ליוסי בנאי ז"ל יש מונולוג אגדי, שכתב דורון רוזנבלום יבדל"א, שבו הוא מספר על חלום שפקד אותו באחד הלילות ושם הוא שוודי בגובה מטר תשעים. "אין יום שאתה לא מתעורר עם איזושהי תקרית איומה או אירוע מסמר שיער, אין יום", הוא מגלה ואז מספר איך בוקר אחד שני הברווזים שלו ניקרו בערוגת הגרניום. בשיאו של המונולוג, בנאי זועק מתוך חלומו "אני לא יכול יותר, אני רוצה לשמוע 'בחצי היום', אני רוצה את שלי יחימוביץ'". לפתע הוא מתעורר, שומע בחדשות שהרמטכ"ל אומר ש"אין שום סיכוי לשקט באזור".
ובכן, בימינו אולי בשוודיה קמים בבוקר ושומעים שהרמטכ"ל אומר שאין סיכוי לשקט באזור. בישראל, לעומת זאת, תוך מספר שעות אפשר למנות ראש שב"כ במקום ההוא שהודח על ידי ראש ממשלה שנאשם בפלילים ומסרב לקחת אחריות לאסון הגדול במדינה, לשמוע שאולי המינוי יבוטל (אם בכלל היה אמור לצאת לפועל), לעצור שני מקורבים לראש הממשלה בגלל החשד שקיבלו כסף מהמדינה שמימנה טבח באזרחי המדינה של ראש הממשלה, לבלום את עדותו של ראש הממשלה במשפטו בגלל המעצר ולהזעיק אותו ל"עדות פתוחה" בפרשה, כשבינתיים מפלגת השלטון מאשימה את גורמי האכיפה ב"הפיכה שלטונית". עד שמתחילה "בחצי היום" זה מרגיש כאילו עברו חודשיים, וזה בלי להזכיר את ההכנות לתקיפה באיראן, "פינוי אוכלוסייה" ברפיח, קריסת המילואימניקים וכמובן את החטופים, שלמרבה הבושה זקוקים לשורדי השבי כדי שיתחננו בטלוויזיה האמריקאית לנשיא טראמפ על חייהם.
עוד לפני המלחמה – למי שזוכר את הזמנים העתיקים הללו - קצב האירועים הקיצוני ממילא בישראל יצא לגמרי מאיפוס. יש כאלה שישימו את האצבע על עליית ממשלת ה"ימין על מלא", על עידן הקורונה והכאוס הפוליטי, על חקירות ראש הממשלה ואולי אפילו על בחירות 2015, שבהן נולד בנימין נתניהו בתור זרועו הארוכה של יאיר נתניהו ולא להיפך. אבל האמת היא שזה לא כל כך משנה מתי ולמה הגענו למצב שבו להתעדכן בחדשות בבוקר פירושו להתקלח במי חומצה רותחים: מה שרלוונטי הוא ההבנה שהמציאות הזאת היא בעצמה פגיעה בביטחון הלאומי, משום שלאורך זמן אף אדם שפוי לא נשאר כזה אם כל יום וכל היום הוא יחיה בתחושה שהמדינה שלו מודבקת באמצעות רוק ומסטיק.
את התוצאות של חוסר הוודאות, כמו גם את האמונה שכל רגע מישהו ינסה לדפוק אותך כי זאת לא וילה בג'ונגל אלא ג'ונגל ושם החוק היחיד הוא שכל אחד לעצמו, פוגשים בכבישים, במרכזי הקניות, במגרשי הספורט, בבתי החולים וגם בתוך הבתים עצמם. לחילופין, כשמבקרים במדינות אחרות, שגם בהן יש קרעים חברתיים חמורים ומשברים פוליטיים מתמשכים אבל לא טרפת בלתי פוסקת, קשה להבין מה הם עושים עם כל הזמן שנותר, ולמה בצהריים משדרים שם אופרות סבון מטופשות ולא עימותים קולניים בין חברי כנסת.
עינב שיףאגב, באופן אירוני, הגורמים שהכי מתדלקים את תחושת הכאוס והבהלה הם דווקא אלה שמתלוננים ש"לא מראים מספיק דברים חיוביים בחדשות": בערוץ 14, למשל, אין רבע שעה בלי שמספרים לצופים ולצופות שהם בעצם קורבנות של מזימות אפלות ונוראיות שנועדו להפשיט אותם מזכויותיהם, אמונתם וכבודם.
הקלישאה גורסת ש"כשבעל הבית משתגע, כל הבית משתגע". אבל האמת היא שבעל הבית לא השתגע: זאת הדרך שבה הוא מנהל את הבית. והבעיה היא שרבים מדי מאלה שנמצאים בתוכו באמת חושבים שאין שום דרך אחרת. הם אפילו כבר לא חולמים על זה.
