בשבועות האחרונים, הפך המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג לדמות השנויה ביותר במחלוקת בבית המשפט העליון הן ציבורית והן פוליטית. כאשר נושא חוקתי, ערכי, משטרי ונפיץ כמו ניסיון הדחת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה ניצב בלב הסערה, מופנית תשומת הלב דווקא לסולברג, שמטפל בינתיים בעתירות הליכי הביניים הקשורות בהדחתה.
ביקורת רבה מופנית כלפי סולברג מצד חוגים ליברליים בפוליטיקה ובמערכת המשפט, בשל החלטתו שלא לעצור את המשך הליך ההדחה של היועמ"שית, בטענה כי טרם בשלה העת להתערבות שיפוטית. סולברג הבהיר עם זאת כי אם בהרב-מיארה תודח על-ידי הממשלה - המהלך יהיה כפוף לביקורת שיפוטית - כלומר, ניתן יהיה אף לבטלו במידת הצורך.
החלטתו של סולברג נתפסת בקרב גורמים במערכת המשפטית כמתן לגיטימציה להנעת מהלך ההדחה, דווקא מצידו של מי ששימש בעברו עוזרם המשפטי של ארבעה יועצים משפטיים לממשלה, וכעדות לכך שסולברג "שינה את עורו". במערכת המשפט טוענים כי בתקופה שבה מכהנת ממשלת ימין "על מלא", וכשסולברג מתקרב לתקופת נשיאותו שתחל ב-2028, הוא מאמץ תפיסת עולם שיפוטית שעלולה לפגוע במוסדות שמהווים ליבת הדמוקרטיה.
מכיוון שהשופטים יושבים בקרב הציבור, ניתן להעריך כי הדי הביקורת כלפיו חודרים דרך קירות בית המשפט העליון. סולברג ער לכך וחש כעס מכיוון שהוא מנוע מלהגיב, אך נחוש שלא ישפיעו עליו ועל דרכו. סולברג נוהג לומר שכל אדם - דתי, חילוני, מתנחל, שמאלני וערבי - יזכה באולמו לאותו כבוד, הקשה והכלה, ללא קשר לבית שבו גדל ולביתו של סולברג עצמו, שהוא דתי, בוגר ישיבת הסדר ותושב אלון שבות שבגוש עציון. כאדם וכשופט הוא רואה עצמו דתי, ישראלי וציוני, המעדיף הידברות והשכנת שלום על פני הנפת גרזן השיפוט בנושאים ציבוריים מפלגים.
3 צפייה בגלריה
הרכב הסניוריטי של העליון: עמית, ברק-ארז, סולברג
(צילום: אתר הרשות השופטת, שריה דיאמנט)
המחלוקת בציבור והשלכותיה על תפקוד ואמון הציבור בבית המשפט העליון הם הדברים המעיקים עליו ביותר. בהרכב הסניוריטי של העליון, לצד הנשיא יצחק עמית ודפנה ברק-ארז, בלט סולברג בעמדותיו השואפות להימנע מהתערבות משפטית היכן שלדעתו אין צורך בכך. הידועה שבהן היא הפסיקה ששיקפה את המוטו שלו מאז תחילת כהונתו כשופט, שלא להתערב בביטול עילת הסבירות. מאחר שהחוק נותר על כנו, וסולברג הוביל את דעת המיעוט, על חודו של קול, הוא נחוש גם כיום לצמצם את השימוש בעילה זו כאמת מידה לביקורת על החלטות וחוקים עד למינימום, ולהשתמש בה רק כמוצא אחרון.
סולברג הפך לדמות מפתח בבית המשפט העליון, בעיקר בעקבות המהפכה המשפטית והמחלוקת הציבורית המתמשכת. המהפכה העניקה דחיפה למאבק סביב מקומו ותפקידו של בית המשפט העליון בהכרעה בנושאים ציבוריים המסעירים את המדינה. סולברג צפוי לרשת את הנשיא עמית בהתאם לשיטת הסניוריטי, ולכן כל פסיק שלו נבחן תחת זכוכית מגדלת, בניסיון לאתר לאן הוא חותר.
שותף לפסיקות בשוויון מגדרי
בשל שטחיות התיוגים זכה סולברג לתואר מוביל הזרם השמרני בבית המשפט העליון. עם זאת, אין דבר שסולברג שונא יותר מהמסקנה הנלווית לכך - שהוא מוביל את בית המשפט לכיוון ימני ושמרני, ואולי אף אקטיביסטי המבקש לחזור לימי הריסון השיפוטי שקדם לכהונתו של אהרן ברק. העובדה למשל שהיה שותף לאחרונה לשתי פסיקות מהפכניות בענייני דת ושוויון נשים, אינה משנה למבקריו. בשל אירועי המלחמה, נושא זה נדחק לשולי השיח. נקבע כי הרבנות הראשית תחויב לאפשר לנשים להיבחן למבחני ההסמכה לרבנות באותם תנאים כמו גברים.
כמו כן, סולברג עמד בראש הרכב שקיבל עתירות ארגוני נשים שמחו על הייצוג החסר של נשים בקרב מנכ"לי משרדי הממשלה. הוא ציין אז כי "נשים כמעט ואינן מיוצגות בשכבת הניהול הבכירה בשירות הציבורי - ואינן שותפות הלכה למעשה לחלק ניכר מקבלת ההחלטות במדינה".
עמדת המיעוט
מפת הדרכים להבנת סולברג הייתה בהאזנה להערותיו באולם, ולאחר מכן בדעת המיעוט שלו בפסק דין בפרשת פיטורי ראש השב"כ דאז רונן בר. בניגוד לעמדת היועמ"שית ושני שופטי הרוב, עמית וברק-ארז, הוא העדיף שבג"ץ לא יכריע בסוגיה, בהינתן שרונן בר התפטר והממשלה ביטלה את פיטוריו.
דבריו הקצרים של סולברג בפסק הדין מסמלים את הקו המנחה אותו היום בכל הקשור להתערבות בסוגיות נפיצות: "נוכח המחלוקות הציבורית הנוקבת שליוותה את הדיון בעתירות - סערת רוחות עזה - והשפעותיה המעיקות גם על היחסים בין רשויות השלטון.
"מחלוקת זו הרי היא אך מקרה פרטי דוגמה למתיחות ההולכת וגוברת במחוזותינו בשעה הקשה הזו, מתיחות אשר מאיימת - איום ממשי וקונקרטי על מרקם החיים העדין של החברה הישראלית, כמו על טיבם ויציבותם של המוסדות המנהלים את ענייניה. דומני כי במצב דברים זה מוטלת עלינו חובה של ממש לעשות כל שביכולתנו במסגרת ד' אמותינו להנמכת הלהבות. הכרעה בעתירות תיאורטיות בסוגיות המצויות בליבת המחלוקת הציבורית אינה משרתת מטרה זו נהפוך הוא".
לפני כמה ימים השתתף סולברג באירוע השקת הספר "סיור סליחות" בעריכת יו"ר רשות הדואר מישאל וקנין, שהדחתו נמנעה על-ידי בג"ץ. במהלך האירוע אמר כי "גם במשבר הקשה, הרוח היהודית-ישראלית מפעמת בנו; רוח של חסד. זהו האור שבקצה המנהרה. אוושת הרוח הזאת מסיטה קמעא את המטוטלת מזכויות הפרט אל עבר אחריות חברתית. לא 'מהפכה' ולא 'רפורמה'. מציאות".
מעמדו הציבורי
עליית מעמדו הציבורי של סולברג באה לידי ביטוי בשני אופנים בולטים בעת האחרונה. הראשון, קשור בשר המשפטים יריב לוין שלא מכיר בלגיטימיות של נשיאות השופט עמית, אך בחר להגיע ולברך את סולברג עם השבעתו לתפקיד המשנה לנשיא, בערב פסח. האופן השני בא לידי ביטוי במקרה שבנו נשיא המדינה יצחק הרצוג זימן את הנשיא עמית ואת המשנה סולברג להציג מתווה פשרה בנוגע להקמת ועדת חקירה ממלכתית ל-7 באוקטובר. למרות שהחוק המאפשר הקמת ועדות כאלה אינו קובע מעורבות של המשנה בהקמת הוועדה, הוסכם כי סולברג יהיה מעורב בבחירת יו"ר הוועדה, אם המהלך ייצא לפועל. במהלך זה ביקש הרצוג להעצים את הלגיטימציה הציבורית למהלך בקרב הימין.
עמדת המיעוט שלו, שלפיה אין להתערב בהחלטה שקבעה הממשלה בנוגע למינוי נציב שירות המדינה, זכתה להד נרחב וצפויה לזכות לעמוד שוב במוקד - לאחר שבית המשפט העליון החליט בצעד מפתיע לענות לערעור הממשלה ולדון בסוגיה בהרכב מורחב.
3 צפייה בגלריה
לוין הגיע לברך את סולברג בטקס השבעתו
(צילום: אלכס קולומויסקי, שריה דיאמנט פול הארץ, שאול גולן, רפי קוץ)
בית המשפט העליון קבע בדעת רוב של השופטים עמית וברק-ארז, בניגוד לעמדתו החלוקה של סולברג כי מינוי נציב שירות המדינה מותנה בקביעת מנגנון מינוי קבוע הכולל הליך תחרותי. דעת הרוב קבעה כי ההליך שבו בחרה הממשלה לא כולל ערובות מספקות לשמירה על אופיו העצמאי, הממלכתי והא-פוליטי של התפקיד ולא מבטיח את בחירת המועמד המתאים ביותר מבחינה מקצועית. עוד קבעה דעת הרוב כי אין מקום לפרקטיקה שבה הדרג הפוליטי קובע ומשנה את מנגנון המינוי על פי שיקולים שלא גלויים לציבור.
סולברג, בדעת מיעוט סבר כי יש לדחות את העתירות בהיעדר עילה להתערבות. הוא ציין כי קשה מאוד לקבוע כי קיימת חובה שבדין למנות את הנציב בהליך תחרותי, שכן החוק מעניק פטור מפורש מחובת המכרז התחרותי. לפי עמדתו, בהינתן העובדה שהכנסת בחרה להוציא את המכרז – כלומר, את הליך המינוי התחרותי – "מן הדלת", אין מקום להכניס את ההליך התחרותי בחזרה "דרך החלון" באמצעות ביקורת שיפוטית על שיקול הדעת המינהלי.
סולברג קבע כי בהצעת הרוב "קופח" שיקול לגיטימי בדמות קרבה רעיונית ומקצועית בין הממנה למתמנה באשר לתחומי האחריות שעליהם יופקד הנציב.
