ביום רביעי הקרוב, אלא אם תושג הפסקת אש מפתיעה, תציין ישראל את היום ה-600 למלחמת "חרבות ברזל" ולשהותם של 58 חטופים בשבי חמאס ברצועת עזה - מספר עגול וקשה לתפיסה - ותהפוך למלחמה הארוכה בתולדות ישראל. המלחמה פרצה ב-7 באוקטובר 2023 בחדירת אלפי מחבלי חמאס מרצועת עזה לעוטף. מאז נאלצה ישראל להתמודד עם חזיתות נוספות – לבנון, סוריה, איראן, עיראק ותימן – בנוסף לטרור ביהודה ושומרון, ונפלו 858 חיילים לצד 934 אזרחים וזרים שנרצחו.
הכותרת
כיבוש או תפיסת שטחים כמו ביו"ש? אלו התוכניות למבצע בעזה
19:22
ישראל ידעה מלחמות קצרות מאוד, שהסתיימו תוך ימים בניצחון מוחלט, כמו במלחמת סיני ב-1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967. מנגד, היו מלחמות שהתארכו זמן רב כמו מלחמת העצמאות, שפרצה חצי שנה לפני קום המדינה והסתיימה אחרי 629 ימים – בעקבות הישגי צה"ל בחזיתות השונות. מלחמת "חרבות ברזל" עלולה להיות ארוכה יותר ממלחמת העצמאות בעוד קצת יותר מחודש, כשהלחימה נמשכת ברצועת עזה, במקביל לשיגורי טילים בליסטיים מתימן ופיגועי טרור ביהודה ושומרון.
מלחמת העצמאות - 1949-1947
מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור או מלחמת הקוממיות), פרצה ב-30 בנובמבר 1947, יום לאחר החלטת האו"ם 181 על חלוקת ארץ ישראל. ההתקפה המאורגנת הראשונה הייתה כמה שעות לאחר ההכרזה באו"ם, כשערבים תקפו אוטובוסים שבהם נסעו יהודים ליד פתח תקווה ורצחו שבעה נוסעים. המלחמה הסתיימה ב-20 ביולי 1949, בחתימת הסכם שביתת הנשק האחרון עם סוריה. במהלך מלחמת העצמאות נהרגו ונפלו כ-6,000 יהודים, מתוכם כ-4,000 חיילים וכ-2,400 אזרחים. מדובר היה בכאחוז מאוכלוסיית היישוב היהודי באותה תקופה.
9 צפייה בגלריה
אימונים במהלך מלחמת העצמאות
(צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון (שירות מפות וצילומים בצה"ל).)
אפשר לחלק את מלחמת העצמאות לארבעה שלבים:
שלב א' - "מלחמת האזרחים" שנמשכה עד תום המנדט הבריטי. בתקופה זו התמודדו כוחות היישוב עם ערביי ארץ ישראל, שהסתייעו במתנדבים מארצות ערב. יש המחלקים שלב זה לשניים - שלב הבלימה, ושלב מתקפת הנגד.
שלב ב' – ב-15 במאי 1948, למחרת הכרזת המדינה, פלשו לישראל צבאות סדירים של מדינות ערב. שלב זה הסתיים בהכרזת ההפוגה הראשונה ב-11 ביוני 1948.
שלב ג' - קרבות עשרת הימים ביולי 1948. לאחר ההפוגה הראשונה במלחמה הצליח צה"ל לשפר את מצבו, פרט לאזור לטרון. לאחר תקופת הלחימה הקצרה יחסית הגיעה הפוגה נוספת.
שלב ד' - המשך המלחמה, החל במבצע יואב ב-15 באוקטובר 1948 ועד לסיומה בהסכמי שביתת הנשק.
בעקבות הצלחות צה"ל בחזית הדרום באוקטובר-דצמבר 1948, הודיעה מצרים בתחילת ינואר על נכונותה לשאת ולתת עם ישראל על שביתת נשק. ההסכם נחתם ב-24 בפברואר 1949, והשאיר בידי המצרים את רצועת עזה.
ב-23 במרץ 1949 נחתם הסכם שביתת נשק עם לבנון, שבמסגרתו פינתה ישראל את השטחים שכבשה בדרום לבנון וחזרה לגבול המנדטורי. ב-4 באפריל נחתם ההסכם עם ירדן, שהשאיר בידי הממלכה ההאשמית את שטחי הגדה המערבית ואת ירושלים המזרחית (מלבד מובלעת ישראלית בהר הצופים). אלה סופחו מיד לירדן בלא התנגדות נמרצת מדי מצד ישראל. אזור נחל עירון (ואדי ערה), שהיה בידיים עיראקיות, נמסר לישראל.
ההסכם האחרון נחתם עם סוריה ב-20 ביולי 1949. הסורים חזרו לגבול הבינלאומי, והשטחים שהחזיקו בהם הוכרזו כמפורזים. בכך תמה למעשה מלחמת העצמאות אחרי 599 ימים.
מלחמת סיני (מבצע קדש) - 1956
במרוצת 1955, על רקע הידרדרות מתמשכת של המצב הביטחוני בגבולות ישראל (חדירה של חוליות פדאיון לביצוע פיגועים מזה ופעולות תגמול מזה), גברה ההכרה בצמרת הביטחונית של ישראל שמלחמה נוספת עם מדינות ערב בראשות מצרים היא בלתי נמנעת. המסקנה הייתה שמוטב לישראל לתקוף תחילה, וכך לבחור את המקום ואת הזמן ולא להמתין עד שתיאלץ להגיב על יוזמה ערבית.
ראש הממשלה דוד בן גוריון קבע שישראל לא תצא למלחמה בלא תיאום עם אחת המעצמות הגדולות, כמקור לנשק ולתמיכה מדינית, וכמשקל-נגד לתמיכה המדינית והצבאית של ברית המועצות במצרים ובסוריה. מי שעמדו לצד ישראל היו בריטניה וצרפת, שזעמו על מצרים שהלאימה את תעלת סואץ.
המלחמה פרצה ב-29 באוקטובר והסתיימה כעבור שמונה ימים - ב-5 בנובמבר. חצי האי סיני נכבש כולו, וצה"ל הוכיח את כוחו כזרוע המגן של מדינת ישראל. 172 חיילים נהרגו, שלושה חיילים הוכרזו נעדרים וחייל אחד נפל בשבי. אבדות המצרים אינן ידועות, אבל היו גדולות בהרבה. מניין השבויים בלבד היה כ-5,500.
בטווח הארוך יותר, ישראל קיוותה שמעתה תיפתח תקופה חדשה במזרח התיכון, שבה לא ירחף מעליה עוד איום מלחמה, אבל תקווה זו התבדתה. כעבור חודשים אחדים נכפה על בן גוריון לסגת מחצי האי סיני. עם זאת, ישראל נהנתה מ-10 שנים של שקט בגבולה הדרומי.
מבחינת בריטניה וצרפת, המלחמה הייתה כישלון מוחלט: לא עלה בידן להפיל את נשיא מצרים נאצר או להשתלט על תעלת סואץ, הן חשפו את עצמן ללחץ בינלאומי כבד, ואיבדו הרבה מיוקרתן בעולם הערבי ובמקומות אחרים. למעשה, מלחמתן בסואץ ציינה את שקיעת מעמדן כמעצמות קולוניאליות.
מלחמת ששת הימים – 1967
ב-4 ביוני 1967 החליטה ממשלת ישראל על יציאה למלחמת מנע למחרת היום, וצה"ל קיבל את פקודותיו. אחת המרכזיות בהן ניתנה לחיל האוויר ונקראה "מוקד". הייתה זו תוכנית מקפת, שפותחה במשך שנים, לתקיפת חילות האוויר של מדינות ערב בבסיסיהם כדי ליטול את השליטה באוויר. בבוקרו של 5 ביוני 1967 הלם חיל האוויר הישראלי בכוחות האוויר של צבאות ערב ובשדות התעופה שלהם, ובתוך שעות ספורות השמיד יותר מ-350 מטוסים על הקרקע ובקרבות אוויר; בקרבות אלה הופלו כ-20 מטוסים ישראליים, רובם באש נ"מ (נגד מטוסים).
9 צפייה בגלריה
הרמטכ"ל רבין וראש הממשלה לשעבר בן גוריון בהר הבית אחרי מלחמת ששת הימים
(צילום: gettyimages)
במלחמת ששת הימים נהרס כוחן הצבאי של מדינות ערב השכנות, מאות טנקים הושמדו או נלקחו שלל, יותר מ-15 אלף חיילי אויב נהרגו או נפצעו וכ-6,000 היו בשבי ישראל. לצה"ל היו 777 חללים ויותר מ-2,500 פצועים. ישראל זכתה במרחב תמרון והתרעה חשוב לאין ערוך, מיישובי הצפון הוסר איום ההפגזות הסוריות, מפעל ההטיה הערבי היה כלא היה, וירושלים שבה והייתה לעיר מאוחדת. בנוסף כבשה ישראל את סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן. בתוך ימים ספורים היא הכריזה רשמית על סיפוח ירושלים המזרחית לשטחה וקבעה כי העיר היא בירתה הנצחית.
תחושת האופוריה שאחזה בישראל הייתה מקבילתה המדויקת של האימה הקיומית ששררה בה לפני כן. ממדינה קטנה ומבודדת, מוקפת אויבים וחסרת בעלות ברית, שחרב ההשמדה מונפת על צווארה, הפכה ישראל בעיני עצמה, בתוך שישה ימים בלבד, ל"מעצמה אזורית" אדירה ששום סכנה צבאית ממשית אינה נשקפת לה עוד.
מלחמת ההתשה (השלב העצים) - 1970-1969
בתחילת מרץ 1969 הודיע נשיא מצרים נאצר שהוא מפר את הסכם הפסקת האש בין ישראל ומצרים שנחתם ביוני 1967. מייד לאחר מכן פתח צבא מצרים בהתקפות אוויריות ובהמטרת אש ארטילרית כבדה על מאחזי צה"ל לאורך תעלת סואץ.
ביסוד היוזמה המצרית עמדה ההנחה כי יתרונה בכוח אש ארטילרי (על פי ההערכה היא ירתה במהלך המלחמה פי 10 פגזים יותר מן הצד הישראלי) לאורך התעלה ורגישות החברה הישראלית לאובדן חיי אדם, יביאו לנסיגת צה"ל מקו התעלה. במהלך קרבות האש שהתפתחו בחזית נהרג הרמטכ"ל המצרי עבד-אל מונעם ריאד ב-9 במרץ 1969.
למעשה גם טרום מועד זה התנהלה לחימה מעת לעת לאורך הגבול: ב-21 באוקטובר 1967 הטביעו המצרים את המשחת "אילת" ובמהלך ספטמבר 1968 הם הפגיזו את מוצבי התעלה וגרמו אבדות רבות בצד הישראלי. אירועים אלה ואחרים הולידו מחלוקת לגבי מועד פתיחתה המדויק של מלחמת ההתשה.
ב-7 באוגוסט 1970 נכנסה לתוקפה הפסקת אש בתיווכה של ארה"ב. מצרים נענתה לבקשה להפסיק את האש משום שקיוותה שוושינגטון תכפה על ישראל את "תוכנית רוג'רס", ומשום שהמלחמה הממושכת התישה אותה. נשיא מצרים נאצר מת ב-28 בספטמבר 1970, זמן קצר אחרי שחתם על ההוראה להפסיק את האש. מיד אחר כך (למעשה, יום אחד לפני חתימתם הרשמית על הסכם הפסקת האש) הפרו המצרים את ההסכם בכך שקידמו טילי קרקע-אוויר לחזית התעלה. ישראל לא הגיבה והסתפקה במחאה דיפלומטית, וכך זכו המצרים ביתרון טקטי חשוב, שלימים הועיל להם רבות במלחמת יום הכיפורים.
למעשה, השלב העצים של המלחמה נמשך 526 ימים, אך יש שאומרים כי המלחמה פרצה כבר ב-11 ביוני 1967, כך שהיא נמשכה יותר משלוש שנים ושלושה חודשים - 1,153 ימים.
מלחמת יום כיפור - 1973
התאריך שנבחר להתקפה על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת ונשיא סוריה חאפז אל-אסד היה יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, מתוך הערכה שהתקפה דווקא ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי תפגע קשות במורל הישראלי. מלבד זאת היו שיקולים מסייעים, כגון אור ירח מלא ותנאי גאות נוחים לצליחה. המצרים היו צריכים לצלוח את תעלת סואץ, מכשול מים קשה שחלשו עליו מעוזים, תוך פריצת סוללות עפר גבוהות, להתמודד עם התגבורות הצפויות ולהגיע למערכה מקו התעוזים. גם מול הסורים עמד קו של מוצבים, שנמצאו ברובם בשטחים שולטים, והם נדרשו להתמודד עם צה"ל בשטח קשה מאוד ללוחמת שריון.
בישראל התקבלו ידיעות על הכוונה לפתוח במלחמה, ואור ל-6 באוקטובר הגיעה ידיעה מ"מקור שאין לפקפק בו" על כוונת מצרים וסוריה לתקוף את ישראל באותו יום. למרות כל האזהרות והמידע המודיעיני, ההפתעה הייתה מוחלטת. צה"ל לא היה מוכן כלל למלחמה. קווי המעוזים בתעלה וברמת הגולן היו מאוישים בדלילות, וכמוהם המערכים העורפיים (אם כי ברמת הגולן המצב היה מעט יותר טוב, לאחר שיגורה של חטיבת שריון לתגבור המערך).
9 צפייה בגלריה
אריאל שרון, משה דיין וחיים בר לב בסיני במלחמת יום הכיפורים
(צילום: דובר צה"ל באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון צה"ל במשרד הביטחון)
מחסני החירום של כוחות המילואים היו ריקים למחצה, ומצב המשמעת בכוחות הסדירים היה ירוד (לדוגמה, פקודת הכוננות שניתנה בערב החג לא הגיעה לכל המעוזים של קו בר לב, או לא בוצעה). בשעה 13:55 ביום כיפור, 6 באוקטובר 1973 נפתחה האש. רק אז הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר על גיוס מילואים מלא.
במלחמת יום הכיפורים - שנמשכה עד 24 באוקטובר (19 ימים) - נהרגו 2,569 חיילי צה"ל, כ-7,500 נפצעו ו-301 נפלו בשבי והוחזרו לישראל לאחר זמן מה. מהבחינה הצבאית הטהורה, ישראל יצאה מנצחת מן המערכה. בחזית הסורית עלה בידה להדוף את האויב ולחדור לשטחו, ובחזית המצרית הצליחה לכתר חלק גדול מכוחותיו ולחדור לעומק שטחו. כאשר נפסקו הקרבות, הייתה היוזמה בידיה.
אף על פי כן, ישראל יצאה מן המלחמה מוכה ופגועה. רבים מן המיתוסים שהישראלים האמינו בהם, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, נופצו בתוך ימים ספורים. האמון בהנהגה המדינית, ובמידה רבה מאוד גם בפיקוד צה"ל, היה כלא היה. התנדף הביטחון ביכולתה של ישראל לגבור בנקל על אויביה. צה"ל שנחשף לעיני הציבור בעקבות המלחמה היה שונה מאוד מצה"ל המנצח של 1967.
זמן קצר אחרי המלחמה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט העליון שמעון אגרנט כדי לחקור את המהלכים שלפני המלחמה ואת פעולות ההנהגה הצבאית בימיה הראשונים. אף שוועדת אגרנט נמנעה מלהטיל אחריות אישית על חברי ההנהגה המדינית, ובראשם ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, התפטרו השניים מתפקידיהם כעבור חודשים אחדים. הרמטכ"ל אלעזר הודח וכמוהו קצינים בכירים אחרים.
ישראל מצאה את עצמה במשבר מדיני, כלכלי וחברתי חמור. הבחירות הכלליות שנועדו להתקיים בעצם ימי המלחמה ונדחו ל-31 בדצמבר לא חוללו אמנם שינויים מרחיקי לכת ביחסי הכוחות הפוליטיים, אבל אין ספק שהייתה זו רק תוצאת ההלם שישראל עדיין הייתה שרויה בו. בבחירות שנערכו כעבור ארבע שנים אירע המהפך הפוליטי הראשון בתולדות המדינה.
מלחמת לבנון הראשונה - 1982
(והמערכה ברצועת הביטחון עד 2000)
בליל 3 ביוני 1982 נורה בראשו ונפצע קשה שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, על ידי מחבל מארגון הטרור הפלסטיני של אבו נידאל. ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, כינס את הממשלה לישיבה מיוחדת שבה הוחלט להפציץ מטרות בביירות ובדרום לבנון. אש"ף הגיב בהפגזות קשות על קריית שמונה ויישובי הצפון.
ב-6 ביוני נכנס צה"ל ללבנון וביום זה החלה המלחמה שכונתה תחילה "מבצע שלום הגליל". הממשלה הודיעה שמטרת המבצע היא להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של המחבלים על ידי הדיפתם צפונה. המבצע היה אמור להימשך 48 שעות ולהגיע לעומק של כ-40 ק"מ בתוך שטח לבנון, אך למעשה חדר צה"ל לעומק גדול בהרבה, מעבר לכוונות המוצהרות של הממשלה, ולבסוף הגיע עד ביירות.
כוחות צה"ל הגיעו לסיכום עם הפלנגות הנוצריות כי אלה יסייעו בטיהור מערב ביירות ממחבלים. הוסכם כי סריקתם וטיהורם של מחנות הפליטים ייעשו בידי הפלנגות או צבא דרום לבנון. כוחות הפלנגות שנכנסו למחנות סברה ושתילה באמצע ספטמבר 1982 נקמו את מותו של מנהיגם בשיר ג'ומאייל, שנרצח יומיים קודם לכן, וביצעו טבח באזרחי המחנות.
על פי ההערכות נרצחו 800-700 איש. למרות הערכות ותרחישים אפשריים של צה"ל בדבר האפשרות שיתרחש טבח במחנות הפליטים, וחרף ידיעות ברורות שהגיעו אל שר הביטחון אריאל שרון ואל הרמטכ"ל רפאל איתן, לא מנע צה"ל את הטבח, שהדיו עוררו סערה מקומית ובינלאומית. בישראל ארגנה תנועת "שלום עכשיו" הפגנה המונית בתל אביב, ועל ראש הממשלה בגין הופעל לחץ כבד להקים ועדת חקירה.
בגין, שביקש להסתפק בבדיקה פחות מחייבת של האירועים, נכנע בסופו של דבר ללחצים וב-28 בספטמבר 1982 הורה על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט העליון יצחק כָּהָן – ועדת כהן. הוועדה הגישה את מסקנותיה ב-7 בפברואר 1983. בין השאר קבעה כי שרון אינו ראוי להחזיק בתיק הביטחון. היא קראה לו להסיק מסקנות אישיות לאחר שהוחזק אחראי להתעלמות מפני האפשרות של הטבח (הוא אכן הועבר מתפקידו). הרמטכ"ל איתן נמצא אשם במעילה בתפקידו בכך שלא נתן הוראות למניעת הטבח, אך מאחר שעמד לפני סיום כהונתו, לא המליצה הוועדה על פיטוריו.
בעקבות הטבח יצא צה"ל ממערב ביירות ולמקום הוחזר הכוח הרב-לאומי. שליחו המיוחד של נשיא ארה"ב, פיליפ חביב, החל בשיחות על נסיגת כל הכוחות הזרים מלבנון - סורים, אש"ף וישראלים. בשיחות שקיימה ישראל עם ממשלת לבנון שבראשה עמד עתה אחיו של בשיר, אמין ג'ומאייל, הושג הסכם שלום בין שתי המדינות, אך הלבנונים חזרו בהם מאשרור ההסכם בגלל לחץ הסורים ומתנגדים מבפנים. כוחות צה"ל החלו בנסיגה הדרגתית דרומה, תוך שהם סופגים אבדות קשות בהתקפות של רוב הפלגים הלוחמים בלבנון, ובעיקר חברי ארגון חיזבאללה, שהתלכדו במטרה להוציא את צה"ל משטח המדינה.
בינואר 1985 החליטה ממשלת ישראל על נסיגה בשלבים מלבנון, ובחודשי האביב של אותה שנה הוחזרו מרבית כוחות צה"ל אל מעבר לגבול הבינלאומי, להוציא כוחות שנשארו באזור החיץ בדרום לבנון, בשיתוף פעולה עם צבא דרום לבנון. ישראל נשארה ברצועת הביטחון עד מאי 2000, אז יצא אחרון החיילים משטח השכנה מצפון - כמעט 18 שנים לאחר פרוץ המלחמה.
כמה זמן נמשכה המלחמה? לפי הפרסומים הרשמיים המלחמה הסתיימה ב-29 בספטמבר 1982 כשצה"ל נסוג מביירות (115 ימים). אך יש שסבורים שהמלחמה הסתיימה ביוני 1985 עם הקמת "רצועת הביטחון", ואחרים מתעקשים שהיא נגמרה בסופו של דבר עם יציאת החייל האחרון מלבנון במאי 2000.
מלחמת לבנון השנייה - 2006
חרף יותר משני עשורים שבהם לא פרצה מלחמה רשמית, גם לאורך שנות ה-80, ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 ישראל לא ידעה שקט. צה"ל נאלץ להתמודד עם האינתיפאדה הראשונה והשנייה, עם שורה ארוכה של פיגועי טרור, כשבאמצע נורו טילים לעבר ישראל מעיראק במהלך מלחמת המפרץ וגם החלה שרשרת מבצעים חוזרים ונשנים ברצועת עזה.
מלחמת לבנון השנייה פרצה ב-12 ביולי 2006, אז פתח חיזבאללה במתקפה ארטילרית מתוכננת לאורך גבול הצפון. בחסות הירי תקף מארב מתוכנן שני רכבי סיור צה"ליים מדגם "האמר" שנעו לאורך גדר המערכת. בהתקפה נהרגו שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו שניים. שני חיילים נוספים נשבו (אהוד גולדווסר ואלדד רגב) על ידי חיזבאללה והוברחו במהירות לשטח לבנון. אופן פעולת חיזבאללה באירוע זה דמה במידה ניכרת לפעולת חטיפת החיילים בני אברהם, עומר סואעד ועדי אביטן באוקטובר 2000 בהר דב.
9 צפייה בגלריה
שלושה חטופים תוך שלושה שבועות. אלדד רגב ז"ל, אהוד גולדווסר ז"ל וגלעד שליט
(צילום: gettyimages)
בעקבות החטיפה פתחו כוחות צה"ל בירי ארטילרי כבד על מוצבי חיזבאללה לאורך הגבול, וכוח שריון נכנס לשטח לבנון במטרה לנסות ולהשיב את החטופים. כמה עשרות מטרים בתוך שטח לבנון עלה אחד הטנקים (מסוג "מרכבה סימן 2") על מטען נפץ, וארבעה לוחמים נהרגו. במהלך ניסיונות חילוץ הטנק והחזרתו לשטח ישראל נהרג חייל נוסף (בהקשר זה יש לציין פעולת חיזבאללה נעשתה כשבועיים לאחר חטיפת חייל צה"ל, גלעד שליט, ב-25 ביוני 2006 סמוך לגבול הרצועה על ידי מחבלי חמאס).
זמן קצר לאחר חטיפת החיילים בצפון התכנסה ממשלת ישראל לישיבת חירום, שבסיומה אושרה בפה אחד היציאה מבצע "שכר הולם" - מבצע צבאי נרחב נגד כוחות חיזבאללה בשטח לבנון.
ב-14 באוגוסט 2006 נכנסה לתוקף הפסקת האש, ובאופן רשמי המלחמה הגיעה אל סופה כשכוחות צה"ל נותרו בשטח לבנון. במהלך הימים שלאחר מכן דילל צה"ל את סדר הכוחות בדרום לבנון, זאת במקביל לפריסתו של צבא לבנון וכוחות בינלאומיים. בתחילת ספטמבר הסירה ישראל את המצור האווירי והימי על לבנון. ב-1 באוקטובר 2006, לאחר פריסת כוחות יוניפי"ל וצבא לבנון, יצאו כוחות צה"ל משטח לבנון ונערכו מחדש על הגבול בין המדינות.
במהלך המלחמה תקף צה"ל מהאוויר 7,000 מטרות וחיל הים ביצע כ-2,500 הפגזות לעבר חופי לבנון. כל אלה כוונו ליעדי שיגור רקטות, למשגרים, למחסני אמצעי לחימה, לצירי חוף, לתשתיות חיזבאללה, לתחנות מכ"ם, לתחנות ולחוות דלק ולכביש החוף. כ-17 מיליון כרוזים הופצו ברחבי לבנון, במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית והאזהרות שהועברו לתושבים.
במלחמה נהרגו על פי הערכות שונות בין 300 ל-700 מחבלי חיזבאללה ונפצעו כ-1,000. ההבדל בין מקורות ישראלים ללבנוניים ביחס למספר הנפגעים נובע בעיקר מן ההבחנה הלבנונית בין פעילי חיזבאללה "אזרחיים" לבין פעילים "צבאיים", כשרק האחרונים נכללים במניין ההרוגים מקרב הלוחמים. מנגד נפלו 119 חיילי צה"ל ונפצעו 700. במלחמה נהרגו 44 אזרחים ישראלים ובקרב הלבנונים כ-600 אזרחים נהרגו.
במרץ 2007 קבעה ממשלת ישראל את "מלחמת לבנון השנייה" כשמה הרשמי של המלחמה. מועד סיומה הרשמי נקבע כ-19 באוגוסט 2006 - כך שלמעשה המלחמה נמשכה 39 ימים.
ב-16 ביולי 2008, שנתיים וארבעה ימים לאחר אירוע החטיפה שהוביל לפתיחת המלחמה, הוחזרו גופותיהם של חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב לישראל. במסגרת עסקת חילופי שבויים עם חיזבאללה שיחררה מדינת ישראל לחופשי את המחבל הלבנוני סמיר קונטאר וארבעה אנשי הארגון, וכן החזירה את גופותיהם של 199 מחבלים.
