פתחתי קליניקה בשם The Bridge (הגשר) – דימוי שמנחה את העבודה שלי. אני מאמינה שזוגות שמגיעים אליי צריכים עזרה במעבר ממקום של תקיעות למקום של תנועה, מחוסר תקשורת להבנה, ממקום של כאב למקום של יציבות הקשר".
הנישואים שלך התפרקו בניגוד לרצונך. את מאמינה שתוכלי לייעץ לאחרים איך לצאת ממשבר?
"בדיוק משם זה מגיע. בחיי האישיים לא הצלחתי, אבל מהמקום שבו נכשלתי ברמה האישית, לקחתי על עצמי את המשימה להבין איפה האחריות שלי בכישלון. האמונה שלי כיום היא שתמיד אפשר לבנות גשר טוב יותר".
ואם מגיע אלייך זוג שעל פניו נראה כי אין לו מוצא אלא להפריד כוחות, איך את עוזרת?
"הגישה שלי היא שגם אם ההחלטה היא להיפרד, אנחנו נפרדים מהזוגיות, אבל לא מהמשפחה. הזוגות שלי עוברים איתי תהליך שאני קוראת לו 'משפחה בשני בתים', שבו יש שמירה מכוונת ומיוחדת של התא המשפחתי".
לא נתקלת בהיסוס מצד המטופלים כשנודע להם על מצבך המשפחתי?
"אף אחד מהמטופלים לא שאל אותי על כך. כשיש לנו סטטיסטיקה שבה יותר מ־40% מהזוגות בישראל מתגרשים, סביר להניח שזה לא פוסח גם על מטפלים ויועצים, וזה פחות רלוונטי. אם אי פעם שאלה כזו תתגלגל אליי, אגיד שגם אני עשיתי טעויות ושמה שחשוב בהסתכלות שלי זה מה למדתי ומה אני עושה עם זה".
חוסר שוויון בין אלמנות לגרושות
כשחזרה ארצה עם בנה, מצאה ליאת את עצמה במאבק מול רשויות המדינה על הזכויות שמגיעות למשפחות של קורבנות 7 באוקטובר, בדגש על הכרת המדינה במעמדן של גרושות שהתאלמנו ויתומים להורים גרושים. "הייתי בפגישה עם עובדת סוציאלית בביטוח הלאומי. הסבירו לי מה מגיע לי כאלמנת נפגע פעולת איבה, והתבקשתי למלא טופס תביעה לתגמולים. העובדת הסוציאלית הוציאה חוברת עבה, הושיטה לי ופתאום אמרה: 'רגע, את לא אלמנה. את גרושה!' והוציאה חוברת אחרת, דקה. שאלתי אותה מה ההבדל והיא אמרה: 'קחי את שתיהן ותעברי עליהן'. כשקראתי, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את חוסר השוויון בין אלמנה ובין גרושה שהיא אמא לילד יתום מפעולת איבה. זה נראה לי לא הגיוני: אנחנו משפחה שכולה. איבדנו את האדם הכי חשוב לנו, עברנו בדיוק אותה טלטלה, כאב ואבל, אבל מתייחסים אלינו אחרת, כי בתעודת הזהות לה כתוב אלמנה ולי כתוב גרושה. פתאום ראיתי את הפער העצום והלא צודק. זה התבטא בשטח בעוד המון דברים".
מה למשל?
"כשמילאתי טופס לארנונה עניתי בחיוב לשאלה אם אנחנו משפחה שכולה. התבקשתי להביא אישור מביטוח לאומי ונעניתי בשלילה, כי אני גרושה ולא אלמנה. לאחרונה הוזמנתי להשתתף בקורס כתיבה יוצרת, אבל יום לפני פתיחתו ביטלו את השתתפותי. 'הבנו שאת גרושה וזה רק לאלמנות', נאמר לי. הרגשתי השפלה, כעס, כאב ואכזבה על שכך מקטלגים אותי".
אבל את באמת גרושה. קשרי הנישואים שלך עם יגאל ז"ל הסתיימו רשמית כחודשיים לפני שנרצח. אז למה בעצם מגיעות לך זכויות של אלמנה?
"אני אומרת שאין דבר כזה שהפסקנו להיות משפחה. אני, יגאל ויהונתן היינו משפחה, והמשפחה ממשיכה להתקיים גם אם המבנה שלה השתנה. זה לא משנה, בטח לא ב־2026, כשיש משפחות מכל סוג שהוא. בנוסף, אנשים חושבים שאם אתם גרושים או גרושות כבר הסדרתם את כל העניינים הכספיים. ביני ובין יגאל לא היה הסכם חלוקת רכוש, דמי מזונות – כלום. ויש כמוני הרבה. ושאלת השאלות - למה זה אמור להשליך על הבן שלי? לדוגמה, ביטוח לאומי מעמיד לזכות יתומים סכום מסוים להנצחת ההורה שנרצח ב־7 באוקטובר. יהונתן, מאחר שהוא בן של גרושה ולא של אלמנה, זכאי למחצית מהסכום שמקבל ילד שאמו אלמנה".
מה עשית בנושא?
"אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי ארגונים כמו 'חמניות – הארגון הלאומי לילדים שאיבדו הורה, אלמנות ואלמנים', 'משפחה אחת' וארגון נפגעי פעולות איבה, שנותנים לנו סל שלם של תמיכה נפשית ועזרה אמיתית. כשהבנתי שלא אוכל להילחם לבד על זכויותינו, יצרתי קשר עם גרושות וגרושים אחרים של נפגעי 7 באוקטובר, ויחד עם ארגון 'חמניות' וארגון נפגעי פעולות איבה, פנינו לכנסת. בדצמבר 2025 הועבר ביוזמת ח"כ אופיר כץ (ליכוד) תיקון לחוק נפגעי פעולות איבה ובו נוספו סעיפים הנוגעים לגרושים/גרושות, פרודים/פרודות, על הגדלת התגמול החודשי ליתום, זכאות זמנית לסיוע בדיור ומתן תקציב חד־פעמי לרכישת רכב".
"בחיי האישיים לא הצלחתי בזוגיות, אבל מהמקום שבו נכשלתי ברמה האישית, לקחתי על עצמי את המשימה להבין איפה האחריות שלי בכישלון"
בכמה גרושים/גרושות מדובר בפועל?
"35 משפחות כאלה. לפי החוק, האלמנות קיבלו הטבות נוספות. אני שמחה בשבילן, אבל איפה אנחנו? זה לא אבסורד שלא נקבל את הזכויות שמגיעות לנו?".
עכשיו, אחרי שכבר תוקן החוק, מה עוד חסר לכם?
"מדובר אמנם בשינוי היסטורי, כי לראשונה הוכרו גם גרושים וגרושות במסגרת חוק נפגעי פעולות איבה, אך למעשה בתיקונים האלה שמו פלסטר על הבעיה. אין השוואת זכויות. עדיין יש אפליה של ילדים שאיבדו הורה, רק כי ההורים התגרשו. יהונתן וילדים כמוהו מקבלים בעצם עונש על עונש. אנחנו ממשיכים במאבק, אבל ככל ש־7 באוקטובר מתרחק, כך גם הקול שלנו הולך ונחלש, והמדינה בונה על זה".
