באוקטובר 2002, לפני עידן שלם, נסע ראש הממשלה אריאל שרון לוושינגטון. זה היה ערב הפלישה לעיראק, ולשרון היה מסר לנשיא ג'ורג' בוש. המיקוד בעיראק הוא מוטעה, הזהיר ראש הממשלה את הנשיא האמריקני, אתם עומדים להיכנס למלחמה הלא-נכונה. הבעיה זו איראן - עיראק ממילא מוחלשת, אבל איראן הופכת לאיום אסטרטגי. את המסר הזה שמעתי באוזניי מפיו של שרון, שתדרך עיתונאים על המטוס.
6 צפייה בגלריה
טראמפ וחמינאי
(צילום: צילום: REUTERS/Mohammed Yassin, Iranian Leader's Press Office, Mandel NGAN / AFP)
הכותרת
בדרך להסכם גרעין או למתקפה על איראן ומה עדיף לישראל? | רון בן ישי
27:26
בדיעבד, הואשמה ישראל בידי אקדמאים וגורמים אחרים שדחפה למלחמת עיראק. מדובר בכזב. ב-2002 לאיראן הייתה תוכנית גרעין צבאית פעילה, שהופסקה רק אחרי הפלישה האמריקנית. ישראל בוודאי לא התנגדה למלחמה, ולא סברה שיהיו לה תוצאות שליליות אדירות באזור (כפי שהיו לה). אבל סדר העדיפויות בירושלים היה תמיד שונה - איראן תחילה.
לפני למעלה מ-20 שנה הוא לא התקבל בקהילה הבינלאומית, ובקושי התקבל מאז. היה רק רגע אחד, מדויק, שבו הוגבלה באורח אפקטיבי תוכנית הגרעין האיראנית (אך לא כל מרכיב אחר בהתעצמותה) וזה היה במסגרת הסכם הגרעין, ה-JCPOA, שהוביל ממשלו של ברק אובמה. ישראל קידמה את קריסת ההסכם, ואת פרישת טראמפ ממנו. בדיעבד, רוב מערכת הביטחון מסכימה שזו הייתה טעות.
לישראל יש סדר עדיפויות אחד גדול, מתמשך, מאז שדונלד טראמפ נכנס לתפקידו - והוא לא קשור לרצועת עזה. למרבה הצער, הוא גם איננו החטופים. העסקה שנחתמה הייתה תוצר של לחץ הממשל החדש, העמל הרב שהשקיע סטיב וויטקוף, הנחישות של הנשיא טראמפ להגיע לעסקה. בהחלט לא נחישותו הבוערת של ראש הממשלה נתניהו.
שוב, סדר העדיפויות הראשון במעלה מול הממשל - לפחות מבחינת מערכת הביטחון - הוא תוכנית הגרעין האיראנית. כאשר בנימין נתניהו הגיע לוושינגטון בפעם האחרונה, הוא רצה להגיע להישגים מול הממשל בסוגיה הזו בדיוק. במקום, הביקור הפך - בלי תיאום הדוק עם ישראל - לשיחה על ה"ריביירה של עזה" וחזון ההגירה מרצון של ממשל טראמפ.
הטרגדיה מבחינת ישראל היא ששוב ושוב, ולא רק בעידן הנוכחי, סוגיה אחרת חוטפת את סדר היום. העניין האיראני הופך למספר 2 או 3 באג'נדה, ואז מתפוגג. ועכשיו, אין יותר זמן. שני בכירים ישראלים אמרו לי כי המו"מ העקיף בין ארה"ב לאיראן כבר החל. מקורות אמריקנים טוענים כי זה לא נכון בשלב זה כלל.
ב-18 באוקטובר 2025 יתום הדד-ליין של האפשרות להשיב את סנקציות ה"סנאפבק" לפי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2231, או שהסנקציות יפוגו. אך כדי שזה יקרה צריך לגייס את האיחוד האירופי, ולפי דוח שפורסם לאחרונה בידי מכון מחקר אמריקני, JINSA, כדי שזה יקרה צריך לקבל החלטה כבר בחודש הבא.
החשש הגדול בישראל היה ונשאר מתרחיש סינגפור: מו"מ כפי שהתקיים בשעתו עם קוריאה הצפונית על תוכניתה הגרעינית, בתקופת ממשל טראמפ הקודם. זה נגמר בהצהרה כללית על שלום עולמי, ועם פצצות גרעיניות שנותרו כולן בידי קים ג'ונג-און.
ההיערכות של צה"ל
עבור צה"ל, עוד בתקופת הרצי הלוי וכעת אצל הרמטכ"ל אייל זמיר, השמדת מתקני הגרעין האיראניים ופגיעה אנושה במאגרי האורניום המועשר הן אפשריות. צה"ל נערך אינטנסיבית, מבצעית, למהלומה באיראן. כמו שבצה"ל לא חשבו שאפשר להגיע להסכם טוב עם חיזבאללה לפני שזה יוכה בשדה הקרב, במערכת הביטחון לא מאמינים באמת שטהרן תסכים להסכם אפקטיבי (ובוודאי לא אפקטיבי כמו ה-JCPOA המושמץ בידי נתניהו), אלא אם תספוג מכה קשה ביותר לפני כן.
6 צפייה בגלריה
"כשהנפט יקר מאוד, זו כבר בעיה של העולם". מפציץ אמריקני מסוג B-52
(צילום: חיל האוויר האמריקני)
והנה מה שחדש, ופורסם בעמודים אלה לפני כמה חודשים: בניגוד לעבר, ישראל מאמינה שיש לה יכולת עצמאית לפגיעה אפקטיבית בתוכנית הגרעין של איראן. מהי אפקטיביות? לדוגמה, פגיעה ביכולת ההעשרה ואולי במאגרים הנוכחיים. השמדת יכולת בליסטית ואולי חלקים מחיל האוויר המיושן של איראן.
בעבר, כששאלתי בכירים ישראלים שעסקו בכך (בתקופת ברק-נתניהו, לפני כעשור), הם היו משיבים שפגיעה אפקטיבית היא כזו שתביא את הנפט ל-200 דולר לחבית. כוונתם הייתה לומר: אנחנו לא מתיימרים להשמיד את תוכנית הגרעין, אלא לגרום לכך שלא יהיה עוד אפשר להתעלם ממנה. וכמו שאמר לי שר בכיר בשעתו: "כשהנפט יהיה יקר מאוד, זו כבר לא תהיה בעיה שלנו. זו תהיה בעיה של העולם".
אך היום, אחרי ששלדג פשטו על תשתית הר מבוצרת בסוריה, חיל האוויר תוקף בתימן הרחוקה יותר ממוקדי הגרעין באיראן, ובעיקר - יכולות ההגנה האווירית נפגעו קשות, ובקלות, על-ידי חיל האוויר, יש ביטחון בצה"ל שתיתכן אפקטיביות גבוהה. עצמאית. כזו שיכולה לעשות את העבודה מהר.
המילה הזו, "עצמאית", מטעה. ישראל לא יכולה לתקוף באיראן בלי אור ירוק מהבית הלבן, וגם סיוע מעשי. האור הירוק נחוץ משום שהאיראנים עלולים להגיב לעבר מטרות אמריקניות; ישראל תצטרך לתאם אזורית את מעבר מטוסיה בנקודות שונות; ישראל זקוקה למטריית הגנה דיפלומטית; ישראל תעשה שימוש ללא ספק בחימוש ויכולות אמריקניות.
התקיפה יכולה וכנראה תידרדר לעימות ומלחמה עם איראן, וארה"ב תתבקש לסייע לישראל במקרה כזה, בנשק ותחמושת. והכי חשוב: אין כל טעם בתקיפה ישראלית, אומרים גורמי ביטחון ישראלים בכירים, אם ארה"ב לא תנצל את ההזדמנות לאחר מכן כדי להציע לאיראנים "גזרים" שיאפשרו הסכם חדש ופיקוח אפקטיבי. אחרת, הם חוששים, האיראנים ישתמשו בנכס המרכזי שצברו בשנות התוכנית הגרעינית, ויוכלו לרוץ לפצצה. הנכס הזה איננו אורניום או צנטריפוגות - הוא ידע טכני. ואותו כבר אי-אפשר להפציץ.
הסיוע המעשי האמריקני חשוב לא פחות, ובלעדיו לא תיתכן תקיפה. בראש ובראשונה, לפי פרסומים זרים, מדובר בסוג מסוים של מטוסי תדלוק שגם לארה"ב יש בכמות מוגבלת. מעבר לכך, מדובר בשני סוגי חימוש ספציפיים, שאחד מהם לא ניתן לישראל מעולם. ללא האמצעים האלה, האפשרות של תקיפה אפקטיבית היא נמוכה.
ההסתייגות בממשל טראמפ
והנה מה שקורה בממשל האמריקני: התפיסה הכללית בממשל טראמפ התנגדה לתקיפה אמריקנית באיראן, אבל זה לא סוף פסוק. התנהלות המשטר מול ארה"ב בחודשים האחרונים מעודדת את אלה שדוחפים לתקיפה. לאחרונה הוצבו באזור שתי נושאות מטוסים, ומפציצים אסטרטגיים באי דייגו גרסיה באוקיינוס ההודי, עם טווח טיסה מתאים למתקני הגרעין.
כמו כן סופקו לישראל עוד סוללות הגנה אווירית של THAAD ופטריוט (חלק מהצעדים האלה, אומרים בוושינגטון, קשורים לקמפיין נגד החות'ים והוסכם עליהם עוד לפני כן). אך ההתנגדות בממשל משתקפת יפה בטון של ג'יי די ואנס, סגן הנשיא העוצמתי. בריאיון אחד הוא לא נתן סיכוי רב לאפשרות של תקיפה באיראן בכלל. בקבוצת הסיגנל שנחשפה בהקשר להתקפה האמריקנית על החות'ים, הוא למעשה התנגד לפעולה.
יש צד בממשל, בעל כוח רב, שמאמין שארה"ב צריכה להתרחק ממלחמות זרות וספציפית מהמזרח התיכון - ולהתמקד באיום הסיני, שהוא האיום האסטרטגי. קחו לדוגמה את אלברידג' קולבי, המועמד לתת-שר ההגנה הממונה על מדיניות בפנטגון. מעטים מכירים את שמו. קולבי, איש בקיא מאוד בזירה הגלובלית, מאמין אסטרטגית כי המיקוד של וושינגטון חייב להיות סין. שזו המשמעות של אסטרטגיה - סדר עדיפויות.
העמדה שלו ריאליסטית רפובליקנית קלאסית, והוא התנגד לפלישה לעיראק. הוא נכדו של ראש ה-CIA לשעבר ובוגר הרווארד וייל. אצולה של השמרנות האמריקנית. בישראל מוטרדים עמוקות מכניסתו לתפקיד, אך הסנאט צפוי לאשר בקרוב את מינויו. כאשר סנאטורים רפובליקנים החלו שואלים את קולבי בשימועי המינוי שאלות קשות, האנשים הבכירים ביותר בסביבת הנשיא התגייסו למענו - מאילון מאסק ועד דונלד טראמפ ג'וניור.
6 צפייה בגלריה
"הבעיה שלנו? מזהים נכון אבל לא מסיימים דברים אחרים". ישיבת הקבינט, ינואר
(צילום: קובי גדעון/ לע"מ)
ולמה קולבי חשוב כל כך? בגלל מרכיבי הסיוע האפשריים, שהאישור שלהם לישראל זה עניין משמעותי. בסוף, מרכיבים כאלה יוכרעו בפנטגון, וקולבי נהנה מהילה מקצועית ותמיכה של אנשי טראמפ. זו רק דוגמה אחת, אך היא ממחישה סוגיה קריטית: עבור ממשל טראמפ, יש שורה של עניינים על סדר היום. אחד מהם הוא סוגיית המחירים בארה"ב. תקיפה באיראן היא עדיפות עליונה לישראל. לאו דווקא לאמריקנים.
הדבר המרכזי שמשרת את אפשרות התקיפה הוא התנהגות הממשל האיראני. גם מעבר לניסיון לרצוח את הנשיא טראמפ בעודו מועמד, לא בדיוק התחלה טובה, התנהלותה של איראן אגרסיבית. היא מאיימת - איומים ריקים - על המפציצים האמריקניים. היא מגיבה בגסות למכתבו של הנשיא טראמפ, שנתן לה למעשה סולם לרדת מהעץ ובדרך למו"מ.
ד"ר רז צימט, מומחה לרפובליקה האיסלאמית, אמר לי כי הוא מעריך שאפשר מבחינת איראן להגיע להסכם שיהיה "בין המצב הנוכחי להסכם הגרעין הקודם" אך "קו אדום ברור הוא פירוק תשתיות, ואני מעריך שאם הברירה שתעמוד בפני חמינאי היא תקיפה צבאית או פירוק תשתיות גרעין - הוא יעדיף להסתכן בתקיפה צבאית".
גורם ביטחוני ישראלי אמר לי לא מזמן: "הבעיה שלנו, והטרגדיה, היא שאנחנו מזהים נכון וללא הרף את האינטרס הביטחוני העליון. אנחנו מבטיחים שזו האסטרטגיה שלנו, לטפל בגרעין, אבל לא מסיימים או נותנים חזון ליום שאחרי בעזה, לא מסיימים את פרשת החטופים בהשבתם. והמסקנה היא שהנושא האיראני מקבל כותרות, אבל לא את העדיפות העליונה. אם זו עדיפות עליונה, צריך לדעת לוותר, לסיים בתחומים אחרים".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.04.25
